אלעד זרט ברומן פרוזה דיסטופי בו השלטון מנצח על האסון

בעולמו של "אלף", הרומן של אלעד זרט, הניאנדרטלים מעולם לא נכחדו. הם חיים לצד ההומו ספיינס, מתאהבים ומקימים משפחות. אלף ־ אלטמן, גיבור הרומן, הוא ניאנדרטל, מרצה לספרות מסופוטמית עתיקה, הנשוי לרותי, בת המין האנושי המוגדר תבוני. המדע והמדינה, שמראש מפלים בין המינים באמצעות הגדרות וסיווגים, עוד הופכים את האפליה המובנית למערכת של דיכוי ורדיפה. מעמדו מתערער, והפחד משתלט על חייו ועל ביתו. ־ הרומן נפתח דווקא בלירי, בתו של אלף, המ תגוררת בבית ילדותו שנים לאחר היעלמותו, ־ ונוכחותה מציבה חידה משפחתית. במקביל נורים חזירי בר ברחובות. בחלקו השני של הרומן מופיע אריק נוימן, רפתן מזדקן הנאבק בלהקות כלבי פרא מיישובים שנחרבו במלחמה. סיפורו של אריק הוא המשכו המאוחר של סיפורו של ־ אלף: הוא מתרחש בעולם שהותירה אחריה רדיפת הניאנדרטלים, כשהזיכרון נמחק אך תוצאות הרדיפה עדיין ניכרות בכל מקום. תחילה נדמה שמדובר באלגוריה. כמעט אי אפשר לקרוא את הרומן בלי לחשוב על מציאות ־ חייהם של הקוראים הישראלים, על גזענות, אפ

ליה ועל אלימות המתחפשת לסדר ציבורי. מצאתי את עצמי מנסה לפענח: מיהם הניאנדרטלים? את מי מייצגים חזירי הבר? ומי הם הכלבים? אלא שככל שמתקדמים בקריאה המשחק נעשה בלתי אפשרי. הדמויות מסרבות לזיהוי חד־משמעי, והחיות אינן נשארות בתפקיד שהועד להן. כאן מתגלה כוחו של הספר: זו אינה בדיוק אלגוריה, אלא משל מורחב שישראל עומדת במרכזו, אך משמעותו חורגת הרבה מעבר לגבולותיה. ובכל זאת, מדוע הרחיק זרט את המציאות? מדוע נדרשו ניאנדרטלים, חזירי בר וכלבי פרא כדי לספר סיפור המתרחש מתחת לחלוננו? האם, כמו ג'ורג' אורוול ב"חוות החיות", ביקש להסתתר מאחורי בעלי החיים כדי לומר דברים שקשה לומר ־ בגלוי? איני יודעת. ומכל מקום, ההרחקה משחררת אותנו מעמדותינו המוכנות מראש ומאלצת אותנו לשאול שאלות יסוד: מתי נעשה אדם לחיה בעיני זולתו? מי קובע אילו חיים ראויים להתקיים? ואיך הופכת ההשמדה בספר למעשה מנהלי סביר? 

בדידותו של אלף מחרידה משום שככל שהוא רואה את האסון מתקרב, כך מתקשים הקרובים אליו להאמין לו

אלא שהמציאות חודרת לרומן באופן שנש מע תיעודי לחלוטין: שלוש ישיבות של ועדת ־ הכלכלה בכנסת, המובאות ברומן כפרוטוקולים של דיון בהצעת חוק לפיקוח על כלבים. יש בהן יושב ראש הקוטע דוברים, ויכוחים על המתה ועל סמכויות וטרינריות, נציגי משרדים ופעילי זכויות בעלי חיים. השפה הפרלמנטרית, על חזרותיה, התפרצויותיה והתחמקויותיה, מוכרת עד לזרא. בדיון עולה השאלה אם הכל בים מהיישובים החרבים שונים מכלבים אחרים, וכיצד אפשר לזהותם. אריק מגיע להעיד, אך ניסיונו לתאר את האימה בשטח נבלע במאבק על הגדרות ונהלים. כך חודרת הכנסת המוכרת אל העולם הבדיוני, והבירוקרטיה נעשית לאחת מצורותיו של האסון. מול לשון הוועדה היבשה נפרש יופיו המפתיע של הספר. זרט בורא עולם כמעט קסום, שופע ־ צמחים ובעלי חיים, מערות, יערות וכוכבים, וש רידי תרבויות קדומות. התיאורים אינם תפאורה  הם ניסיון שאפתני לתפוס את החיים על פני כדור הארץ במלואם, על צורותיהם וממדי הזמן העצומים שלהם. האדם, הרואה בעצמו את נזר הבריאה, מתגלה כיצור ארעי בתוך שפע שאינו תלוי בו. וכמה מרענן לפגוש רומן עברי המוליך ־ אותנו למחוזות רחוקים כל כך, אל האפוסים הגדולים ואל ראשית הציוויליזציה. זוהי חזרה אל רוחב היריעה של הספרות, אל הסופר המשכיל, שידיעותיו אינן קישוט או הפגנת בקיאות, אלא החומר שממנו נברא עולמו. לאור זאת "עלילות גלגמש" הן מפתח להבנת הרומן כולו. אלף מלמד את תלמידיו את הלוח השמיני של האפוס, ובו קינת גילגמש על מות אנכידו. השיחה בכיתה נעה בין הטבע לציוויליזציה, בין האדם לחיה. אנכידו, יציר הטבע שחי בין החיות ונכנס לעולם בני האדם, מהדהד את הניאנדרטל אלף שהחברה מסרבת לקבל. וכך משיבה הקינה אל לב הרומן שאלה עתיקה: מה נותר מן האדם לאחר מותו, ומה בכוחם של האהבה, הזיכרון והסיפור להציל מן הכליה? שאלת כוחם של הכתיבה והזיכרון להיאבק במחיקה עשויה להאיר גם את כותרת הספר. אלף הוא שמו של הגיבור, אבל אל"ף היא גם האות הראשונה, ראשית האלפבית והאפשרות להותיר עדות כתובה. השם הזה מעלה על הדעת גם אילוף, אותה יומרה של הציוויליזציה להכניע את הפרא. אלף, הניאנדרטל המשכיל, מערער על ההבחנה בעצם קיומו. הכתיבה נעשית אצלו צורך קיומי: ניסיון להתגבר על המחיקה ולשמר זיכרון ואהבה. מכאן גם האווירה האסכטולוגית המבעיתה. הקינה המסופוטמית על חורבן העיר אּור, המופיעה ־ בפתח הרומן, נשמעת כקינה על עיר שטרם נחר בה. ככל שזרט מרחיק אותנו אל ראשית החיים, ־ כך הוא מקרב אותנו אל אסון העתיד. נדמה שמ תחת לספר מהדהד קהלת: מה שהיה הוא שיהיה. ־ ממלכות קמות ונופלות, מינים מופיעים ונע למים, והתבונה האנושית אינה מחלצת אותנו ממחזוריות ההרס. אבל בתוך המרחבים העצומים האלה שוררת בדידות גדולה. היחסים בין אלף לרותי, ובהמשך בין אריק למירה, הם יחסים של אנשים החיים יחד ואינם מצליחים להגיע זה אל זה. האהבה קיימת, אך אין בכוחה להתגבר על השתיקה והמרחק. ־ הבית, שאמור להגן מפני העולם, נעשה זירה נו ספת של זרות. בדידותו של אלף מחרידה במיוחד משום שככל שהוא רואה את האסון מתקרב, כך מתקשים הקרובים אליו להאמין לו. דווקא בבדידות הזאת טמונה אולי ההבחנה העמוקה ביותר של זרט: חברה מתחילה להתפורר עוד לפני שבני אדם יוצאים לצוד זה את זה. זה קורה ברגע שהם חדלים להכיר בפחדיו של האחר. "אלף" הוא רומן מרשים ועשיר, ההופך את חרדת ההווה למיתוס של האנושות כולה והוא מותיר שאלה טורדת: אם הכל כבר קרה, כיצד ייתכן שאנחנו עומדים שוב באותה נקודה ומתעקשים ?