המכתב הדרמטי שאבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, שיגר להוצאות הספרים לפני כמה שבועות חולל סערה בענף. במכתבו הוא הודיע על מדיניות סינון ספרים חדשה ברשת, ובין השאר על חובת דיווח של ההוצאות ואם הספרים מומנו על ידי המחברים. לטענתו, הצפת השוק בספרות ממומנת פוגעת באיכות ההיצע ומייצרת עומס לוגיסטי כבד על המדפים. אבל בשעה שהענף כולו נסער מהבשורה ומוציאים לאור החלו לחשב מסלול מחדש - חניטל סויסה, מנכ"לית הוצאת עם עובד, נותרת רגועה.
"מבחינתי זה לא משנה שום דבר, כי גם ככה רוב הספרים אצלנו הם לא ממומנים", היא אומרת. "אם המטרה היא לעשות איזשהו סינון איכותי, והוא חושב שעד עכשיו לא נעשה הסינון הזה על ידי הוצאות אחרות - זה לא נוגע אלי, כי אצלנו כן מתבצע הסינון הזה. אין לנו בעיה של ספרים ממומנים שיוצאים רק כדי להכניס כסף להוצאה, ואני מאמינה שכל הספרים שלנו ימשיכו להיכנס".
אז למעשה את בעד המהלך?
"כרגע אנחנו עוד לא יודעים איך זה באמת יהיה בפועל, אבל עקרונית אני לגמרי בעד. אולי זה לא נכון שרשת ספרים תהיה זו שעושה את הסינון, אבל אם היא נכנסת במקום מישהו אחר שצריך לעשות את זה - מצוין. ברור שההצפה הזאת, עומס הספרים בשוק, פוגעת בכל השוק. ברגע ששטח התצוגה מוגבל, תמיד זה יבוא על חשבון משהו אחר, ואולי על חשבוננו. לא כל אחד שיש לו כסף צריך לקחת מקום של אנשים שבאמת באו ליצור ספרות".
קצב מהיר
המתח שבין איכות ספרותית לצורך להתנהל כעסק כלכלי הוא לא דבר חדש בענף הספרות הישראלי, ובעם עובד הוא הופך מורכב אפילו יותר. ההוצאה נוסדה בשנת 1942 ביוזמת ברל כצנלסון, כזרוע ההסתדרות ש"אחראית לתרבותו של העם". מאז הפכה ההוצאה למפעל תרבותי, עם סדרת "ספריה לעם" הוותיקה, שבה יצאו סופרים כמו עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו וסמי מיכאל, לצד קלאסיקות כמו "מאה שנים של בדידות", "התפסן בשדה השיפון" ו"המפוזר מכפר אז"ר".
גם היום, אחרי יותר מ־80 שנה, ההסתדרות מעניקה להוצאה תמיכה של כ־2 מיליון שקלים בשנה, בין השאר מכספי משלמי דמי החבר. הגב הכלכלי הזה, שאף הוצאה אחרת בישראל לא זוכה לו, הוא שמאפשר לסויסה את הפריבילגיה לחוש קושי מול הצורך "להיות מסחרית", אמירה שחוזרת על עצמה במהלך הראיון.
למעשה, בלי תמיכת ההסתדרות סביר להניח שהיא לא היתה יכולה להמר על חלק מהספרות הפחות מסחרית שההוצאה מוציאה. ועדיין, גם בעם עובד המציאות מחלחלת ליום־יום הספרותי.
"אנחנו עושים שינויים", אומרת סויסה, "סוג הספרים שכותבים משתנה, הקצב קצת יותר מהיר. סוג הכתיבה הוא יותר... אני לא אגיד 'מסחרי', אבל משהו בו יותר זורם, מצריך לפעמים קצת פחות יכולת קריאה מורכבת. כשאני בוחרת ספרות, מתורגמת או מקור, אם יש ספר שהכתיבה בו יותר קולחת - זה יהיה שיקול מבחינתנו אם להוציא אותו או לא".
ולמה לא לקרוא לזה "מסחרי"?
"זה גם מסחרי, וזה מצוין. בהתחלה זו היתה מילה גסה מבחינתנו, אבל כבר לא. אנחנו צריכים למצוא את האיזון. אנחנו חברה בע"מ שצריכה להתנהל באופן כלכלי. מצד שני, התפקיד שיש לנו בעולם הזה, ולי כמו"לית בהוצאה, הוא לשמר את המוניטין שבנינו, וגם להמשיך לייצר ספרות שהיא לא בהכרח מסחרית, אבל שעדיין יש אנשים שרוצים ושחשוב שיקראו אותה. אם כל שיקול שלי בבחירת ספר יהיה מסחרי־כלכלי, יהיו פה ספרים שפשוט לא ייצאו, ועולם התרבות והספרות יפסיד מזה.
"כשנכנסתי לתפקיד היתה תחושה של 'רק אנחנו יודעים מה טוב, ורק אנחנו מוציאים ספרות איכותית'. אבל אנחנו לא היחידים. למדתי מהוצאות אחרות הרבה על שיקולים מסחריים, למשל לוותר על סופרים שלך, גם אם זה כואב"
"כמה גופים היום יש שתומכים בספרות? וגם מי שתומכים - התקציבים שלהם התמעטו בצורה משמעותית. אם נבנה רק על מי שנותן את התמיכה - כמעט לא יהיו סופרי ביכורים, כי את צריכה להמר על סופר בהתחלה, לזהות את הכישרון שלו ולהחליט שאת פשוט הולכת איתו, למרות שכנראה בספרים הראשון והשני את תפסידי, ואז יש פה דור שלא תצליחי לבנות אותו".
את מאמינה שבאקלים של היום עדיין אפשר לבנות פה דור בולט של סופרים?
"בעבר היו לנו את הסופרים הקאנוניים, רובם נפטרו או הפסיקו לכתוב, ולא נוצר דור המשך. יש שכבה של סופרים בני 40-50, 'דור ביניים', שרק בודדים מהם מצליחים להתבלט. וזה נכון שדור אחד מתחת - את אפילו לא יכולה לספור אותם על כף יד אחת. אז כן, אני רוצה לבסס את דור הביניים ולייצר את הדור הבא אחריו. הרווח פה הוא לא רק כלכלי. עבורנו, ספר כמו 'שכול וכשלון וזומבים' של אמיר חרש, שזכה השנה בפרס ספיר, מניב רווח הרבה יותר גדול מכל שורה בדוח הכספי".
למה?
"כי זה להישאר רלוונטי בעולם הספרות, לאו דווקא בהקשר המסחרי, אלא בפרסים, באירועים ספרותיים, בספרים שכותבים עליהם ברשימות רבי־המכר. במקרה של 'שכול וכשלון וזומבים' החלטנו להוציא ספר שהוא לא פרוזה סטנדרטית כי הרגשנו שהוא ספרות שצריך לקרוא אותה, והימרנו עליו. אני מניחה ש־80 אחוז מהמו"לים לא היו לוקחים את ההימור הזה. פרס ספיר שהספר זכה בו הוא חותמת לכך שעשינו בחירה נכונה".
ותודה להסתדרות
עם כל השאיפה לאיכות, נדמה שבגזרה הזו עם עובד נותרה מאחור, לפחות בשנים האחרונות. את הפרסים הגדולים והנחשקים בענף הספרות המקומי גרפו הוצאות שדווקא המסחריות היא ליבת העסק שלהן, כמו כנרת זמורה דביר וידיעות ספרים, ורבי־המכר הגדולים שזכו לשבחי הביקורת מגיעים גם הן מאותן הוצאות, ולחלופין - מהוצאות קטנות שהפכו לתחרות גדולה.
"רוב הסופרים הקאנוניים נפטרו, ולא נוצר דור המשך. יש שכבה של סופרים בני 40-50, שרק בודדים מהם מצליחים להתבלט. דור אחד מתחת - את אפילו לא יכולה לספור אותם על כף יד אחת. אני רוצה לבסס את דור הביניים ולייצר את הדור הבא"
למעשה, למעט ספרי מקור ספורים, ובהם "שכול וכשלון וזומבים", "חנוך הרופא מכורזים" של ישי שריד וספרה של דורית רביניאן "שיעורים בפיתוח קול", שזכו לביקורות מפרגנות מקיר לקיר ונכנסו למצעד רבי־המכר, עם עובד לא הוציאה בשנים האחרונות ספרי מקור פורצי דרך, כאלה שהפכו לרבי־מכר אמיתיים, ושגם הצליחו לפרוץ את תקרת הביקורת.
"יש הוצאות שאני מסתכלת עליהן ואומרת 'אוקיי, אז פה יש לי לאן לשאוף'", מודה סויסה, "כשנכנסתי לתפקיד היתה תחושה של 'רק אנחנו יודעים מה טוב, ורק אנחנו מוציאים ספרות איכותית' - אבל אנחנו לא היחידים שיודעים לזהות, ולא כל אנשי המקצוע הטובים עובדים רק אצלנו. למדתי מהוצאות אחרות הרבה על שיקולים מסחריים, למשל לוותר על סופרים שלך, גם אם זה כואב. למדתי שלא מוציאים סופרים כי פעם הם הצליחו, אלא מודדים את היכולות שלהם היום. לא נשענים על ההיסטוריה. היתה תקופה שהיו מתרפקים על העבר, וזה השתנה. אז אנחנו מנסים להסתגל לצורך להיות גם מסחריים, אבל גם יש לנו מוניטין שאסור לנו להרוס. זו לא הוצאה שאבא שלי הקים אותה. ההסתדרות החזיקה הרבה גופים אחרים, בכל האספקטים של חייו של האדם העובד, ובכל זאת - דווקא את עם עובד החליטו להשאיר מסיבה מסוימת".
מה הסיבה?
"החשיבות התרבותית, להיות אחראי לספרות. יש לך בעצם כלי להשפיע על הענף הזה בלי לעבור דרך אחד ממשרדי הממשלה".
כחלק מהרצון להצעיד את ההוצאה קדימה, סויסה ערכה שורה של מינויים חדשים בשדרת הניהול והעריכה: נטעלי גבירץ מונתה למנהלת התוכן, אלה כהן נכנסה לתפקיד מנהלת השיווק, עלמה כהן ורדי מונתה לעורכת ספרות המקור ורוני אלדד תערוך את סדרת השירה.
ועדיין, נשאלת השאלה: למה בעצם כספים של חברי ההסתדרות, שהם כספים שמיועדים בעיקרם למימון פעילות האיגוד המקצועי שהם חברים בו - כמו ניהול משא ומתן עם מעסיקים, ייצוג האינטרסים שלהם, פעילות של ועדי העובדים וכן הלאה - מממנים הוצאת ספרים, שלא מן הנמנע שלפחות חלק מחברי ההסתדרות מעולם לא קראו ספר שהוציאה?
"אנחנו פועלים להביא דם חדש וקולות רעננים שכותבים אחרת ושפונים גם לקהל צעיר יותר. גם עברנו מתפיסה פאסיבית, שבה חיכינו שכתבי יד יגיעו אלינו, לגישה אקטיבית: אנחנו יוצאים לחפש ולזהות את הקולות הבאים"
"אני מגיעה מההסתדרות, ויש בינינו יחסי אמון", אומרת סויסה, "אני בונה מסגרת תקציבית בשיתוף עם הדירקטוריון, ולא צריכה להצדיק כל דבר שקורה במסגרתה, כמו המינויים החדשים".
אבל סוגיית המינויים היא לא רק שאלה פרסונלית, אלא חלק משאלה עקרונית יותר, על עצם הקיום של עם עובד: מדוע גוף הממומן מכספי ציבור העובדים בוחר להמשיך לגבות הוצאת ספרים לא רווחית?
"ההסתדרות מתחברת לרעיון, למה שאנחנו עושים פה, לחשיבות החברתית. אני עומדת מול הדירקטוריון בכל שלושה חודשים, מספרת על מה שאנחנו עושים, וכך מגייסת אותם. בראש ובראשונה זה נכס של ההסתדרות, והוא יוצר אצלם גאוות יחידה. מעבר לזה, אנחנו הוצאה מאוד רזה ויעילה מבחינת כוח אדם, עומדים בתקציב השנתי ויודעים להראות צעדים כלכליים אחראיים. כמו כן, ההוצאה מחזקת את המוניטין של ההסתדרות".
איך?
"כך ההסתדרות דואגת לספרות ולתרבות במדינה: היא נותנת תקציבים שהמדינה לא נותנת. יש למקום זכות קיום לא כלכלית, הוא כל כך הרבה יותר מאשר להסתכל עליו בפרספקטיבה צרה של כסף. יש ספרים שהמחיר שאני גובה עליהם הוא כמעט מחיר עלות, רק ההתעסקות עם זה עולה לי יותר, אבל זו ספרות שחייבת להיות היום בשוק".
סויסה טוענת כי לא רק התמיכה של ההסתדרות מוצדקת, אלא גם העשייה התרבותית של ההוצאה והבשורה שהיא מביאה ראויות להשקעה רחבה בהרבה: "עם עובד מצדיקה גם תמיכה בסכום הרבה יותר גדול, כדי לעשות פה עוד שינויים. למשל, כל העניין החדש שלנו בעולם הסושיאל וייצור התוכן הוא מאוד יקר".
"מה הולך, נסיכה?"
הסושיאל שהיא מדברת עליו מתייחס לניסיון של עם עובד לפנות לקהלים חדשים, שעם השנים ענף הספרות המסורתי - ובטח אלו בתוכו שמבטיחים להוציא ספרות איכותית וגבוהה - אולי בחר לוותר עליו. והקהל הזה, שהוא מנוע צמיחה עיקרי היום בשוק, בעיקר בז'אנרים השונים, הוא קהל הבוגרים הצעירים ובני הנוער. כדי להגיע אליו, עם עובד החליטו למצוא אותו במקום שבו הוא נמצא: ברשתות החברתיות.
"מה הולך, נסיכה? מה את קוראת שם?" בחור במכנסיים קצרים שואל בחורה השקועה בספר בחוף הים. "מאה שנים של בדידות", היא עונה בחוסר חשק. "אה, בטח שאני מכיר. הספר נכתב בידי גבריאל גארסיה מארקס". וכך, בסרטון הקצר שעם עובד יצרו לאחרונה, ממשיך אותו בחור להסביר לבחורה מה היא קוראת, בעוד היא, נגד כל הסיכויים, מתחילה לגלות בו עניין. בסוף היא אפילו נותנת לו את מספר הטלפון שלה.
אמנם הסרטון מציע הסבר מעט מייגע על התמות שבספר, בשפה שלא בטוח שבאמת מדברת לצעירים - אבל סויסה מביטה בטלפון מרותקת כשהיא צופה בו, חיוך רחב מרוח על פניה.
"יש שינויים בהרגלי צריכת התוכן, ואנחנו רוצים לפנות לקהל צעיר יותר, שלא מכיר את הבקליסט שלנו", היא אומרת. "אנחנו פונים אליהם בשפה שלהם, בפלטפורמות שהם מכירים, ועובדים עם יוצרי תוכן יותר צעירים. אני שולחת את הסרטונים לבת שלי, בת 17, והיא עפה עליהם".
מעבר לקמפיין השיווק, כמה מקום תופס השיקול השיווקי כשאתם מחליטים אם לקבל ספר או לדחות אותו?
"יש ספרים שהרבה יותר קל לשווק אותם, וברור שזה שיקול. גם אם הספר מדהים, ולסופר יש סיפור מדהים, אבל הוא לא רוצה לספר אותו - זה שיקול, כי אם לא תהיה על הספר כתבה גדולה, אף אחד לא יידע שהוא קיים".
ניכר שקשה לך עם האמירה הזאת.
"כן, קשה לי, כי הסופרים היום הופכים למכונת יחסי ציבור ושיווק. הם צריכים לכתת רגליים בין חנויות הספרים ולמכור את עצמם. הפלטפורמות שעוסקות בספרות הצטמצמו, וסופרים שחזקים בסושיאל מצליחים למכור יותר. אין מה לעשות".
המשחק בין שימור המורשת הספרותית לבין הצורך להתאים אותה למציאות הנוכחית מתבטא גם בעזיבת המשרדים ההיסטוריים ברחוב מזא"ה ומעבר למשרדים חדשים באחד מבנייני הענק בבני ברק. מי שנקלע למשרדים החדשים לא יכול היה להאמין שמדובר בהוצאת ספרים, לפחות לא כזו שאולי מדמיינים - עמוסה ספרים, ניירות ורעש של כתיבה. למעשה, המשרדים החדשים נראים הרבה יותר כמו אלו של סטארט־אפ צעיר, עם ספריות קטנות בלובי ובחדר הישיבות.
"רציתי לנקות את האבק מהמשרדים הקודמים", מסבירה סויסה. "הם היו יפים והיתה בהם את ההיסטוריה, אבל היה בזה גם משהו סימבולי: את לא יכולה להישען רק על ההיסטוריה - את חייבת לנקות, להביא משהו חדש, להבין מה אנשים צריכים היום ולהיות חלק מעולם שהוא גדול יותר".
אילו עוד שינויים את מתכננת?
"אנחנו פועלים כדי להביא דם חדש וקולות רעננים שכותבים אחרת, ושפונים גם לקהל צעיר יותר. יותר מזה, עברנו מתפיסה פאסיבית, שבה חיכינו שכתבי יד יגיעו אלינו, לגישה אקטיבית: אנחנו פונים ביוזמתנו לכותבים מוכשרים שלא קשורים להוצאה מסוימת, כלומר יוצאים לחפש ולזהות את הקולות הבאים. החתמנו כמה וכמה סופרים בחודשים האחרונים".
מה לגבי כניסה לז'אנרים חדשים בשבילכם, למשל הז'אנר הרומנטי?
"לגבי רומנטיקה בכלל - אני לא שוללת, ובחנו את הכניסה לז'אנר כמה פעמים, אבל ההיתכנות הכלכלית לא מצדיקה את זה. המו"לים והסופרים המוּכרים הם גם אלו שמוֹכרים, ושחקנים חדשים לא מצליחים בשוק, בלשון המעטה. כרגע אנחנו מעדיפים להתמקד בחיזוק התחומים החזקים של ההוצאה, וגם נחזק את ספרות הנשים ונתרחב לז'אנר העיון הפופולרי. בנוגע לז'אנר הארוטי, יש קושי תפיסתי בהכנסתו לעם עובד, שתפקידה לייצר תוכן אחר".
עד כמה חשוב להמשיך להוציא לאור שירת מקור, אף על פי שזה לא תחום רווחי?
"למרות שהדיון 'אולי נפסיק להוציא שירה' עולה אצלנו כמעט בכל שנה - אנחנו ממשיכים, כי שירה מתנהלת אחרת מפרוזה. הסצנה שלה מצומצמת בהרבה, וזה לא נכון למדוד אותה לפי הצדקה מספרית. זה עושר תרבותי שחייב להתקיים. עולם השירה הולך ומצטמצם, ואם לא יהיה גוף שיתמוך בו - הוא פשוט ייעלם".
ועדיין, למרות ההצהרה הזו, אתם גובים כסף מהמשוררים על הוצאת ספרי השירה.
"כי לשירה אין שום הצדקה כלכלית. עם זאת, קשה לי עם זה ברמה המצפונית, ואני לא שלמה עם המצב הזה. קשה לי עם הרעיון שמי שיש לו כסף יכול להוציא ספר, ומי שאין לו - לא. אני כל הזמן מתמודדת עם המורכבות הזו. בפרוזה אנחנו משלמים את המחיר וסופגים את העלויות, כחלק מהמחויבות שלנו להנגיש ספרות איכותית".
יוצאים אצלכם ספרי שירה ועיון שממומנים על ידי המחברים. בהמשך להחלטה של שומר - מה תעשו אם צומת ספרים תסרב לקבל אותם?
"לספרי שירה גם ככה כמעט אין תצוגות ברשתות, אז זה לא רלוונטי. בספרי עיון אנחנו נעזרים בתמיכות של קרנות ועמותות שמחוברות לרעיון של הספר, וגם אז התמיכה שאנחנו מבקשים נמוכה בהרבה מזו שמבקשים מו"לים אחרים. במקרה של ספרי עיון, אם הם לא יראו בהם פוטנציאל מסחרי - גם ככה הם לא יציגו אותם".
בתחילת 2024 נרשמה טלטלה בענף הספרות, כשהוכרז על עסקה למכירת רבע מהפעילות המסחרית של ההוצאה לרשת סטימצקי. בין השאר, עלו חששות לגבי הפגיעה בדנ"א הייחודי שלה והכפפתה לשיקולים מסחריים, והרעת התנאים של הוצאות אחרות בשוק. בסופו של דבר, בעקבות הסתייגויות מצד הממונה על התחרות, העסקה בוטלה. "העסקה לא נועדה להכניס להוצאה כסף, יש לנו גב כלכלי, אלא כדי לייצר שיתוף פעולה שיביא ליותר מקום לספרים של עם עובד", היא מסבירה. "כשהבנו שאם לא נמשוך את הבקשה נקבל סירוב רשמי, העדפנו למשוך אותה".
ונראה שסויסה רחוקה מלהיות מתוסכלת: "היה קושי, כי באמת חשבתי שזו הזדמנות טובה לעם עובד להתפתח. מצד שני, הבנתי שבסופו של דבר הבעלות והקלפים נשארים אצלנו במאה אחוז. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, ואני מעדיפה להסתכל על היתרונות ולהבין שאפשר להגיע להזדמנויות גם ממקור אחר".
אתם מחפשים כיום רוכשים אחרים?
"לא, אני לא מאמינה שנחפש. ההזדמנות שראיתי בסטימצקי היא ייחודית, ואני לא חושבת שיש עוד גורם בשוק שיכול להציע ערך כזה".
את המנכ"לית כבר כ־11 שנים. תהיי פה עוד חמש שנים?
"ממש לא שוללת. מבחינתי אני רק עכשיו בונה את הדברים. רק עכשיו התחלתי מחדש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו