אחר כך, בבית, כשפרקה את השקיות, שאלה את עצמה אם זה יכול להיות. זה היה לפני שנים כבר, אולי חמש? שבע? אפילו יותר. אז מה, אז היא כועסת עליה כל הזמן הזה? ועל מה, אפשר לחשוב.
היא ניסתה להכניס את הגלידות למקפיא. היא תכננה לקנות אחת, ללמוד לקח, הם תמיד התחרטו בסוף, הרגישו סתם כמו חזירים. אבל השנייה היתה ב־9.90. עכשיו לא מצאה לה מקום, נענשה על גרגרנותה מוקדם מהצפוי.
אבל זו לא גרגרנות אם זה ערב חג, כידוע. בערב חג זה דבר אחר בכלל. גם העגלה של עופרה היתה מלאה כל טוב, הלשינה על בעליה. גם היא חוטאת לא קטנה, זה ברור. איכשהו זה גרם לשרון להרגיש קצת יותר טוב; כאילו נחשפו שתיהן בקלונן, איבדו את זכותן לבוא בטענות.
לא שעופרה באה אליה בטענות. להפך, היא זו שעצרה אותה במעבר של הגבינות, זיהתה אותה אחרי כל השנים האלה, שרון לא היתה מזהה אותה בחיים. הן לא התראו בעצם מאז שאיתן היה בגן, רק דיברו בטלפון. ובכל זאת הכירה אותה עופרה מייד, כחולקת לה מחמאה אחרונה, על החשבון.
שרון התעשתה מהר, מייד, ניסתה לפצות בחביבותה על אי־הזיהוי; ועופרה השיבה, הכל בסדר. ובכל זאת, רק כששאלה את שרון מה שלום איתן נדמה שסרו ממנה אילו מסויגות או עלבון. שרון השיבה בזהירות; השאלה החזירה אל מעבר הגבינות גם את הטובה ההיא, מאז, כששאלה את עופרה אם היא יכולה אולי לעשות משהו, לדבר עם הבוס שלה. למודי אבחונים, הם היו זקוקים לו, לפרופסור, והתורים שכדרך הטבע רחוקים כל כך. היא שאלה את עצמה אם עופרה עדיין עובדת אצלו - קולו ליווה אותה מאז, כמין פסקול: מה את בדיוק לא מבינה במה שאני אומר לך? - אבל היא חששה ששמו יביא אל השיחה גם את העסקה ההיא, המקולקלת, את החוזה המופר.
היא שלפה מירכתי המקפיא שקית ישנה, חתומה, של לקט ירקות לקוסקוס. זה בתוקף, בכלל? פתאום שאלה את עצמה אם לסנפרוסט יש בכלל תוקף או שטריותו, או אי־טריותו, נצחיות. אולי, כמו נסיכות באגדות, גם את הירקות האלה לקוסקוס אפשר יהיה להעיר גם בעוד אלף שנה. אבל מתי היא בכלל הכינה בחיים שלה ירקות לקוסקוס.
אולי תתקשר ותבקש סליחה. תשלח ווטסאפ. יש לה בכלל את מספר הטלפון שלה? היא ניגבה את ידיה במכנסיה, מחתה מהן את לחלוחית הסנפרוסט, העירה את מכשיר הטלפון. היא מצאה אותה בקלות; מתברר שהיא הכירה בסך הכל שלוש עופרות. ההודעה האחרונה הביטה בה בלי רחמים: בשמחה רבה! כתבה לעופרה לפני שבע שנים, היא צדקה, זה באמת היה שבע. תני לי לבדוק ולחזור אלייך.
מה השעה בכלל. היא גירשה את ההתכתבות מעל פני המסך. שלוש ורבע. מתי נכנס החג? חמש? שש? בכל מקרה, אחרי חמש כבר לא מכובד לכתוב, אולי אפילו לא אחרי ארבע. פתאום עלה בדעתה שאולי גם לא מכובד בכלל להתנצל בערב סוכות, כשיום כיפור עוד טרי כל כך בלוח השנה, תובע גם את עלבונו שלו.
בכל זאת לא היתה מסוגלת להשליך את הירקות לקוסקוס. במקומם הקריבה חבילה מותחלת של לחם ישן. המקפיא נסגר בלי קושי על לבטיה ועל גלידותיה.
היא הזדקפה. ומה תכתוב? רציתי להתנצל שלא חזרתי אלייך אז, פשוט... פשוט מה? פשוט כלום. היא פשוט לא חשבה שלרועי תהיה סבלנות לבדוק בחברה שלו אם מחפשים עכשיו, בטח לא כשזה ממש לא בתחום שלו ודורש ממנו מאמץ. גם ככה פנו אליו כל הזמן, כולם רוצים לעבוד שם, הלוא. ולמען האמת, נאלצה להודות, התקשתה להאמין לשבחים המפליגים שהרעיפה עופרה על נכדה, ואולי אפילו הלכה ואיבדה מאמונה ומסבלנותה ככל שהפליגה במעלותיו. וחוץ מזה, מה היא תגיד לו? זוכר את הסייעת מהגן של איתן, שעזרה לנו אחר כך עם הפרופסור המגעיל עם האבחון כשהיא נהייתה המזכירה שלו? אז הנכד שלה...
חוץ מזה, מה זה "עזרה", גם לא צריך להגזים. היא פשוט קבעה לו פגישה בתאריך מוקדם יותר, סביר להניח שאפילו לא היתה צריכה לדבר בשביל זה עם הרופא עצמו. לא שהיא מזלזלת, חלילה, הם באמת האמינו בזמנו שזה מה שיציל אותם. טעמו המר של הזיכרון הפתיע אותה; פתאום התגעגעה לעצמה שחשבה שמשהו יוכל להציל אותם, שיוכלו להיוושע באבחת רשומה ביומנו של מישהו. בכל מקרה זאת כמובן לא אשמתה או אפילו בעייתה של עופרה, שעשתה את שלה בחפץ לב, היא גם זכרה את איתן היטב מהגן, תמיד חיבבה אותו.
בכל מקרה שרון גם התכוונה לדבר עם רועי, גם אם לא האמינה שייצא מזה שום דבר; היא בהחלט התכוונה לדבר איתו ולבקש ממנו שאת הבדיקה שלו יעשה, ייצא ידי חובתם. אבל זה לא יצא, איכשהו, וכשחלף הזמן כבר נראה היה שאין טעם, מה גם שעופרה כנראה ביקשה את הטובה הזאת מעוד הרבה אנשים, הפיצה את תחינתה לכל עבר. יש להניח ששרון לא היחידה שביקשה אצל עופרה והפרופסור, ששמו נישא ברחבי קבוצות האימהות כמו לחש, תמיד בלווייתה של האזהרה הלא נכונה: אבל בלתי אפשרי לקבוע אצלו תורים.
היא חילצה את הבמבה הענקית, המשפחתית, משקית הניילון. בימים כתיקונם היא לא אוכלת במבה, לא מרשה לעצמה ולא קונה אפילו שאיתן דווקא אוהב. היא שאלה את עצמה אם גם סליחה מגיעה במידות או שסליחה היא סליחה, כן או לא, אחת או אפס. היא ניסתה לדחוק אותה לארון העליון, כאילו בכך תרחיק את חטאה ממנה, תכמין את בהילותה; אבל כוסות היין התמרדו, שרטו האחת את רעותה בגרגור מאיים כשחילצה מעל ראשיהן את הכרית הצהובה בדרכה למקום אחר.
ואם עופרה בכלל לא זוכרת? יכול להיות שהיא אפילו לא זוכרת. שמיהרה לדרכה, טרודה בענייניה, שרק מהמיית ליבה ראתה בה שרון דברים שאינם. ואז היא עוד תיפול עליה פתאום עם הסליחה הזאת? ממילא סליחה נועדה לנושאה יותר מאשר למושאה, שעל פי רוב אינו זקוק לה וודאי שאינו מצפה. היא מבקשת למרק את מצפונה, זה הכל; אבל את זה צריכה היתה לעשות לפני שפגשה את עופרה בסופר, לא אחרי, כשנדמה שהסליחה נסחטה ממנה, כמו ילדה נזופה. עכשיו זה מגוחך, לא פחות.
היא קלעה את הבמבה אל תוך ארון השקיות הריקות, הגבוה, וזו נפלה אל רצפת המטבח, גוררת אחריה שקית ניילון מקופלת לכדור ורוד, שרון זיהתה אותה כשקית שחילקו בפלאפל. פעם, כשביקשה את סליחתו, איתן אמר לה, כשמבקשים הרבה סליחות בבת אחת, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, ככל שמוסיפים יותר כן מתכוונים אליהן פחות. אולי הוא לא ניסח את זה בדיוק ככה. אבל שרון ידעה מייד שהוא צודק, ידעה עד כי לא יכולה היתה לענות, ועוד התביישה נוכח תדהמתה, על שלא ציפתה כלל לתבונתו.
הבמבה נעלמה סוף־סוף מן העין. אולי, על פי העיקרון הזה, מי שלא מבקש שום סליחה בכלל, הוא המתכוון יותר מכל? חבל שזה לא עובד ככה.
בשקיות נותרו רק קניות לא מרשיעות, פסטות וטונה ולקט חסות שטופות. שלוש ועשרים. אם לכתוב, אז עכשיו. כשזה עוד טרי, קשור בכלל למשהו. היא הדליקה שוב את הטלפון, משכה את שיחתן בתנועה גלילה מטה, כאילו בכוחה של זו לייצר לה המשך יש מאין. אם היה לה שכל, היתה לפחות כותבת לה שבדקה וכרגע אין, לצערה, אבל היא מבטיחה להמשיך ולפקוח עין. האם חטאה היה אז גדול או קטן יותר? שקר לעומת אדישות, מה יותר גרוע?
אולי היא בכל זאת קצת מחמירה עם עצמה. בטוח. לא הרבה אנשים היו מתעכבים בכלל על עניין כזה, מרגישים כל כך אשמים. בטח לא אנשים במצב שלה, שהחיים שלהם לא כל כך קלים. היא לחצה על תמונת הפרופיל של עופרה: היא ניצבה שם על חלקת דשא עם ילדיה ונכדיה, אחד מהם הוא בוודאי המתכנת שסיים בהצטיינות את הטכניון, או משהו. היא הגדילה את תמונתו של בחור גבוה, רחב כתפיים, שחיבק את סבתו ואת מי שכנראה היו אחיו התאומים. הוא נראה שמח.
היא שמעה את הדלת נטרקת ומיהרה לסלק את התמונה, כאילו נתפסה מהרהרת בחיים אחרים. איתן עמד בפתח המטבח. הוא שאל, מה קורה, והיא אמרה, הכל טוב. יש במבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו