בלי פרות קדושות: נובלה שמתמודדת עם תקיפה מינית, התעללות ונידוי חברתי

אפתח את הביקורת הזו בווידוי: נכנסתי לקריאה של "כמו בהמות" מאת ויולן ברו במידה גדושה של ספקנות. ייתכן שחלק מהספקות היו קשורים בהכרזת ההוצאה כי מדובר ב"רומן הטוב ביותר שראה אור השנה בישראל", וחלק אחר בשימוש בתבניות שחוקות שגרמו לי לתהות אם אני קורא גרסה צרפתית של "שירת סרטני הנהר" - ספר לא רע, אבל מרבי־המכר התמוהים של השנים האחרונות. אלא שדי מהר הספר שאב אותי לתוכו, ובעוד אני לא בהכרח חותם על הטענה לגבי הרומן הטוב ביותר, בהחלט מדובר בקריאה מסקרנת ומומלצת בחום.

עלילת הספר מתרחשת בכפר קטן בהרי הפירנאים ומתמקדת באיש צעיר שמכונה "הדוב". הוא עצום ממדים וסובל כנראה ממוגבלות שכלית, שכתוצאה ממנה מעולם לא למד לדבר. הוא מתגורר עם אמו בבקתה מבודדת בהרים ויוצר קשרים בעיקר עם בעלי חיים, שבהם הוא מפליא לטפל. השלווה הזו מופרת כשמתברר ש"הדוב" מגדל ילדה, כבת 6 או 7, שלא ידוע מי אמה ושקיומה לא דווח מעולם לרשויות.

הספר כתוב כסדרה של מונולוגים, שבכל אחד מהם דמות אחרת מוסרת עדות לחוקרי המשטרה בנוגע ל"דוב", לעברו ולשאלת הילדה: שכנים, חברים לספסל הלימודים, עדי ראייה ועוד. "הדוב" עצמו לא משתמש בשפה, ולכן הגרסה שלו לאירועים לעולם לא נמסרת. דרך המונולוגים השונים הולכת ומתבהרת התמונה: גם של יחסיו של "הדוב" עם הילדה, וגם של קורות חייו ושל הרדיפות שסבל מצד חברה שלא היתה מסוגלת להכיל את השונות שלו.

במקביל לכך, הספר מציע גם אפשרות נוספת, פנטסטית: בין המונולוגים משובצים קטעי שיר (משונים למדי) מפי פיות שמתגוררות במערה מבודדת בהרים. נשים שאינן מסוגלות לגדל את תינוקותיהן מוסרות אותם לידי הפיות, ואילו הן בתורן מפקידות את גידול התינוקות בידי "הענקים", שהם מין יצורים שמצויים בתווך שבין עולם הפיות לבין עולם בני האדם - יצורים ש"הדוב", כמדומה, נמנה עימם.

הספר מובא לקורא העברי בתרגומה הקולח של אריקה מחיה. במציאות בה הוצאות ספרים עומדות בפני פיתוי גובר לחסוך בעלויות באמצעות מעבר לתרגומי AI, תענוג לראות את הרצינות שבה מתייחסת ההוצאה למלאכת התרגום. הלוואי שגם בהוצאות הגדולות נראה תמיד יחס דומה של כבוד כלפי התרגום הספרותי, שהוא בסופו של דבר כבוד כלפי הקוראים.

כאמור, ב"כמו בהמות" יש לא מעט מהקלישאה. בבסיסו עומד היפוך שבו הדמות הפראית, הכמו־חייתית, מתגלה כאצילית וטובת לב, ואילו בני האדם המתורבתים מתגלים כמושחתים, קטנוניים וצרי אופקים; אלא שההיפוך הזה הוא עתיק לפחות כמו הזרם הרומנטי, אם לא קודם לו. מסירת הסיפור בטכניקה של ראשומון, שמעניקה לקורא את תפקיד הבלש שנדרש להצליב גרסאות ולגבש מסקנות, גם היא טכניקה סיפורית מוכרת יחסית בז'אנר המתח; ואפילו התבנית הספציפית מאוד שבה אדם גדול ממדים ומוגבל בשכלו, שניחן ביכולות ריפוי פלאיות, נכלא על ידי מערכת שלא מבינה אותו בגין עבירה שספק אם ביצע, מופיעה בצורה דומה למדי ב"גרין מייל" של סטיבן קינג.

ועם זאת, ברו מצליחה לרקוח מהקלישאות הללו סיפור שפשוט עובד. מדובר בספר תמציתי מאוד (למעשה קרוב יותר לנובלה מאשר לרומן באורך מלא), שנקרא בשטף ומעורר סקרנות והזדהות. המונולוגים אמינים מבחינה לשונית ופסיכולוגית, ופורסים עולם רחב בהרבה מזה שנמצא במוקד העלילה. הנוף ההררי, שההיכרות האינטימית של המחברת איתו ניכרת היטב, יחד עם ההיבט הפנטסטי שמתבטא בשיריהן של הפיות, מעניקים לסיפור נופך ערפילי של אגדה. אף על פי שהספר עוסק בתמות קשות כגון נידוי חברתי, התעללות בחסרי ישע ותקיפה מינית, הנעימה האגדתית, יחד עם הריחוק המסוים שיוצר ריבוי הפרספקטיבות, מרככים את הגלולה והופכים את הכאב לנסבל יותר.

אולי הבחירה החכמה ביותר של המחברת - בוודאי המעניינת ביותר מבחינה ספרותית - היא לא להעניק קול לגיבור הסיפור שלה. התועלת הברורה ביותר של הבחירה הזו היא שאילו הספר היה מסתיים במונולוג של "הדוב" עצמו, הדבר היה מייתר במידה רבה את כל יתר הדוברים והניחושים שלהם. אבל ברמה עמוקה יותר שפה היא בהכרח עניין של תרבות, ו"הדוב" הוא מי שעומד מחוץ לתרבות ואינו מסוגל להשתמש בכליה. ממש כשם שנציגיה של התרבות כולאים וחוקרים אותו, כך הוא כלוא במילות הסיפור, הזרות לו; ואנחנו הקוראים נקראים לחקור, לפענח ולחרוץ עליו משפט.

"כמו בהמות" מובא לקורא העברי בתרגומה הקולח של אריקה מחיה. במציאות שבה הוצאות ספרים עומדות בפני פיתוי גובר לחסוך בעלויות באמצעות מעבר לתרגומי בינה מלאכותית, תענוג לראות את הרצינות שבה מתייחסת הוצאת "תשע נשמות" למלאכת התרגום - כבוד שבא לידי ביטוי לא רק בהצגת שם המתרגמת על הכריכה, אלא גם באחרית דבר פרי עטה שמסבירה בחירות תרגומיות מסוימות ואת המחשבה שעמדה מאחוריהן. הלוואי שגם בהוצאות הגדולות נראה תמיד יחס דומה של כבוד כלפי התרגום הספרותי, שהוא בסופו של דבר כבוד כלפי הקוראים.