"נתיב ההברחה" הוא ספר מותח וסוחף. למרות מוזרויות סגנוניות, ניתן להתעלם מהן ולהתמסר לעלילה המהירה, רק שאז, בסוף הקריאה, עולה ההבנה שלספר גם בעיות יסוד משמעותיות יותר מצרימה עובדתית או סגנונית כזו או אחרת.
הספר מתמקד במרדף של מערכת הביטחון הישראלית אחרי שני טילי איגלה מתוצרת רוסית, שהוברחו לישראל דרך סיני. מדובר בטילי כתף נגד מטוסים, ומחיר הכישלון של איתורם עלול להיות הפלת מטוס נוסעים הנוחת בנתב"ג או ממריא ממנו, ורציחתם של מאות נוסעים. העובדה שמדובר בטילי נ"מ היא ספוילר, אבל הוא לא שלי. הוא מופיע על גב הספר.
במרכז העלילה עומדת נדיה, שוטרת תנועה חיפאית ששאיפת חייה היא להיות בלשית, אבל המרחק ממשטרת התנועה ליחידות הבילוש של המשטרה נראה עצום. משהו באופייה הסוער, השדים הרודפים אותה, צירופי מקרים ומזל מטילים אותה לליבו של המרדף אחר הטילים, ובסופו של דבר למבחן של חיים ומוות. כמקובל בז'אנר, לא רק חייה מוטלים על הכף, אלא חייהם של מאות ואלפים.
הספר מתחיל במפגש משעשע בין נדיה ושותפה איציק לבין שני עברייני תנועה. לשונו של איציק חדה ומושחזת, ונדמה שהעולם איבד סטנדאפיסט מוכשר לטובת משטרת התנועה של חיפה. "משעמם לך?" שואל איציק את רועי, אחד הנהגים שעוכבו לבירור. "אני מסיים לבדוק אותו ומכין לך קפה". ובהמשך: "תגיד לי, קופרניקוס... אם הוא נסע 150 איך זה שאתה כמעט נכנסת בו, ולא להפך?" וכך הלאה, לאורכו של כל הספר, הפוגות קומיות חביבות, בעיצומו של מרדף עוצר נשימה.
נדיה הצעירה נדלקת על רועי. את הנהג השני, ואליד, ערבי ישראלי המוביל ירקות ופירות מהשטחים לישראל, היא הופכת למקור מודיעיני. וכך, כאשר מתגלה למערכת המודיעין הישראלית שארגז של טילי איגלה הוחדר לישראל, הועבר לשטחים והוא אמור להיות מוברח לתוך ישראל, מתארגן חמ"ל בראשות המטה לביטחון לאומי.
גורמי הביטחון השונים מיוצגים בחמ"ל, שב"כ, אמ"ן, מוסד, משטרת ישראל. המרדף מתבצע בעיקר באמצעות איכוני טלפונים ובפשיטות נקודתיות על אתרים שהאיכונים מובילים אליהם. נראה שהאויב כבר למד להתמודד עם יכולות האיכון המתוחכמות של המודיעין הישראלי, והוא תמיד מקדים בצעד אחד את רודפיו. על הפער הזה מחפים מרגלים המופעלים על ידי המוסד ושב"כ, ואליהם מצטרפים המקורות שנדיה החלה להפעיל, ואליד וניר - עבריין מטיל אימה שנדיה יצרה איתו קשר, יותר בזכות אומץ לב ונמהרות מאשר בזכות מקצוענות שטרם רכשה.
אורי יהלום, סטארטאפיסט שזהו ספרו השני, משלב בהצלחה בין קווי עלילה מקבילים. לצד הברחת הטילים והמרדף אחריהם, יש קו עלילה העוסק בסטארט־אפ של רועי ושל חברו איתמר. מוקד נוסף הוא מסעדה בתל אביב, שהשף שלה עבר טראומה קשה.
הספר מתנהל במישורי זמן שונים, המתכנסים לנקודת השיא של המרדף. לפרקים השונים יש כותרת המספרת היכן אנו נמצאים בממד הזמן: "היום", "ארבעה־עשר יום לפני היום", "יומיים אחרי היום", וכן הלאה. הניסוח הזה מוזר בעיניי, אבל לגיטימי. ניסוח מוזר נוסף הוא "ניצב המחוז הדרומי". הכוונה למפקד המחוז הדרומי של המשטרה, שדרגתו ניצב. למיטב ידיעתי, מפקד המחוז נקרא בעגה המשטרתית ממ"ז, ומפקד המחוז הדרומי נקרא ממ"ז דרום. החמ"ל שמנהל את האירוע, בראשות המטה לביטחון לאומי (המל"ל), לא קיים במציאות. חמ"ל מרכזי כזה נראה טוב בסרטים ועובד לא רע בספר, אבל ראש שב"כ והמפכ"ל בעולם האמיתי לא ייתנו למל"ל לפקד עליהם.
הבעיה העיקרית בספר היא כוחה של המקריות בהתרת העלילה. צירופי מקרים נדירים מביאים את הספר המותח הזה אל סופו. גם הדרך המובילה אל שיאו של הספר רצופה הצלחות מודיעיניות לא ברורות ומניעים שלא הובהרו עד תומם. ייתכן שיהלום רצה לומר משהו על חשיבותם של המקריות והמזל, אך ייתכן גם שלא מצא דרך משכנעת יותר לקדם את העלילה.
כך או כך, "נתיב ההברחה" יעיל ומותח, יש בו דמויות מסקרנות ומעניינות, ותיאורי המרדפים (בים וביבשה) מצוינים.
