מלחמות רומא-יהודה מזכירות באופן חשוד את משחקי הכס

קליגולה, הקיסר ששלט ברומא בשנים 37-41 לספירה, לא היה ידוע במזגו הנוח או בצניעות רבה מדי. הוא נהג לשכב עם כמה מאחיותיו, בהמשך שילח אותן לגלות בהתקף זעם, הטיל מיסים שטרם נשמע עליהם לצורך מימון משתאות ראוותניים, ומעת לעת יצא במסעות בלתי מנומקים של עריפת ראשים. היו שטענו שקליגולה מתנהל כך בגלל מחלה מסתורית שבה לקה, ואחרים סברו שהאכזריות פשוט טבועה בו.

אבל לקליגולה בכל זאת היתה פינה חמה בלב לאיש אחד, במקרה יהודי ובמקרה נכדו של הורדוס הגדול, בונה בית המקדש השני: אגריפס, מי שבעצמו ניהל חיים סוערים ואף ישב תקופה בכלא ברומא. לאחר עלייתו של קליגולה לשלטון, הוא שחרר את אגריפס ממאסר ומינה אותו למלך יהודה, לא פחות. אגריפס היה יהודי, כאמור, אבל גם נציג מובהק של רומא שחב את חייו לקיסר. כשקליגולה החליט להציב פסל של עצמו בגודל על־טבעי באמצע בית המקדש בירושלים - אגריפס לא ממש התנגד.

אמנם היהודים שישבו בציון איימו במרד, אבל קליגולה לא התרגש ושלח אליהם את מושל סוריה, פטרוניוס, כשהוא מצויד בשני לגיונות. פטרוניוס ו־20 אלף חייליו חלפו בעכו, המשיכו משם לטבריה, וכבר עמדו לעלות על ירושלים כשהתקבלה הבשורה מרומא: קליגולה נרצח. סוגיית הפסל הנוכרי בבית המקדש ירדה מהפרק. כעבור שנים בודדות מת גם אגריפס, ככל הנראה מהרעלה. הוא היה מלך יהודה האחרון.

משחקים באש

אם כל אלה נשמעים לכם כמו עונה שלמה של "משחקי הכס" - אתם לא טועים. האפיזודה הזו, שמופיעה בכמה עמודים בודדים בספר "יהודה נגד רומא", היא רק דוגמה אחת לדרמה האפית שהיא ההיסטוריה של האימפריה הרומית ויחסיה עם הפרובינקיה הקטנה יהודה, בשנים הראשונות של האלף הראשון. התרגשתם מיופייה ומעושרה של חאליסי? חכו שתשמעו על הלני מלכת חדייב. אהבתם את ווינטרפל ואת קינג'ס לנדינג? הכירו את ציפורי ואת קיסריה.

מסעות מלחמה חוצי יבשות, גברים ונשים גדולים מהחיים, תהפוכות, שיגעונות, בגידות, מרידות, קרבות שותתי דם שנוהלו בידי מצביאים מבריקים - כל אלה ועוד הם אבני הפסיפס שמרכיבות את אחד הסיפורים המרתקים ביותר שידעה האנושות.

מי שחיבר את אבני הפסיפס הלו לכדי יצירת אמנות הוא בארי שטראוס, פרופסור אמריקני מסטנפורד ומקורנל שמתמחה בהיסטוריה הצבאית של המזרח הקדום. שטראוס אולי לא מחדש בספרו פרטים לא ידועים מהעבר, אך הוא בהחלט פורס את ההיסטוריה בשפה קולחת ובאופן מרתק (ובתרגום מצוין של אלחנן שפייזר), מה שמקשה על הקוראים להניח את ספרו מהיד.
תוך כדי, שטראוס מניח את היסודות לסיפור של העם היהודי בעת החדשה. "היה זה עידן של תככים נטולי מעצורים וכיסופים משיחיים, של אימפריה והתקוממות, ושל לוחמה גיאו־פוליטית שממשיכה להדהד בימינו", כפי שהוא מנסח זאת בשורות הפותחות של הספר.

ספרו של שטראוס מתמקד בתקופה שנמשכה כ־200 שנה, בין 63 לפנה"ס לשנת 136 לספירה, וביחסים המטלטלים שנוצרו באותה תקופה בין האימפריה החזקה בעולם, רומא, למדינת היהודים הקטנה והשולית יחסית, יהודה. שטראוס מתבסס על מקורות מגוונים - משרידים ארכיאולוגיים, דרך המקרא, התלמוד והמשנה ועד להיסטוריוני התקופה, ובראשם, כמובן, יוספוס פלביוס - כדי לשרטט את מארג האינטרסים והמהלכים הפוליטיים, המדיניים והצבאיים של אותם ימים בחלק זה של העולם.

בלב ליבו של הסיפור ניצבת ירושלים, שמאז ועד היום לא איבדה מחשיבותה הדתית והגיאו־פוליטית. הסיפור על קליגולה והפסל בבית המקדש הוא דוגמה שמעידה על הכלל: עבור היהודים, ירושלים - ובית המקדש בליבה - לא היתה רק המקום הדתי המרכזי ביותר, אלא גם האתר הפוליטי המרכזי. הם היו מוכנים להיאבק עליה עד לסף כליה, כפי שאכן עשו כמה פעמים.

הלהט הדתי והפוליטי שהקיף את ירושלים והתנחל במדינת היהודים, להט שככל הנראה טרם שכך, הוא המנוע העיקרי של אותה תקופה ביהודה, שהתאפיינה במלחמות אימפריאליות, במרידות של לוחמי חופש (או טרוריסטים, תלוי את מי שואלים), בשסעים פנימיים בחברה היהודית, במנהיגים מלאי אגו ותאוות כוח, ובעמים שלא חששו להטיל את הכל על הכף כדי להישאר נאמנים לעצמם. אם כל זה נשמע לכם מוכר, אתם לא לבד.

מובילי העם

מערכת היחסים של רומא ויהודה החלה ב־63 לפנה"ס, עם כיבוש ירושלים בידי המצביא הרומי פומפיוס, ששם קץ לממלכת החשמונאים העצמאית. בשנים הבאות תדע יהודה עליות ומורדות, עד להמלכתו של הורדוס, יהודי מומר ממוצא אדומי, ששלט ביהודה ביד רמה במשך 35 שנים.

הורדוס, שנקט גישת הפרד ומשול כלפי הקבוצות השונות בקרב היהודים, היה מאהובי הקיסרים הרומים. שיתוף הפעולה שלו עם האימפריה הגדולה בתבל, לפעמים על חשבון בני עמו, הפך את יהודה למדינה משגשגת שידעה תנופת בנייה אדירה. בית המקדש שהקים מחדש על הר הבית בירושלים היה בשלב מסוים אחד הבניינים הגדולים והמפוארים בעולם הקדום.

אך לאחר מותו של הורדוס השקט התעשייתי ביהודה התערער מהיסוד. במשך 70 שנים שלטו הרומאים ביהודה באמצעות נציגים משלהם, ולא בעזרת מלך מקומי כמו הורדוס. זה החזיק מעמד עד שבשנת 66, על רקע סדרה של מרידות שונות ברחבי האימפריה הרומית, התקוממו גם היהודים על היד האכזרית של רומא כלפיהם. כשקסטיוס גאלוס, הנציב הרומי בסוריה, יצא בראש הלגיון ה־12 לדיכוי המרד ביהודה, הוא נכנס לתוך מארב מתוכנן היטב בסמוך לבית חורון והוכה שוק על ירך. המרד הגדול החל.

מנהיגי המרד - יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא והכוהן הגדול לשעבר חנן בן חנן - כבר החלו להנפיק מטבעות ולהסתכסך בינם לבין עצמם, אבל הרומאים לא ויתרו. הם השקיעו משאבים אדירים בכיבוש יהודה מחדש. הפעם היה זה אספסיאנוס שהחל את מסע המלחמה שלו בכיבוש הגליל, וכבר החנה את צבאו הענק מחוץ לחומות ירושלים, שם התבצרו המורדים, לפני שחזר לרומא כדי להיאבק על הקיסרות ולזכות בה. בנו, טיטוס, השלים לבסוף את העבודה והעלה את בית המקדש באש.

היה זה רק המרד הראשון מבין שלושה שניהלו היהודים ביהודה ובתפוצות נגד רומא - מרידות ששככו סופית רק לאחר עוד כישלון יהודי מפואר: מרד בר כוכבא, שלאחריו הוחרבה ירושלים בפרט, ויהודה בכלל, כמעט עד היסוד. מקור נוצרי מציין שלאחר מרד בר כוכבא נפלו בשבי כל כך הרבה יהודים, עד שערכו של עבד יהודי היה שקול למנת המספוא היומית של סוס.

יהיו מי שיוחמאו מקביעתו של שטראוס שהיהודים הוכיחו עצמם באותה תקופה כאחד העמים החזקים, הנחושים והמסורים בעולם. אלא שהיהדות הזו גם הביאה על עצמה חורבן: לאחר נפילת בית המקדש ודעיכת המרידות, הרבנים החליפו את הכוהנים ואת המנהיגים הצבאיים כמובילי העם. הם הבינו שיהודים יוכלו לשרוד תחת מגפי האימפריה רק בזכות "חליפת מגן רוחנית ולא גשמית", כדברי שטראוס. הם זנחו את החרב לטובת התורה, המשנה והתלמוד.

באופן כללי, שטראוס מטיף בספרו להנהגה נבונה, פרגמטית, כזו ששואפת לחמוק מקרבות צבאיים ולפתור בעיות באמצעות מדינאות מפוכחת. "השאלה אינה אם לאחוז בחרב, אלא כיצד לאחוז בה באופן אסטרטגי", הוא קובע. התובנה הזו צריכה לעמוד לעיניו של כל מנהיג יהודי באשר הוא.

והערה אחרונה לסיום: ספרו של שטראוס יצא בהוצאת שיבולת, אך גם בתמיכה של משרד המורשת, המועצה לשימור אתרי מורשת, ואפילו יחידת קצין המטה לארכיאולוגיה ביהודה ושומרון. העובדה שספר מרתק וחשוב שכזה זקוק לכל כך הרבה תמיכות כספיות אומרת לא מעט לגבי מצבו של שוק הספרים בישראל. עצוב שזהו המצב שאליו הגיע עם ששרד אלפיים שנה בזכות המילה הכתובה.