"אנחנו לא בתקופה שבה המשורר הוא רוקסטאר, אבל ספרות יכולה להיות דבר סקסי ומגניב"

השעה היא שמונה בערב, אמצע שבוע, מחר יום עבודה, ואני מחנה את הפיקנטו הנאמנה שלי בחניון העפר של מתחם ״אורוות האמנים״ בפרדס חנה. נתבקשתי להגיד כמה מילים בהשקת ספרו החדש של חברי המשורר נאור יצהרי. ההשקה מתקיימת ב״אובלומוב״, חנות ספרים עצמאית שהוקמה במקור בצפון יפו על ידי לני בלה כהן ואלחנן מאיר דוידזון, ופתחה בקיץ שעבר סניף נוסף, הרחק מן העיר הגדולה. אף שאני גר במרחק דקות מספר של נסיעה באופניים מהסניף התל־אביבי, מצאתי את עצמי כבר כמה וכמה פעמים מצפין לאירועים מעניינים דווקא כאן. לרוב כקהל.

החנות קטנה, ואנחנו מצטופפים בה כ־15 איש. מי על שרפרף, מי על הרצפה ומי מאחורי שולחנו של המוכר, המאויש הערב על ידי אלחנן עצמו. יכול היה להיות לנו מרווח יותר, אבל הערב עדיין חמים והמזגן מוביל אותנו פנימה. האווירה חברית, משפחתית אפילו. שלושה בקבוקי יין מתרוקנים עוד לפני שמגיע תורי לדבר. מדי פעם אנשים מסתקרנים, מצמידים פניהם לחלון. אלחנן מזמין אותם להיכנס, להצטרף אלינו. לפעמים זה עובד.

הלב הפועם

האירועים ב״אובלומוב״, שכוללים בין השאר סדנאות כתיבה, מועדוני קריאה, ערבי השקה ומפגשי קבוצת משוררים, לא תמיד היו חלק מהתוכנית העסקית של החנות. ״זה משהו שהלך והתהווה תוך כדי תנועה", אומרת כהן. "יש משהו בתפאורה של החנויות שלנו, שהן מאוד קטנות ומאוד אינטימיות, שמתפקדת כמו סלון שמוביל למפגש ולשיחה. בלי להתכוון יצרנו פה אטמוספרה שמושכת אנשים, ולאט־לאט התחלנו לעשות אירועים קטנים, ראינו שאנשים באים ושיש ביקוש. בגלל הגודל ואופי החנות הכל מאוד פריסטייל, יושבים קצת על כיסאות, קצת על המדרגות, קצת על הרצפה, יש בזה משהו חי ובלתי אמצעי, כמו שאנחנו מאמינים שספרות ותרבות צריכות להיות״.

הנחת היסוד שלי בשיחה היתה שהאירועים המתרחשים בחנויות הם ניסיון נואש למשוך קהל חדש לחנות, או שמדובר אפילו באפיק הכנסה נוסף העומד בפני עצמו, אבל כשאני חותר לשם בשאלות, כהן מפתיעה אותי.

״האירועים הם הלב הפועם שלנו, הרגעים האלה שאנשים מגיעים אחרי יום עבודה ומתכנסים סביב ספר או משוררת. זה מאוד חשוב לנו. אבל אנחנו לא מרוויחים מזה כלכלית, כך שזה באמת לא השיקול. אנחנו נמצאים בעידן שכמויות המידע בו הן מטורפות ואנחנו צורכים כל הזמן תוכן, אז להתעלות על זה ולהציע משהו בתוך האינפלציה הקיימת - שיגרום בכלל לבן אדם לצאת מהבית - זה דבר מורכב.

״האובלומוב מתפרנס ממכירת ספרים, אבל אנחנו לא רואים את עצמנו מוותרים על האירועים. אנחנו חנות ספרים ביום וסלון תרבות בלילה. יש מין טרנספורמציה כזו שמתרחשת, אנשים נכנסים ויוצאים וזו חנות ספרים, ואז בערב מעמעמים את האורות ויש איזה אירוע, יש יין, ואנשים יושבים ומדברים ומקריאים וקוראים. אנחנו רואים את זה כמקום שבו מצד אחד אפשר להוריד הילוך רגע, ומצד שני להיסחף לספרות״.

לני בלה כהן: ״האירועים זה הלב הפועם שלנו, אבל אנחנו לא מרוויחים מזה כלכלית. אנחנו נמצאים בעידן שכמויות התוכן בו הן מטורפות, להציע משהו בתוך האינפלציה הקיימת - שיגרום לבן אדם לצאת מהבית - זה דבר מורכב"

כפי שכהן מציינת, חנויות הספרים העצמאיות מתחרות היום בשוק קשה במיוחד, בעולם שבו מלכתחילה ענף הספרים מתחרה באינפלציית התוכן הדיגיטלי. החנויות העצמאיות מוצאות את עצמן נאבקות בדואופול של רשתות הספרים הגדולות, סטימצקי וצומת ספרים, ובצמיחתה של אפליקציית ״עברית״, המאפשרת קריאה נוחה בדיגיטל.

לכן, גם אם נדמה שלאחרונה צצות יותר חנויות ספרים עצמאיות עם רוח רומנטית שמנשבת בהן - חלקן, אגב, חנויות מתמחות או כאלה שנפתחו מלכתחילה כדי להפוך למעין מרכזי תרבות מקומיים - עדיין מדובר בכמה עשרות בודדות של חנויות. חלקן הכניסו את בית הקפה אליהן כחלק מהחוויה, חלקן החליטו להתמקד בתחומי נישה, כמו יבוא ספרים באנגלית בלבד.

אתגרים דומים עומדים בפני חנויות ספרים עצמאיות בכל העולם המערבי. ועדיין, מחקר של בית הספר לעסקים באוניברסיטת הרווארד, שפורסם לפני כשנה, הראה צמיחה מתמדת בשנים האחרונות במספר חנויות הספרים העצמאיות בארה"ב ובמכירותיהן.
במחקר הצביעו החוקרים על שלושה מרכיבים שתרמו לתקומה המחודשת הזו: קהילתיות, כלומר הדגשה של החנות כחלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית ומתן תחושה שקנייה בה היא תרומה לחיזוק הקהילה; אוצרות, בחירת ספרים מותאמת יותר לקהל הלקוחות ולאו דווקא היצמדות לרבי־מכר; והתכנסות, שמשמעה הפיכת החנות למקום מפגש תרבותי לאנשים בעלי תחומי עניין משותפים.

״רציתי ליצור מרחב שגם יאפשר לי להכיר את התרבות החיפאית", משתפת בירה רוזנר, שביוני האחרון פתחה את "אנטארקטיקה", חנות ספרים חדשה בשכונת הדר בחיפה. "מקום שמרכז יצירה חיפאית, של אמנות חזותית ואמנות כתובה. מין מרכז תרבותי שלא בנוי על אוכל, אלא על התרבות עצמה״.

נדמה שגישתה משקפת בצורה מדויקת את ממצאי המחקר האמריקני. ״פתחתי את החנות בשכונת הדר, כי זו השכונה שאני מכירה הכי טוב בחיפה. אני מכירה את האוכלוסייה ואת היצירה שמתקיימת בה. זו לדעתי השכונה שבה נמצא הריכוז התרבותי הגדול ביותר בעיר. האירועים מאפשרים לפגוש את הקהילה, לפגוש אנשים שגם מתעניינים באותם תחומי תרבות ולרכז אותם במקום אחד. ואלה בדרך כלל אנשים שגם מכירים זה את זה, וכיף לפגוש אותם ולדבר איתם על ספר חדש שיצא. זה מזין, זה יוצר קשרים חדשים״.

הגישה הזו, המתייחסת אל חנויות הספרים העצמאיות כמקום מפגש תרבותי, הופכת נפוצה יותר בעולם. במחקר שהוזמן על ידי המועצה האנגלית לאמנויות ועסק בתפקידן התרבותי של חנויות הספרים העצמאיות, נמצא כי כ־92% מהחנויות העצמאיות באנגליה מקיימות אירועים קהילתיים. כ־61% מהן מפעילות מועדוני קריאה, וכמחציתן מקיימות יותר מ־20 אירועים בשנה, רובם בשיתוף עם ארגונים אמנותיים מקומיים.

״אני מרגישה מאוד מחובקת על ידי הקהילה והסביבה״, מספרת רוזנר. ״רחוב נורדאו, שבו אני פועלת, הוא רחוב מאוד ותיק בתרבות החיפאית. יש בו עסקים של עשרות שנים ועסקים שנפתחו גם אחריי, כולם מאוד שמחים לשתף פעולה. אני עובדת על פסטיבל שיתקיים פה ברחוב שיהיה מוקד משיכה לאנשים, ובינתיים יש תגובות מאוד אוהדות. חנות הספרים היא הבסיס שאמור להיות כלכלי, ולזה אני מוסיפה תוכן שאני צורכת ואוהבת ורוצה שיהיה חלק מחיי״.

שעת סיפור

השם שחוזר על עצמו בהקשר הספרותי־קהילתי, "סלון", הוא לא מושג חדש. למעשה, במאות ה־17-19, בעלות בתים עשירות בווילות האירופיות, בדגש על צרפת, נהגו להזמין אל סלונן הפרטי סופרים, משוררים, פילוסופים, אנשי רוח, לפעמים אפילו פוליטיקאים, כדי לקרוא ולהתווכח על יצירות חדשות. משהו שבין מועדוני קריאה, שחווים לאחרונה רנסנס משלהם בכל חלקי הארץ, למסיבה אינטלקטואלית, לנטוורקינג בסגנון הבון טון. הדברים שנאמרו באותם סלונים הפכו בהמשך לשיחת היום.

הפיכתן של חנויות הספרים העצמאיות למרכז קהילתי־תרבותי היא למעשה תהליך שבו מרחב צריכה פאסיבי למדי הופך למה שכונה על ידי הסוציולוג ריי אולדנבורג ״המקום השלישי״, מונח שטבע בספרו משנת 1989 ״The Great Good Place״. לפיו, הבית משמש המקום הראשון של בני האדם, העבודה המקום השני, והמקום השלישי הוא המרחב הקהילתי שבו האדם יכול להשתחרר מדאגות יומו ולקיים אינטראקציות חברתיות משוחררות.

צילה חיון: "פעם היה ביטוי כזה, ׳להזדנגף׳, כלומר, לבוא לראות ולהיראות. אנחנו רואים אנשים שמגיעים לפעילות תרבות, ופשוט עומדים ומסתכלים על האנשים באולמות הקריאה. הם גם לא הולכים כשזה נגמר, הם שוהים במקום"

מרחבים אלה מתאפיינים בחוסר רשמיות ובחוסר יומרה, בפתיחות ובזמינות, בשיחה ערה ובאנשים קבועים לצד תחלופה מסוימת.

לפי אולדנבורג, מקומות אלה חשובים לחיזוק תחושת השייכות והמעורבות החברתית ולהתמודדות עם בדידות וקיטוב חברתי. בתי קפה, חנויות ספרים, ברים, מרכזים קהילתיים ואפילו מִספרות הם דוגמאות שמופיעות אפילו על כריכת הספר עצמו.

חנויות הספרים העצמאיות מוקמות על פי רוב על ידי אנשי ספר ומופעלות על ידיהם. כך הן מצליחות לשמש מרחב אותנטי של מפגש ושיחה לחובבי המילה הכתובה.

בראיון שהתקיים לאחרונה ב"דה מרקר" עם אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, הוא אמר כי ״כשדויד גרוסמן הוציא ספר חדש, שאלנו את העובדים כמה מהם מכירים אותו. 50% מהמנהלים לא ידעו מי זה״. יש להניח שבחנויות הספרים העצמאיות, שבהן הבעלים הוא חובב ספרים אמיתי וכך גם עובדיו - זה לא היה קורה.

מחקר בריטי שבחן את הנושא באמצע העשור הקודם, אכן זיהה שסניפים של רשתות ספרים גדולות מתקשים לתפקד כ״מקום שלישי״ עקב היעדר השיחה הערה.

״אנחנו משקיעות המון בגיוס ובמיון של כוח אדם״, מספרת רונה יצחקי, בעלי ״המגדלור״, אחת מחנויות הספרים העצמאיות הוותיקות והמצליחות ביותר בישראל, הפועלת ברחוב מקווה ישראל בתל אביב. ״אנחנו עושות מיון קפדני בכמה שלבים, ואז יש כמה חודשי הדרכה ולמידה בתחומים שונים, גם מבחינת תוכן, גם הכרת החנות וגם מבחינת שפה, שאנחנו קוראים לה ׳שפה מגדלורית׳. זו שפה של הרבה הקשבה, איך לשאול ומה לשאול כדי להבין מה אנשים מחפשים. אנחנו משקיעות בשיחות ובהתנהלות.

"ומכיוון שאנשים שעובדים בחנות הספרים אוהבים לקרוא - הם קוראים כל הזמן גם ספרים וגם את מוספי הספרים, ומדברים ביניהם ומחליפים דעות, וזה ידע שמצטבר. זה נותן חוויית שירות איכותית וקשובה ברמה גבוהה״.

אף שעדיין מתקיימים אירועים ב״המגדלור״, בחנות דווקא בוחרים להתמקד בהיבטים אחרים של קהילתיות. ״כשהקמנו את החנות (שהוקמה על ידי יצחקי ודליה שלף ז״ל; א"א), המטרה היתה להקים איזשהו מרכז לקהילה תרבותית של אוהבי ואוהבות ספר, ולהיות מחוברות לסביבה הקרובה שלנו בגן החשמל. היו אצלנו הרבה אירועים מרגשים במשך השנים, והרבה מאוד שעות סיפור לילדים, שהיו בני 4 או 5 כשהחנות נפתחה ב־2010, ואנחנו פוגשות אותם היום בתור בוגרים. אבל בעקבות הקורונה בזמנו, והמלחמות, וגם בגלל המעבר למקום החדש ב־2019, שהרבה פחות מתאים לאירועים מבחינת המבנה, אנחנו עושות היום בערך אירוע בחודשיים. זה פשוט לא נוח. זה בעיקר עניין לוגיסטי.

"אז אנחנו משמרות קהל לקוחות קבוע, שמות דגש על חוויית הנוכחות והשהייה ב'מגדלור', כי הזהות והנוכחות בחנות מייצרות משיכה. יש לנו דיוור שבועי וקהל שגם נמצא במרחב הווירטואלי. יש עדיין בארץ הרבה אנשים שאוהבים ספרים, אוהבים לקרוא ספרים, נהנים מספרים, ונהנים לבוא ולדבר על ספרים ולמצוא המלצות לספרים חדשים. האתגר הוא בהתנהלות כלכלית נכונה מול המכשלות מבחוץ, סגרים, מלחמות וכדומה״.

המי ומי

ההבנה שבעולם רווי תוכן, על המרחבים הספרותיים להפוך עצמם למרכזים קהילתיים־תרבותיים - אינה נחלתן של חנויות הספרים העצמאיות בלבד. תנועה דומה אפשר לזהות גם אצל הספריות הציבוריות בישראל. ״בניין הספרייה הלאומית החדש נבנה מתוך תפיסה שנעוצה בהבנה שמוסדות תרבות מרכזיים כמו ספריות ומוזיאונים צריכים לצאת מהעמדה הפאסיבית ולעבור לעמדה אקטיבית שמזמינה את הקהל לבוא ולהשתתף״, מספרת צילה חיון, ראשת אגף תרבות ומבקרים בספרייה הלאומית בירושלים. "עד שנות ה־80 מוזיאונים וספריות היו בתפיסה של המאה ה־19, שאמרה ׳יש לי פה אוצרות תרבות, ואני פותחת את זה למי שרוצה׳. במאה ה־21 אנחנו כבר מבינים שיש לנו חובה להנגיש את אותם אוצרות לאנשים.

"פעם היה ביטוי כזה, ׳להזדנגף׳, כלומר לבוא לראות ולהיראות. אצלנו לראות ולהיראות זה להשתתף בחוויה אינטלקטואלית ותרבותית. זה ממש היה פיצוח של אדריכלי הספרייה. אנחנו רואים אנשים שמגיעים לפעילות תרבות, להופעה או לסיור, ופשוט עומדים ומסתכלים על האנשים באולמות הקריאה. הם גם לא הולכים כשזה נגמר, הם שוהים במקום".

זה לא ברור מאליו שספרייה לא שמה את הקריאה כחוויה שהיא רוצה להגיע אליה, אלא, אם אני מבין נכון, יצירת סצנה של קריאה.

״נכון. זו חוויה בלתי רגילה, זו חוויה מחנכת. מגיעים תלמידים או בני נוער והם רואים המון אנשים שיושבים וסביבם יש המון ספרים, ומה הם עושים? הם קוראים. הם לומדים. זו חוויה שאומרת, ׳אה, גם אני נמצאת פה, במקום הזה שיש בו אנשים שקוראים בספרים׳, והיא מעוררת אצל הילדים, אצל הנוער וגם אצל מבוגרים את הרצון להגיד, ׳רגע, גם אני אשב שם, גם אני אוכל ללמוד ולקרוא׳.

"גם המופעים, התפקיד שלהם הוא לגרום לאנשים קודם כל לבוא ולהתעניין במקום ולחוות אותו בצורה הכי קלה ומהנה. אנשים שמגיעים למופעי הקיץ יקנו כרטיס לאביתר בנאי או לעידן רייכל, ואז גם יגידו, ׳וואלה, אני רואה המון אנשים נכנסים לספרייה. אפשר לקנות פה גם כרטיסים לתערוכה הזאת או להרצאה ההיא שיכולה לעניין אותי׳. זה לעבור דרך המוכָּר, הידוע והאהוב אל הדברים היותר מאתגרים והפחות מוכרים״.

עמית גיטלר, מנכ״ל המרכז לספריות וספרות בישראל, שותף לתפיסת ההנגשה האקטיבית של הספרות. ״כבר שנים רבות שספרייה היא כבר לא רק מה שאנחנו זוכרים מילדותנו. הספריות הציבוריות הן מרכזי תרבות של ממש. בין אם אלה מרחבים שיש היום בכל ספרייה כדי לבוא וללמוד ובין אם אלה אירועים לילדים ולמבוגרים, הספרייה הפכה למקום תוסס שהוא מרכז קהילתי. הלב של הדבר נשאר קידום הקריאה והספרים והשאלת הספרים, אבל דרך אירועי התרבות לילדים, מגיעים הורים שמגלים את הספרייה, ואז מגיעים בעצם לאירועי תרבות בערב ואחרי זה הם גם מתחילים להתקרב בחזרה לספרים. אירועי תרבות הפכו להיות דבר מרכזי בכל ספרייה ציבורית, קטנה כגדולה. הספריות הבינו כבר שהן לא יכולות להיות רק מקום של השאלת ספרים, ושאירועי תרבות הם דרך להביא אנשים לספרייה״.

נדמה שזהו המשותף לחנויות הספרים העצמאיות ולספריות הציבוריות. האמונה שהבעיה אינה בספרות, בספרים או בטקסטים, אלא בשיחה עליהם ובהיעדר סצנה ספרותית מושכת או קהילה שנבנית סביב תרבות הספר.

את אלה הן מנסות עתה, כל אחת בחלקת האלוהים הקטנה שלה, ליצור. ״נכון, אנחנו לא בתקופה שבה משורר הוא רוקסטאר״, מסכמת לני בלה כהן, ״אבל אחת המטרות שלנו היא להנגיש את זה שמבחינתנו ספרות יכולה להיות דבר סקסי ומגניב וצעיר. אנחנו רוצים לדבר על ספרות בקטע כיפי, בקטע של ׳קראנו את אותו ספר, בוא נדבר על זה רגע׳״.