את העלייה של המפלגה הקיצונית בגרמניה היה אפשר לקרוא הרבה קודם

מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) לא נולדה בראשית ספטמבר, כשקיבלה כמעט 44% מקולות המצביעים בבחירות במדינת סקסוניה־אנהלט, הישג שאף כי אינו מבטיח לה את השלטון שם (משום שאף אחת מהמפלגות האחרות אינה מוכנה לחבור אליה בקואליציה) - הוא עדיין מבהיל למדי. המפלגה, על רוח שנאת המהגרים שהיא נישאת על גליה, כבר חגגה שיעור הצבעה של יותר מ־20% בבחירות לבונדסטאג בפברואר 2025. כלומר, הכפילה את כוחה בהשוואה לבחירות הקודמות, וניכר בבירור שעיקר תומכיה הם צעירים ומבוגרים עד גיל 44.

אבל לפעמים הספרות מגיעה הרבה לפני הסקרים. זמן רב לפני שהימין הקיצוני בגרמניה הפך לכוח אלקטורלי שאי אפשר עוד להתייחס אליו כאל תופעת שוליים, הפרוזה הגרמנית זיהתה את הסדקים: את העיירות שאיבדו את מרכז הכובד שלהן ואת מקורות הפרנסה, את הצעירים שאחרי האיחוד המחודש של הגרמניות גדלו בתחושה של נטישה והשפלה, את האלימות הגזענית שחזרה לרחובות, ואת הכמיהה לזהות ברורה בעולם שנעשה מורכב מדי.

רומן הביכורים של לוקאס ריצשֶל (יליד 1994) עוסק בהקצנה הפוליטית של בני דורו. בראיונות אמר שהוא הצליח להימלט מרקע של השכלה מוגבלת והזדמנויות מעטות, אך רבים מחבריו חשו שהמדינה לא דואגת להם, והקצינו בדעותיהם

כמה מן הרומנים שנכתבו בגרמניה בשנים האחרונות נקראים כמעט כנבואה פוליטית. הם לא חזו בהכרח איזו מפלגה בדיוק תצמח מתוך הקרקע הזו, מתוך שלל הבעיות החברתיות שאיתן גרמניה מתמודדת בעשורים האחרונים, אבל הם תיארו בדיוק מטריד את הנוף הנפשי והחברתי שבו עתידה היתה אלטרנטיבה לגרמניה לשגשג.

נוער שוליים

בינואר השנה פרסמו החוקרים מתיאס נוימן ופליסטיס קובלר מחקר בכתב העת "Cultural Geographies", שבחן כיצד ספרי התבגרות במזרח גרמניה מציגים את אלימות הימין הקיצוני במדינה.

הם ניתחו, בין השאר, שלושה רומנים שונים למדי: "כשאכלתי עם היטלר דובדבנים ספוגים בשנאפס״ מאת מניה פרקלס, שהוא רומן אוטוביוגרפי למחצה המתרחש בעיירה קטנה במדינת ברנדנבורג שבה הנוכחות הניאו־נאצית הולכת ומשתלטת על חיי היומיום ומביאה לתקיפה קטלנית של צעירים מסצנת הפאנק; "89/90" מאת פטר ריכטר, המתרחש בימי נפילת החומה בדרזדן, כשהימין הקיצוני שולט באלימות ברחובות וצעירים אנטי־פשיסטים מנסים להתארגן כדי להתגונן; ו״הילדים של הוי״ מאת גריט למקה, המתרחש בעיר הוֹיֶרְסוֶורְדָה שהיתה בעבר עיר סוציאליסטית לדוגמה והדור שגדל בה אחרי קריסת גרמניה המזרחית חווה שבר קיומי עמוק.

מניתוחם של החוקרים עולה כי ספרות הנוער מציגה את האלימות של הימין הקיצוני, הלובשת צורות של הפגנות, פוגרומים ורצח, כתופעה יומיומית באזורים מסוימים כמו תחנות אוטובוס, חצר בית הספר, מועדונים ומקומות בילוי.

צעירים ניאו־נאצים נמצאים במרחב, הנוכחות שלהם מנורמלת, והקורבנות שהם מחפשים נאלצים לחשב את האופן שבו הם מתנהלים בו: באילו רחובות אפשר ללכת, מתי ואיפה אפשר להיראות ובאיזה לבוש, מתי צריך לברוח.

חוויית הקיום של חריגים במקומות אלה (בעיקר מהגרים וקווירים, אבל גם כל מי שנחשדים ב״שמאלנות״) ספוגה בתחושת בידוד וחרדה. חלקים שלמים של עיירות מגוריהם נעשים בלתי נגישים עבורם, ובהיעדר נוכחות של מוסדות המדינה, המשטרה, בתי הספר, אפילו ההורים - הם נאלצים להתארגן בעצמם בארגונים אנטי־פשיסטיים. אלה צעירים שהעולם שלהם התפרק ונבנה מחדש, המבוגרים סביבם עדיין לא יודעים איך להגיב, והם נאלצים למצוא פתרונות בעצמם. ברלין, אגב, שבה הנוכחות של הימין הקיצוני עדיין קטנה מאוד, מקבלת בספרים הללו מעמד של מקום מפלט, שאליו אפשר לברוח ולדמיין צורות חיים אחרות.

בגרמניה מכנים את השנים הללו, של ראשית ואמצע שנות ה־90 מייד אחרי האיחוד המחודש, בשם ״שנות מחבטי הבייסבול״ (Baseballschlägerjahre) בגלל ההתפרצות החריפה של אלימות תומכי הימין שהשתמשו במחבטים ככלי נשק ברחובות.
אולם הספרות הגרמנית העכשווית אינה קושרת ישירות בין ההתעוררות הניאו־נאצית ההיא, באזורי המזרח־לשעבר, לבין ההצבעה הנוכחית עבור ה־AfD.

הסופרים הבולטים העוסקים כבר יותר מעשור בתופעה מזהים מהלך מורכב הרבה יותר, ולכן הם מביאים במקביל את קולם של המותקפים והמתקיפים גם יחד, ומצביעים על האופן שבו שורה של בעיות כלכליות חברתיות שאינן מטופלות מובילה לשיח פוליטי שכולו הצהרות פופוליסטיות והקצנה.

ניצחון הפריפריה

אחת הכותבות הבולטות בנושא היא יולי צֶה, שהיא גם עורכת דין וחברה בבית המשפט החוקתי של מדינת ברנדנבורג. ספריה של צה, ששניים מהם תורגמו לעברית ("חומר אפל" ו"נשרים ומלאכים"), הפכו לרבי־מכר שתורגמו ליותר מ־30 שפות. ספרה ״על בני האדם״ (בגרמנית "Über Menschen"), הרומז גם למושג האדם־על של ניטשה), עוסק באישה שבימי הקורונה עוברת מברלין להתגורר בכפר קטן, במזרח גרמניה לשעבר, שהבידוד והריחוק הופכים בו את ההסתמכות על השכנים לחיונית מאוד. היא פוגשת שם שכן המציג את עצמו כ״הנאצי של הכפר״ והנוהג לשיר עם חבריו בקולי קולות את ״שיר הורסט ווֶסֶל״, המנון המפלגה הנאצית האסור לביצוע בציבור בגרמניה על פי חוק.

צה ממקדת את הסיפור בהבדלים בין המרכז העירוני הליברלי לבין הפריפריה, שבה הימין הקיצוני משגשג, ומאלצת את הגיבורה שלה להתמודד עם דעות קדומות ולקבוע לעצמה גבולות מוסריים כשחברוּת בלתי צפויה צומחת בינה לבין השכן, על אף דעותיו. היא מגלה שהוא אינו ״רק״ נאצי, אלא גם אב ושכן טוב, ולמרות ההתנגדות המוחלטת שלה לתפיסת עולמו, היא רואה בו, כמעט בעל כורחה, אדם. כיצד אמורה חברה דמוקרטית לחיות כשיש בה אנשים בעלי דעות כאלה? שואלת צה, ואיפה בדיוק יש להציב את הגבול לסובלנות שלנו?

גם ברומן הקודם של צה, "Unterleuten" (שוב, משחק בין ״בחברת אנשים״ לבין שמו הבדיוני של הכפר ״אונטרלויטן״ שבו העלילה מתרחשת), היא עסקה ברקע החברתי שאפשר לימין הקיצוני לצמוח: בכפר שמבחוץ נראה אידילי ממש וברלינאים רבים בורחים אליו כדי לחיות חיים ״אותנטיים״ יותר, כולם רואים בעצמם קורבנות: פירוק מזרח גרמניה נחווה לא רק כשחרור מן הקומוניזם אלא כאובדן של עולם בטוח ומסודר, שיש מי שהרוויחו ממנו (בעיקר כסף) ומי שהפסידו (ביטחון חברתי), בעוד רוב הציבור מרגיש שגורלו נקבע על ידי מוסדות רחוקים שאינם מבינים אותו או מתחשבים בו.

ראוי לתרגום

רומן הביכורים "לחבוט בעולם באגרופו" של לוקאס ריצשֶל, סופר ומחזאי צעיר (יליד 1994) שגדל במדינת סקסוניה של אחרי האיחוד, עוסק גם הוא בהתפוררות החברתית, בתחושת חוסר המוצא ובהקצנה הפוליטית של צעירים בני דורו. גיבורי הספר, שהיה לרב־מכר ועובד לתיאטרון וגם לקולנוע, הם שני אחים, בני נוער, שאינם מוצאים את מקומם בעולם שאחרי התפוררות המזרח ונסחפים להפגנות של Pegida (תנועת האירופאים הפטריוטים נגד אסלאמיזציה של המערב).

הם ניזונים מדיווחים בתקשורת על פיגועי טרור של מוסלמים ומשנאת הזרים המתעוררת בעוצמה מחודשת עם הגעתם של פליטים רבים מסוריה ומאפריקה. הסופר עצמו אמר בראיונות שהוא הצליח להימלט מרקע של השכלה מוגבלת והזדמנויות מעטות, אבל רבים מחבריו, שגדלו בבתים ללא ספרים, חשו שהמדינה אינה דואגת להם, ולכן הלכו והקצינו בדעותיהם.

הסופר לייף טֶוֶוס (Leif Tewes) הצטרף בשם בדוי למפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, לצורך התחקיר שממנו נולד הרומן ״אלטרנטיבות״ (2017). הוא למד להכיר מקרוב את האנשים והרעיונות המובילים במפלגה. הגיבור שלו, תומאס, מהנדס צעיר שעובר ניסיון שוד לכאורה על ידי פליטים, מקצין את עמדותיו, מגיע לכנס של מפלגת ימין בדיונית בשם ״הגרמנים הטובים יותר״ ואט־אט משתלב בה.

אלא שטווס מגלה לקוראיו כי מאחורי הקלעים של המפלגה הכל נרתם לטובת תעמולה גזענית, המידע המופץ לציבור מזויף ושקרי, והמפלגה מפעילה שיטות של הפחדה ומניפולציה באמצעות מנגנון רעיל שיודע לנצל את הפחד, החולשות והתסכול בציבור כדי לגייס תמיכה.

במבט לאחור, ברור שהספרות הגרמנית, שסירבה כל השנים לשכוח את מה שנעשה בארצה לפני שנים, ידעה לזהות את הסדקים שמתוכם צמח הימין הקיצוני לגודלו ולעוצמתו הנוכחיים - היא העניקה שפה לאותן חוויות, סתירות ומצוקות שהפוליטיקה התקשתה לראות תקופה ארוכה. מן הראוי לתרגם במהרה את הספרות הזו, שהשאלות המרכזיות שהיא מעלה מעסיקות היום לא רק את גרמניה שבה נכתבה, אלא חלקים גדולים מן העולם המערבי.