"בעיני מישהו כמוני, שאינו מאמין באלוהים, מפתיע אילו רעיונות בלתי צפויים יש לו לפעמים [...] ואחרת איך אני אמור להבין את האירועים שהתרחשו לפני חודשים - ואולי אפילו שנים אחדות - בשלהי הקיץ בדרומה של ישראל? האם ייתכן שבני אדם לבדם הגו וביצעו מרחץ דמים בעוצמה תנ״כית כזו בכפר עזה, נחל עוז ואופקים, מקומות ששמותיהם ספוגים בניחוח מקראי [...] אבל מה רצה אלוהים - שהוא מתנת היהודים לעולם - לומר להם באמצעות מרחץ הדמים הזה? האם הוא שוב חבר לאויביהם כדי ללמד אותם לקח [...]? האם אני עצמי עשיתי משהו רע [...] והעונש שלי הוא התקף של דיכאון גלותי שהתעורר בעקבות הטבח?״
הפסקה המהורהרת הזו פותחת את הרומן החדש של מקסים בילר, מן הסופרים הבולטים בגרמניה, העתיד לראות אור החודש בארצו. הרומן ״שבתות שחורות״ הוא ספרו ה־30 של בילר, ואף שהוא מציג את אירועי 7 באוקטובר כטריגר לכתיבה, הוא אינו עוסק בהם ישירות.
"האנטישמים למדו שזה בסדר לטבוח ביהודים ולאף אחד לא אכפת. אני רואה סביבי כל מיני שמאלנים יהודים שחושבים שהדרך להתמודד עם האנטישמיות היא ללחוץ את היד לאויב. להפך, ממילא אף אחד לא ייתן לי לשכוח שאני 'האחר'"
למעשה, מדובר ברומן המערב זיכרונות והרהורים פילוסופיים על אודות הסיבות לאנטישמיות, לגזענות ולפוליטיקה במערב, וגם, כמובן, החיים בגרמניה אחרי 7 באוקטובר. בילר, בדומה לגיבור ספרו הנושא את השם ארי, ירד באותה שבת אל בית הקפה הברלינאי שבו הוא נוהג כבר יותר מ־20 שנה לשתות מדי בוקר אספרסו כפול, ונתקל בברמן הסורי, סטודנט צעיר לאמנות בעל שיער מחומצן, שאמר לו, בלי להביט ישירות בפניו, שהוא לא רצוי שם: ״לך למקום אחר. זה לא המקום שלך״.
״התחלתי לכתוב״, מספר בילר, ״בלי לדעת שייוולד מזה רומן. כתבתי על גבר שלא מבין מה בעצם קורה כאן. הוא יהודי, הוא יודע שיש אנטישמיות, שהיא תמיד אורבת שם לרגע שבו היא תוכל להופיע שוב בגלוי, אבל הוא לא יודע למה".
מתעקש להיות יהודי
בילר מלווה ברומן את הגיבור שלו בילדותו בהמבורג, בבית הספר היוקרתי לעיתונות במינכן, במפגשים עם מורים נאצים לשעבר, עם שכנים שפולטים אמירות גזעניות כאילו היו שנינויות של מה בכך, ובהתחככויות עם המיליֶה האינטלקטואלי של ברלין, וגם בביקורים בישראל, בשיחות עם בני משפחה שהשתקעו שם, ואפילו בביקור בעזה בשלהי שנות ה־70 - אם כי במבט מרוחק ולגמרי לא מעורב. כפי שנהג גם בספריו הקודמים, בילר, בן 66, משלב בסיפור לא מעט מרכיבים מחייו האישיים, אם כי כל ניסיון לשאול אותו על כך שולף ממנו תגובה קיפודית קוצנית.
הוא אינו מרואיין קל. יש לו ביקורת על כל שאלה (כמעט), ואף שהוא נחשב לאחד הכותבים הדעתנים ביותר בגרמניה, מי שהטורים שלו בעיתונות עסקו בכל טווח הנושאים שבין יהדות, נאציזם וסקס, הוא מעדיף לא לדבר על פוליטיקה.
פעם, הוא אומר, הוא אהב להיות הפרובוקטור, להרגיז, לזעזע. זה הצחיק אותו, זה היה משעשע. ״פעם זה לא היה מפחיד ומאיים כמו היום. אחרי 7 באוקטובר האנטישמים בעולם למדו שזה בסדר לטבוח ביהודים ולאף אחד לא אכפת, ואני הולך ומזדקן״, הוא אומר, ״אז יש לי הרבה פחות חשק, כוח וסבלנות להיכנס לעימותים האלה".
ואתה, כסופר מפורסם שחי בברלין, מרגיש מאוים?
״אני מרגיש שאני מוגן ושאני יכול לשבת כאן ולכתוב את הרשימות שלי, שהן לפעמים חצופות ויהירות, בזכות העובדה שישראל קיימת. מבחינתי זו המדינה שלי, ראש הממשלה שלה הוא ראש הממשלה שלי גם אם אני לגמרי לא מסכים איתו".
אבל האנטישמיות נוכחת סביבך?
"גם אם אף אחד לא מאיים עלי פיזית, קל להרגיש איך הלחץ האנטישמי הולך וגדל. אם בצעירותי פגשתי באוניברסיטה אנשים ששאלו אותי למה אני מתעקש להיות יהודי, ולאורך כל הקריירה שלי ידעתי שאני חייב לכתוב פי כמה יותר טוב מכל כותב גרמני אחר רק כי אני יהודי, היום אני רואה סביבי כל מיני שמאלנים יהודים וישראלים שחושבים שהדרך להתמודד עם האנטישמיות הזו, לשרוד, היא ללחוץ את היד לאויב, כלומר להביע דעות אנטי־ישראליות. ואני חושב בדיוק את ההפך, ממילא אף אחד אף פעם לא ייתן לי לשכוח שאני ׳האחר׳. אחרי 7 באוקטובר הישראלים גילו פתאום שהם יהודים, דבר שהם שכחו לפני הרבה שנים, וזה הפך להיות עוד יותר ברור שלהיות יהודי, בכל מקום בעולם, בלי להיות ציוני - זה נאיבי מאוד.
"אחרי 7 באוקטובר גררו לאולפני התקשורת כאן כל יהודי אפשרי, גם כאלה שהיו שנים בתרדמת או שצריך היה להוציא מהקבר, גם אלי פנו. אמרתי להם ׳תכתבו על האנטישמיות שלכם, למה אתם צריכים לדבר איתי?׳״
"הרי מי שרוצים להשמיד יהודים יעשו את זה בשמחה גם לשמאלנים אנטי־ישראלים קווירים, וגם למי שרוצים לדבר כל הזמן על דברים לא טובים שנעשו ב־1948 ואינם מבינים שהם יכולים לשבת בנחת בשינקין רק משום שהיה מה שהיה בדיר יאסין. אין לי פתרון לכל הבעיות האלה, אבל אני יודע שגם אם זה מצער, עשינו מה שצריך היה לעשות כדי שיהיה לנו את המקום הזה, ישראל. אז אולי יותר מדויק לומר שאני לא מרגיש פחד, אלא בידוד אינטלקטואלי".
הגרמנים לא עשו המון מאמצים למחוק את האנטישמיות כאן אחרי הנאצים?
״הם עשו מאמצים גדולים לתקן דברים אחרי הפשעים שהם ביצעו, אבל תמיד היו אינטלקטואלים ימניים שאחרי המלחמה החליטו שהם צריכים לשמר את האידיאולוגיה ולפעול למען תחייתה. זה התקיים תמיד במעגלים קטנים מאוד, והיום הם מתעוררים שוב".
על אף הפופולריות הגדולה שלו בגרמניה, בילר אומר שלקראת היציאה של ״שבתות שחורות״ אין לו כוונה להתראיין לעיתונות הגרמנית בכלל. לדבריו, הוא דחה הצעה לראיון של שמונה עמודים ב״דֶר שפיגל״ וראיון נרחב נוסף ב״זוד־דויטשה צייטונג״, שתי במות נחשבות מאוד, ״כי הם רצו לעשות את מה שאת עושה עכשיו, כלומר הם רצו לדבר איתי על פוליטיקה, ואני לא רוצה. אני לא רוצה לשתף פעולה עם זה שאני בעיני התקשורת הגרמנית החשוד המיידי שנדרש להסביר דברים שקורים בישראל.
"אחרי 7 באוקטובר גררו לאולפני התקשורת כאן כל יהודי אפשרי, גם כאלה שהיו שנים בתרדמת או שצריך היה להוציא מהקבר, וכל כך הרבה פעמים פנו אלי ולא הסכמתי, אמרתי להם ׳מה אתם רוצים ממני? למה שלא תכתבו על מה שמעניין עוד יותר וזה הרגשות שלכם כלפי יהודים, תכתבו על האנטישמיות שלכם, למה אתם צריכים לדבר איתי על זה?׳״
ילד חוץ
בילר נולד בפראג למהגרים יהודים ממוצא רוסי וגדל בהמבורג, שאליה עברה המשפחה כשהיה בן 10, שלוש שנים אחרי שהסובייטים רמסו את ניסיון ההתקוממות של הצ׳כים במה שמכונה ״האביב של פראג״.
אמו, ראדה בילר, היתה מדענית ואקטיביסטית, ובגיל מאוחר התפרסמה גם כסופרת. אביו, סמיון, היה מתרגם, אחותו, אלנה לאפין, היא עיתונאית וסופרת, וגם בתו, זלדה בילר, היא סופרת בראשית דרכה. הוא למד ספרות ובעבודת המאסטר שלו, שאותה השלים כבר בגיל 22, עסק באנטישמיות ביצירות המוקדמות של תומאס מאן.
אחרי התואר הוא המשיך ללימודי תקשורת והחל לכתוב טורים בעיתונות. הכתיבה השנונה ומלאת הברק שלו הפכה אותו עד מהרה לכוכב, וקובץ הסיפורים הראשון שלו ״כשאהיה עשיר ומת״, שהתפרסם בשנת 1990, קיבל אמנם ביקורות מעורבות, אבל הציב אותו מייד כקול חשוב בספרות הגרמנית המתחדשת.
זה, אגב, לא הפתיע אותו. כשהחל לכתוב, הוא אומר, הספרות הגרמנית היתה בינונית ואסקפיסטית, והוא, שכפי שהוא מעיד, ״חווה את החיים בעוצמות גדולות״ ומעולם לא רצה ״להסתיר את הרגשות או תפיסת העולם שלי מאחורי צונאמי של מילים, כמו שעשו תומאס ברנהרד או אלפרידה ילינק״. הוא גם נהנה לטמון בכתיבתו ״פצצות״, כהגדרתו, כלומר טקסטים ברורים וחשופים מאוד על סקס, פורנוגרפיה, אשמה, וכמובן - על חיבתם העמוקה של הגרמנים לאבות אבותיהם הנאצים, וכל זה בפרוזה מתוחכמת, נקייה ומפתיעה.
ספריו של בילר, שתורגמו ליותר מ־15 שפות, לוו לעיתים קרובות בשבחים ובפרסים, אבל גם בסערות, שהמפורסמת שבהן היא כנראה זו שהתחוללה בעקבות פרסום ספרו ״אֶסְרָה״ בשנת 2004, סיפור על רומן בין בחור גרמני למהגרת טורקיה. פרסום הספר לווה בתביעה משפטית מצד זוגתו לשעבר ובצו משפטי שאסר את המשך הפצת הספר, אבל גם במחאה של יותר ממאה אנשי ספרות בולטים, ובהם גינטר גראס, נגד אותו צו.
״מעולם לא כתבתי כדי לחולל שינוי בעולם הספרות״, אומר בילר. ״כתבתי כי גיליתי שאני עצמי רק כשאני כותב, לפעמים גם כשאני מנגן בפסנתר. אבל זה שטויות, כי אני חובבן לגמרי. ככל שנכנסתי לעולם הכתיבה, כך הרגשתי שאני מוקף ברברים שלא יודעים לכתוב עמוד אחד כמו שצריך, שלא מוכנים להודות מאיפה הם צמחו, ושהם מסתכלים עלי כאילו אני חיה בגן חיות, כשבעצם הם עבורי אלה שיושבים בכלובים. זאת תחושה בודדה מאוד".
אתה מתכוון לעמיתיך הסופרים הגרמנים?
״בוודאי. בשלב מסוים בסוף המאה ה־20 הספרות הגרמנית נעשתה יותר ריאליסטית ופחות אסקפיסטית, אבל היא נשארה מאוד בינונית, ואני נותרתי אאוטסיידר. הגרמנית שלי טובה משל 99 אחוזים מהכותבים כאן היום, שממשיכים להיות מאוד פרובינציאליים, ובכל זאת אני אאוטסיידר ולא שייך לשום קליקה ולשום מקום. זה לא קל, אבל אני משער שזה היה קורה לי גם אילו הוריי היו עושים עלייה והייתי היום סופר בישראל".
אתה קורא ספרות ישראלית?
״פעם קראתי, אבל הפסקתי. קיבלתי רושם שרוב הספרים בישראל עוסקים באנשים שהולכים לדבר על הצרות שלהם עם הפסיכולוג או ביחסים של אימהות עם ילדים שהן מגדלות לבד. אני מבין למה מתעסקים בדברים הקטנים והאישיים האלה, זו צורה של הישרדות, אבל זה לא מספיק מעניין בעיניי. אהבתי לקרוא את עמוס קולק, שלא היה סופר גדול אבל היה פתוח וכן מאוד, אני אוהב את יעקב שבתאי ובחלק מהדברים גם את עמוס עוז, ש'אדון לוי' שלו (מתוך 'הר העצה הרעה', ד"ל) הוא מהסיפורים הכי יפים שקראתי, אבל 'סיפור על אהבה וחושך' הוא בעיניי ספר משעמם נורא".
בלי להעליב
את הראיון קיימנו בדירתו הנאה מאוד, המלאה כצפוי ספרים ויצירות אמנות ומשקיפה להמון עצים, ממש מול כנסייה, באחת הכיכרות הרגועות והיפות במרכז ברלין.
כשאני שואלת לגבי ספריו, שרק שלושה מהם תורגמו עד כה לעברית (״בראש של ברונו שולץ״, ״אסרה״, ״שש מזוודות״), הוא טוען שהוא באמת לא מבין למה. ״נדמה לי שכשהתחלתי לכתוב, התייחסו בישראל ליהודים שחיים בחו״ל כאל בוגדים", הוא אומר. "התפיסה היתה שכולם חייבים לעלות לישראל, ושאם אני יהודי שחי בגולה זה אמור להביך אותי, בעיקר אם אני חי בגרמניה, בין הרוצחים. המו״לים בישראל מאוד לא אהבו את זה".
אבל תרגמו ופרסמו בשמחה את הסופרים הגרמנים הגדולים באותן שנים.
״זה משהו אחר. זה פורנו־נאצי. זאת הצצה לעולם אסור, כמו שדניאל בארנבוים חייב לנגן דווקא את וגנר. אבל זאת לא היתה הבעיה היחידה שלי. כשכתבתי את הספר 'הבת' (בשנת 2000), רומן שעוסק בישראלי שביצע פשעי מלחמה בלבנון ומנסה להימלט מהאשמה ומהטראומה לתוך רומן עם אישה גרמנייה קרה כקרח, וגם חושב שהוא מצליח, אבל אז מתברר לו שהוא טועה מאוד - הפידבק שקיבלתי מישראל היה סוג של כעס על איך אני בכלל מתעסק בנושאים שלא קשורים אלי, מה לי ולמלחמת לבנון ולמה אני צריך לספר לישראלים על דברים שאין לי בהם שום מושג.
"אחר כך האווירה השתנתה שוב, והמסר היה ׳אל תיעלב, אבל אנחנו לא מתעניינים ביהודים שחיים מחוץ לישראל, כי מי רוצה לקרוא סיפורים על החיים מחוץ לישראל'. אז לא נעלבתי, אבל זה מתסכל, בעיקר משום שבעולם יש מאז 7 באוקטובר דחייה מוחלטת של כל ספרות שיש לה ניחוח יהודי. בארה"ב ובקנדה לא מעוניינים לפרסם היום טקסטים כאלה, את יודעת, סופר כותב סיפור ואז המו״ל באמריקה אומר לו ׳הו, יש לך בספר גפילטע פיש, אולי אתה יכול לערוך את זה ולהחליף בהמבורגר?׳ אז אתה אומר ׳אבל זאת משפחה יהודית׳, והם אומרים ׳יהיה הרבה יותר טוב אם המשפחה הזו תאכל המבורגר, בכל זאת׳״.
והנושאים היהודיים לא מפסיקים לעניין אותך.
״ברור, זה העולם שלי. אני לא כותב כדי להיות מפורסם. הקונפליקטים שאני כותב עליהם הם כאלה שאני מרגיש בכל יום מחיי, בכתיבה שלי, בצורה שבה אני עורך את עצמי אחרי הכתיבה, בתהליך קפדני וארוך מאוד. אני רוצה להיות הכותב הכי מעניין שאני יכול להיות, ואני יודע שאני צריך להיות הרבה יותר טוב מכולם כי בוחנים אותי, כיהודי, בקריטריונים הרבה יותר חמורים".
איפה ההומור?
בילר, כאמור, ביקורתי מאוד כלפי הספרות הנכתבת כיום בגרמניה. על דניאל קלמן, סופר רבי־מכר כמו ״הבמאי״ ו״מודדים את העולם״ שכבש את העולם בסערה, הוא אומר: ״הוא כותב מוכשר מאוד אבל לא כותב עם יושרה, הוא אופורטוניסט שתמיד חושב על מה כדאי לו לכתוב כדי להתפרסם. או שהוא כותב על פאבסט, הבמאי שבמקום לברוח מהנאצים עשה קריירה בתור ה־במאי של הרייך השלישי, ואוי, זה כל כך מסעיר וכל כך מטלטל. או שהוא כותב, בספר הבא שלו, 'אפריקה', על ועידת ברלין - שבה המדינות הקולוניאליסטיות חילקו ביניהן את היבשת, וגם זה כל כך מסעיר ונורא״.
ליולי צֶה, סופרת, מסאית ועורכת דין, שהמותחנים שלה (״חומר אפל״, ״נשרים ומלאכים״) גם הם הפכו לרבי־מכר בינלאומיים והעיסוק שלה בסוגיות חברתיות הקנה לה מעמד של מעין אורקל חברתי (עד כדי כך שעלו קולות שהציעו למנות אותה לנשיאה), הוא קורא ״סופרת איומה״.
״אין כאן כבר דמויות ספרותיות כמו היינריך בל, אין סופרים שרצוי לשמוע את דעתם על עניינים חשובים, אין כותבים כמו גרגור פון רצורי, שהעז בשנות ה־60 לחבר את 'זיכרונותיו של אנטישמי' וכתב בכנות ובאומץ על החברה הגרמנית. אם כבר מדברים על מה שאין, אז אין בספרות הגרמנית בכלל הומור עצמי".
זה משהו ששמור היסטורית ליהודים, לא?
״כל עוד הם בגולה, כי גם בישראל אין הומור. נראה לי שמרגע שיש לך מדינה ואת צריכה לעסוק בכל מיני דברים לא מצחיקים את מאבדת את חוש ההומור שלך, אם כי אולי אני טועה, כי תראי את האנגלים, איזה הומור יש להם, והאמריקנים, תראי כמה טראמפ מצחיק״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו