"את החרם הספרותי אנחנו לא מכירים מהיריד, הוא נמצא בשוטף - וזה משהו שאנחנו צריכים להתמודד איתו"

סיפורנו מתחיל בדקות רבות של התלבטות מול הספרייה הביתית. בעוד כמה שעות אעלה על מטוס עמוס בעשרות אנשי ספרות בדרכם לאירופה הקרירה, ועלי לבחור ספר שהולם את המעמד. "אין שני לרושם ראשוני", לימדו אותי איפשהו מתישהו. אם אבחר בקלאסיקה, עלולים להניח שעוד לא קראתי אותה. ספר עיון ספרותי ייראה מתאמץ מדי. לבחור ספר טיסה קליל אין לי אומץ.

אני שולף ספר ומחזיר, מושך אחר ומשיבו גם כן. ספרייה עמוסה שאצרנו בקפידה, שורות רבות של ספרים, ואני לא מוצא מה לקחת איתי לטיסה - פרדוקס השפע במלוא הדרו.

לבסוף אני מתביית על המועמד המושלם; עברי, עכשווי, מוערך, ואפילו נשמע מהנה: "מחזמר" מאת מוטי פוגל, סיפורו של מורה "מצניע דרך ונעים הליכות" המבקש לקדם את בניית בית המקדש השלישי במהרה בימינו, אז הוא מתיישב לכתוב על כך מחזמר, להכשיר את הלבבות. כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

המי ומי

סביב שער העלייה למטוס נאספים הנוסעים. התור מתגבש לאיטו. פני העומדים בו לא אומרים דבר לקהל הרחב, אף אחד מסביב לא ניגש, אך זה לזה הם מוכרים. אלה הם האנשים שקובעים אילו ספרים יקראו הישראלים. אף שלא נראה שהם שואבים מכך הנאה מרובה, מדי פעם הם מכירים זה בקיומו של זה בחיוך מרוחק, לפעמים אפילו בלחיצת יד. הכרוז מכריז על תחילת הבורדינג, התור מתחיל לנוע בעצלתיים, ואני, שצופה במתרחש ממרחק בטוח, ממהר להשתין.

כהרגלי, אני בין האחרונים העולים למטוס, ואני מבקש לנצל זאת כדי לסרוק בצורה מדוקדקת יותר את פניהם של אלה שקודם סקרתי מרחוק. אודה ולא אבוש: גם אני מזהה רק אחדים מהם, ונאלץ להסתייע בחברים כדי לחבר פנים לשמות ולבסס רשימת נוכחות ראשונית. בכירים ונציגי רכש של כל הוצאות הספרים הגדולות בישראל הממריאים עתה לפרנקפורט, ליריד הספרים הגדול והמפורסם ביותר בעולם. שם, בהפנינג המקצועי השנתי של תעשיית הספרות הבינלאומית, הם יחפשו את הספרים שתפגשו על מדפי החנויות בשנים הבאות. אם יש לספרות העברית דיפ־סטייט - הרי הוא לפנינו.

אני, שככל הידוע לי אינני חלק מאף דיפ־סטייט, אף שאשמח להיות, חברתי למשלחת שיוצאת מטעם המכון הישראלי לספרות עברית (מטעמי נוחות אכנה אותו "המכון"), המפעיל את הביתן הישראלי ביריד.

אנחנו מתיישבים בנחת במושבינו, הטיסה להפתעתנו יוצאת פחות או יותר בזמן, ואני שולף מהתיק את המחשב הנייד ואת הספר שכה עמלתי בבחירתו. אני מחפש עיניים בוחנות ולא מוצא אותן. דווקא כשאני מניח את הספר בצד ופונה לעבודה, מישהי חביבה מהמושב שמאחוריי מתחילה לשוחח איתי. היא הבחינה בעזרת עיני הנץ שלה שאני כותב משהו ומבקשת לברר אם אני סופר ומה אני כותב. היא סוכנת ספרותית, היא מסבירה, ושולפת כרטיס ביקור עם לוגו גנרי שנראה כיציר AI מובהק. היא שואלת לשמי, אך לא מזהה אותו (בסדר, לא נעלבתי, גם אני לא שמעתי עליה), ומציעה שאפנה אליה ברגע שנחזור לארץ, היא תמיד מחפשת קולות חדשים ויכולה לעזור לי. שיטוט קצר במרשתת מגלה רשימת כותרים שאני לא מכיר ו־43 עוקבים ברשתות החברתיות.

חצי שעה של שוטטות בין ביתנים הומים הביאה עימה כשעתיים של התאוששות. הצטוותי לפגישה של הוצאה ישראלית עם סוכן גרמני, שהקדיש לה שבע דקות בדיוק מזמנו, בנימוס מרבי ועניין מינימלי. הפגישה הזו כבר שלחה אותנו אל הבר

בזמן שאנחנו מדברים עוברת מישהי ברחבי המטוס ומאגדת לרשימה כלשהי קבוצה של סופרים עצמאיים. בין זו לזו אני מבין שהנציגות הישראלית ביריד הספרים של פרנקפורט נרחבת משחשבתי וכוללת מלבד כמה מבכירי שוק הספרות, נציגי הוצאות גדולות והמשלחת הרשמית של המכון גם קבוצה נוספת - נקרא להם "העצמאים". יחד אנחנו מרכיבים תמונת חתך מקיפה למדי של עולם הספרות העברית.

תדריך ביטחוני

בוקר היריד. השעה שמונה ושתי דקות. אני ושותפי לנסיעה מגיחים מן הרכבת התחתית במרכז הירידים של פרנקפורט ומזדרזים בצעדים מהירים אל הביתן הישראלי. תדריך ביטחוני נקבע לשעה שמונה בבוקר בדיוק, ואנחנו, כאמור, מאחרים. סביבנו התנועה עוד דלה למדי. זה ישתנה בקרוב. אנחנו יוצאים מבניין הכניסה המוארך אל רחבה רחבת ידיים מוקפת האנגרים עצומים מכל צדדיה. לאורכה, לרוחבה ובמרכזה פזורים כעשרים פוּד־טראקס, עגלות קפה ובירה.

אנחנו מאתרים את ההאנגר הנכון, נכנסים בדלתותיו, העיניים נפערות והלב מתרחב. טורים־טורים של ביתנים ודוכנים צבעוניים, עמוסי ספרים בשלל שפות. אנחנו צועדים ביניהם מקצה אל קצה, נעלמים זה לזה מעבר לפינות, ספק מחפשים אחר הביתן הישראלי, ספק נשכח זה מכבר מליבנו, ונדמה שאין לספרות סוף.

אז אנחנו מגלים שישנה קומה שנייה (וזהו, יש להזכיר, רק מבנה אחד מתוך ארבעה), ובקצהּ, דווקא זה הקרוב אל הכניסה, נמצא הביתן הישראלי. נפעמים ועטורי חיוך בלתי נשלט למראה הלונה פארק שאליו נקלענו אנחנו מגיעים לבסוף לתדריך הביטחוני של שמונה בבוקר באיחור של כעשרים דקות. ראשונים.

הביתן הישראלי בהיר ומזמין. הוא עשוי סיבית־עץ ומקושט בגוונים כחולים ותכולים. בצידו האחד בר יין וקפה מושך, ולכל אורכו פזורים מקומות ישיבה מגוונים, האמורים לשקף את המקומות השונים שבהם אנשים נוהגים לקרוא: ים, רכבת ואפילו שירותים.

בצידו השני של הביתן, מאחורי מחיצה, פינות ישיבה המיועדות להוצאות שהצטרפו למשלחת, לצורכי פגישות עם הוצאות ספרים וסוכנויות שונות. את דפנות הביתן מעטרים כמה מטובי הספרים הישראליים של השנים האחרונות. השם "ישראל" כתוב באנגלית ובגדול בכמה וכמה מקומות שונים. אי אפשר לפספס אותו. בשנה שעברה יעצו למכון לוותר על הבלטתו, אך השנה הוא חוזר לגדולתו.

אף שמסיבות ביטחוניות הביתן ממוקם בפינת הקומה, קשה להתלונן על המיקום או להרגיש מקופחים. כמו בספורט, הוא ממוקם באזור האירופי, צמוד לאימפריה הצפון־מקדונית, קרוב לאוקראינה האופנתית, פולין המפתיעה בגודלה ולצ'כיה, אורחת הכבוד של הפסטיבל לשנה זו. ובכל זאת, כפי שמגדיר זאת אנדרי, המאבטח האמון על שלום המשלחת הישראלית בתדריך שסוף־סוף מתחיל באיחור של כשעה וקצת, "כולנו ישראלים כבר מספיק זמן". נכון, ואנחנו יודעים מדוע מוקמנו קרוב ליציאות החירום.

כשמסתיים התדריך הביטחוני, היריד כבר הומה. לא פחות מ־4,000 מציגים שונים ויותר מ־300 סוכנויות ספרות. 65,000 אנשי מקצוע מ־130 מדינות ומכל ענפי הספרות פקדו את היריד ביומיים הראשונים לקיומו, הסגורים לקהל הרחב.

אני לא תמים. איך אמר לי סוכן גרמני? "אצלי עוד יש קהל לספר ישראלי, במדינות דוברות האנגלית הרבה פחות". אנחנו עדיין פרסונה נון־גרטה בעיני רבים, אך זהו חרם שקט. בשטח לא נתקלנו אפילו במבט חורך, אף שחיפשתי אותו נואשות

זהו שפע משתק. ההסתובבות ביריד מביאה איתה פליאה והתלהבות גדולה, אבל גם הלם ממשי. חצי שעה של שוטטות בין ביתנים הומים של הוצאות ספרים ומדינות הביאה עימה כשעתיים של התאוששות. הצטוותי לפגישה ראשונה של יואב גלבוע, מו"ל הוצאת קתרזיס (גילוי נאות: אני עובד בה כעורך שירה) עם סוכן ספרות גרמני, שהקדיש לה שבע דקות בדיוק מזמנו, בנימוס מרבי ועניין מינימלי. הפגישה הזו כבר שלחה אותנו אל הבר. אותן שעות ראשונות של היריד גרמו לנו להרגיש כמו נמלה שכילתה את כוחה בטיפוס אל פסגה גבוהה רק כדי לגלות שזוהי אינה אלא גבעונת למרגלות הר נורא.

רואים רחוק

לפחות המכון הביא איתו מהארץ יין מעולה. מודה, לזה לא ציפיתי. אני משקיף מן הבר אל הביתן שמולנו. יותר סוכה מביתן אם להיות כן. מעין פוסטרים תכולים בעיצוב מיושן מכסים על קירותיו הלבנים. עליהם, מסודרים כבטבלה, תמונות פספורט של אי־אלו אישים, וזהותם תחתם. אלה מהם שמוכרים לי בשמם אינם מוכרים מתחום הספרות: השר לשעבר יובל שטייניץ, אלוף פיקוד דרום לשעבר יום טוב סמיה, קצין חינוך ראשי לשעבר נחמיה דגן ופרופ' נידאא חורי (שהיא דווקא כן מתחומי הספרות).

סוכנות ספרותית ישראלית נוספת, המתמחה בהפקה ובשיווק של ספרים ישראליים באתר אמזון - מוקמה ליד ביתן המכון. ברור שמוקמה שם כדי שמאבטח אחד ישגיח על שתי הציפורים במכה. תהום רבה פרוסה בין עיצובו הדל של הדוכן שפתחו ללבוש המחויט והג'ל המוקפד של העובדים בו. עתה מתאספים שם כמה וכמה פרצופים מוכרים מן המטוס, אלו שכיניתי קודם "עצמאים". הם מקבלים תדריך זריז מאחד מעובדי ההוצאה, שמסביר להם כיצד לשווק את ספריהם ברחבי היריד ("ייתכן שעשרה אנשים יתעניינו בספר שלכם, וייתכן שאפס"), ומתפזרים במהרה.

במהרה חלקם מוצאים עצמם על הבר לצידנו. תופעה מעניינת. "כתבתי ספר פנטזיה אפי עם דמויות נשיות במרכז וייצוג להט"בי, ובאתי ליריד כדי לדחוף אותו, כדי לחפש מפיצים, הוצאות, סוכנויות בחו"ל", מספרת לי מאוחר יותר עמית בן אשר. ניכר שהיא נרגשת. "הוא יצא באמזון ממש עכשיו. כתבתי אותו בעברית ואז תרגמתי אותו עם אי־בוּק בעזרת AI ומתרגמת אנושית. ניצחנו יחד על התהליך".

למה לא להוציא בעברית?

"פניתי לכל מיני סופרים מקהילת הפנטזיה ושאלתי מה התהליך ולאיזה הוצאות לפנות. הרבה אמרו שעדיף לא לפנות להוצאות. אם אין בספר אלמנטים יהודיים או ישראליים - סביר להניח שלא יהיה עניין. בפנטזיה אפית כשלעצמה אין עניין, לתחושתי, אז לא טרחתי. אני חושבת על הכיס שלי, ואני רוצה להגיע לקהל גדול יותר, ואני תוהה אם הקהל הישראלי קורא. אומרים שלא. אומרים שההוצאות לאור במצב מאוד בעייתי, שאין דבר כזה הוצאה לאור כמעט בלי דמי השתתפות, שזה נדיר מאוד, והתרבות הזו של ישראל חורה להרבה מאוד סופרים מתחילים".

תקני אותי אם אני טועה, אבל גם את שילמת על ההוצאה לאור.

"שילמתי, בוודאי, אבל אני מכוונת לקהלים גדולים, סכומים אחרים ומספרים אחרים. אנחנו קטנים. השאיפה היא לשלם סכום גבוה, סיכון גבוה, בשביל להצליח".

אז איך עושים את זה ביריד?

"יש לנו משלחת עם אי־בוּק, הם עשו לנו הכנה, הסבירו לנו מה לעשות. אתה נרשם פשוט לאתר של היריד ויכול לשלוח מייל לכל מיני הוצאות לאור. ככה, למשל, הגעתי להוצאה גרמנית גדולה מאוד והשגתי איתם פגישה. לקחתי את רשימת ההוצאות והמשתתפים מהאתר הרשמי ובעזרת צ'אט GPT וחברים צמצמתי לאט־לאט בערך 4,000 שמות למי שרלוונטי ולהם שלחתי מייל. שלחתי בערך 150-100 כאלה".

וכמה השיבו?

"השיבו כמה עשרות, ונקבעו שלוש פגישות. חוץ מזה, ביריד עצמו אני מסתובבת בין הביתנים. הכנתי ברושורים, ולטאץ' אישי הכנתי גם עשרים סיכות מעוצבות וחילקתי אותן לאנשים רלוונטיים שראיתי שמתלהבים, שיזכרו אותי. היום השגתי לידים".

אגב, אני רואה שעל הספר והברושור לא כתוב "עמית בן אשר" אלא "A. B. Ash". זה בגלל הישראליות?

"זה שם שיווקי. ראשי התיבות זה משהו נפוץ מאוד בפנטזיה. חשבתי על זה, ולתוך המלחמה כבר ראיתי שאנשים חוו פה ושם כל מיני תגובות, אז אמרתי שזה יישאר ככה בשביל השיווק, אבל אני לא הולכת להסתיר את הישראליות שלי. אני ישראלית, זה הבית שלי, ואני גאה בישראל. במיילים כתבתי שאני Israeli author".

הפיל שבחדר

בסופו של דבר אי אפשר להתחמק מהפיל שבחדר. זוהי לא תקופה טובה לנסות לייצא בה ספרות עברית לעולם. מאמר שפרסם ביולי האחרון ארגון PEN America, העוסק בזכויות אדם ובחופש הביטוי בספרות, הראה את הבידוד והחרם המוטלים על הספרות העברית ברחבי העולם. גם העיתונות הגרמנית עסקה בכך לקראת היריד.

הכינו אותנו לאפשרות של הפגנה בכניסה ליריד, לפרובוקציות שעלולים לנסות לעורר נגדנו בביתן הישראלי. הכנו את עצמנו להתעלמות ולגלגולי עיניים, להבעות שמשתנות למשמע השם ישראל. לא נתקלנו בשום דבר כזה.

אני לא תמים. איך אמר לי סוכן גרמני שפגשתי? "אצלי עוד יש קהל לספר ישראלי, במדינות דוברות האנגלית הרבה פחות". אנחנו עדיין פרסונה נון־גרטה בעיני רבים, אך זהו חרם שקט. בשטח לא נתקלנו אפילו במבט חורך. חיפשתי אותו נואשות בעיניהם של מי שחלפו מול הביתן בדרכם למקום אחר ולא מצאתי.

יומו הראשון של היריד היה 7 באוקטובר. הפגנה פרו־פלסטינית התקיימה באחת הכיכרות המרכזיות בעיר ונאמר לנו לא להתקרב לשם בשום אופן. רצה הגורל שהמלון שלנו היה כמה דקות הליכה משם, ואם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד. וכך, הצעדה בסיום ההפגנה חלפה על פנינו. בסך הכל מאות ספורות של אנשים, וכמעט אותה כמות של שוטרים. יומיים לאחר מכן חלפה על פנינו צעדה של גולים איראנים. היו בה הרבה יותר אנשים.

"לא נתקלנו ביחס שונה לישראל", מספרת העורכת דנה שמחיוף־שחף, אחראית התוכן וקשרי החוץ של המכון הישראלי לספרות עברית. "אני זו שקבעה את הפגישות, ולא קיבלתי שום הודעה שלא מעוניינים לעבוד עם ישראל או משהו כזה, מה שבעבר כן יצא לי לקבל. באופן אישי הופתעתי מכמות הפגישות".

"גם מהכמות וגם מהאופי", המשיך אותה הסופר והעורך עודד וולקשטיין, המשמש העורך הספרותי של המכון. "אנשים גילו עניין אמיתי. צריך עוד לראות מה יוצא מזה, אבל רצו לדבר על הספרים". אנחנו יושבים בשדה התעופה של פרנקפורט, וולקשטיין מימיני ושמחיוף־שחף משמאלי. בימים האחרונים ניהלו השניים עשרות רבות של פגישות משותפות עם גורמים מכל רחבי העולם, מארצות הברית ואירופה ועד הודו ואזרבייג'ן.

"המטרה שלנו היא למכור זכויות תרגום לספרים מהקטלוג של המכון. אנחנו לא מתפקדים כסוכנות. יש ספרים רבים בקטלוג שמיוצגים על ידי כל מיני סוכנויות. אנחנו בעצם מוסד ללא מטרות רווח, והמטרה היא לעזור לכל הספרים שנבחרו על ידי הוועדות המקצועיות שלנו, שישבו ובחרו את הספרים לקטלוג של השנה".

דניאל דולינגר: "היה שיח על מה שמשותף לנו כמו"לים. למשל, דובר על כך שהילדים קוראים פחות, אז הטקסטים נהיו יותר קצרים כדי להתאים לדור המסכים. השנה קיבלנו הזדמנות גם למכור, ולא רק לקנות. אנחנו שוק שיש בו המון ספרות מתורגמת, ולייצא ספרים זה משהו שהוא עוד בחיתולים"

דבריהם של השניים מסתרגים זה בזה, תוצר לוואי של הימים האחרונים. לפעמים משפטים שלמים נאמרים על ידיהם בשני קולות בהרמוניה מושלמת. סלחו לי שוויתרתי על האפשרות להפריד בין הדוברים.

מה גיליתם בפגישות?

"אנשים רצו לשמוע על הספרים והסופרים. בלא מעט פגישות אנשים אמרו לנו שהם רוצים לשמוע קול ישראלי חדש. הם הוציאו עמוס עוז, הם מכירים גרוסמן, אבל הם מבינים שזה דור שעבר, והם, גם אם לא ניסחו את זה ככה, שולחים גששים עיוורים לאזור לא ידוע ומבקשים מאיתנו לספר להם על השלב הבא של המחשבה ושל הספרות העברית. הרגשנו שהם משוועים לאינפורמציה חדשה שתהלום את התקופה".

שם המשחק

כמו שאולי ניתן כבר להבין, פגישות הן שם המשחק ביריד הספרים של פרנקפורט. היריד, לפחות בימים הסגורים לקהל הרחב, מוכוון לכך כולו. כמעט בכל ביתן מאלפי הביתנים ישנן כמה פינות ישיבה, ובאלה של ההוצאות הגדולות או של מדינות שמשקיעות במיוחד בתרבות, כמו צרפת, ישנן שורות שלמות של ביתנים, לפעמים גם עשרות מהם. באחד המבנים ישנה קומה שלמה, ובה 582 שולחנות אשר מאוישים על ידי סוכני ספרות שונים מרחבי העולם.

הפגישות האלה נקבעות חודשים מראש, ואף ששום עסקה לא נסגרת במקום, מטרתן על פי רוב היא קנייה ומכירה של זכויות תרגום או הפצה. לוותיקים שבינינו יש כבר רשת קשרים ענפה למדי, וזו הזדמנות לשמר ולפתח אותה. כך, למשל, דניאל דולינגר, מו"ל הוצאת הספרים "למה" העוסקת בספרי עיון לילדים וסמנכ"ל השיווק של הוצאת כנרת זמורה דביר, קיים לצידנו עשרות פגישות לאורך היריד, חלקן עם מכרים ותיקים וחלקן עם אנשי קשר חדשים מרחבי העולם.

"את החרם הספרותי אנחנו לא מכירים מהיריד, זה לא בא לידי ביטוי כאן", אומר דולינגר. "בסוף, מי שלא רוצה להיפגש איתי פשוט לא בא להיפגש איתי, הוא לא אומר לי שהוא לא בא בגלל שאני מישראל, והצלחתי לפגוש השנה עשרות אורחים מכל העולם, מארצות ויבשות מגוונות. החרם הוא בשוטף, וזה משהו שצריך להתמודד איתו".

היה משהו שהשתנה ביריד הנוכחי?

"היה הרבה שיח על מה שמשותף לנו כמו"לים. בספרות ילדים, למשל, דובר על האטת קריאה. הילדים קוראים פחות, אז הטקסטים נהיו יותר קצרים כדי להתאים לדור המסכים. זה משהו שכל שנה אנחנו שומעים יותר ויותר. השנה קיבלנו הזדמנות גם למכור, ולא רק לקנות. אנחנו שוק שיש בו המון ספרות מתורגמת, ולייצא ספרים זה משהו שהוא עוד בחיתולים. האנשים שאנחנו עובדים איתם בעולם, ושאנחנו פוגשים, אלה אנשים שמבינים את המורכבות. בסופו של דבר, בענף הספרות אנחנו קודם כל סוכני רעיונות, ואנחנו מנסים להפיץ אותם ללא גבולות, להשמיע ולשמוע. אין ספק שזה מאתגר מאוד בשנים האחרונות, אבל בסוף אנחנו מדברים בעיקר על ספרים".

ביום הפגישות הראשון חברתי לגלבוע, מו"ל הוצאת "קתרזיס", ששלח מיילים מראש לתיאום פגישות, מחציתם נענו. בסופו של דבר, בקיזוז אנשים שהסבירו כי ייעדרו מפרנקפורט ואנשים שהתבררו כלא רלוונטיים, נסגרו מספר חד־ספרתי של פגישות, חלקן עם סוכני רכש בהוצאות גדולות ומוכרות מאוד, חלקן עם הוצאות עצמאיות שנראו כדומות לרוח ההוצאה, וחלקן עם סוכנים ספרותיים שיכולים לייצג את הכותבים בעולם.

הראשונה, כזכור, היתה קשה במיוחד. היא התקיימה בשולחן קר למדי, אחד מאותם 582 שולחנות. זו היתה הפגישה המי־יודע־כמה של אותו סוכן לאותו בוקר. לפנינו ישבה מישהי, אחרינו התיישבה אחרת. ספיד־דייטינג של עסקי ספרות. מייק טייסון אמר פעם ש"לכל אחד יש תוכנית עד שהוא חוטף את האגרוף הראשון". גם לגלבוע היתה תוכנית עד הרגע שבו הוא התחיל להסביר על ההוצאה, והסוכן הגרמני שאל: "הא, אז אתה מחפש למכור זכויות", והבעת פניו השתנתה ברגע.

"אין מה לעשות, הפנקייק הראשון תמיד הולך לפח", הזכיר לי גלבוע, מנסה לרומם את רוחי, אולי את רוחו. ואכן, משם זה רק השתפר. בעזרת המו"לים הישראלים הוותיקים יותר במשלחת, גלבוע הצליח להדק את המסר של ההוצאה. ליום השני של היריד הוא כבר הגיע משופשף, ומרבית הפגישות היו מוצלחות מאוד.

מהי בעצם פגישה מוצלחת? אף אחד לא יניח שק של מזומנים על השולחן ויגיד, "כן, את זה אני רוצה! תביאו לי 'הישראלים' של יוסי וקסמן. אז מה אם לא קראתי אותו בכלל". כל אדם שפגשנו, בטח המנוסים והבכירים שביניהם, מקיים עשרות רבות של פגישות במהלך היריד. פגישה מוצלחת היא פגישה שהורגש בה עניין אמיתי, שגלש מעבר לספרים, שהיתה בה כימיה של ממש בין הצדדים, שאפשר ליהנות ממנה בעתיד.

בסיום פגישה מוצלחת האדם שמולך ביקש דוגמת תרגום אחת או שתיים ספציפיות, של ספרים שבאמת נשמעו לו מבטיחים, ומי שמולו מרגיש שנוצר אמון והוא הצליח לחצות איזשהו קו של קולגיאליות. השאר יקרה, אם יקרה - עוד יקרה, אתם תראו - בהמשך הדרך.

חלל עצום

בסצנת הסיום של הסרט "גברים בשחור" ויל סמית', שזה עתה עבר את טבילת האש הראשונה שלו במגע עם חייזרים ואפילו הציל את כדור הארץ, חופף בשיא קוּליותו וממרום מעמדו החדש סוכנת חדשה על נפלאות היקום. הוא חושב שהוא עשה זאת, שעכשיו הוא כבר יודע את כל סודות הגלקסיה. גם אנחנו הצופים חושבים כך.

או־אז המצלמה עושה זום־אאוט, ממנהטן לאמריקה, מאמריקה לכדור הארץ, מכדור הארץ לירח, למערכת השמש כולה ולבסוף לגלקסיה שלנו, שביל החלב, והחלל העצום שסביבה, שמתגלים בסך הכל כגוּלת משחק באוסף של חייזר עצום. כנהוג במשחק גולות הוא משליך אותה על גולה אחרת, דומה, ואז אוסף את שתיהן לשקיק ובו עוד גולות רבות.

זהו יריד הספרים של פרנקפורט. הוא מקטין ומקטין אותך, מבהיר לך את מקומך השולי בעולם, ובעשותו כך מציג לך את אינספור האפשרויות הפתוחות בפניך. כן, אפילו לכותב בשפה שכמעט אינה נקראת ממדינה לא בדיוק פופולרית. גם בית המקדש השלישי יכול להתחיל ממורה מצניע דרך ונעים הליכות המתיישב לשולחן ומחליט שעכשיו הוא כותב.