מי לא רוצים אבא שהוא גם גיבור־על, ומי לא אוהבים משימות סודיות, ורצוי כאלה שיש לבצע בלילה, כששאר העולם ישן? אלה נתוני הפתיחה של "דון קישוא", ספר לפעוטות ולילדי גן, העוסק בתזונה וביתרונות ובחסרונות של מיני מאכלים שונים לבריאותנו. אלא שפרט לשם המשעשע ולאיוריו הנפלאים של עובדיה בנישו (שגם מאייר במוסף זה), "דון קישוא" הוא ספר דידקטי ומבלבל, ואף שהוא מתחזה לסיפור הרפתקאות מסעיר - התוצאה משעממת ממש.
המספרת היא ילדה הקובלת על ניסיונותיו של אביה לשכנע אותה לאכול פירות במקום ממתקים. "זה בכלל לא אוכל!" אומר האב כשהיא רוצה לאכול עוגייה או גלידה. אך הדיאלוג בין הילדה לאביה, כפי שהוא משתקף בדיווחיה, חמוץ וקנטרני. כשהיא בכל זאת אוכלת ממתק, האב עומד לידה ועושה פרצופים, "כדי שלא יהיה לי יותר מדי כיף". ההערה הזו לא היתה בולטת כל כך, אלמלא גם בהמשך מספרת הילדה עד כמה זה "לא כיף" ללכת עם אבא לקניות, וכשהאב רומז לה שבלילות הוא יוצא למשימה חשובה מאין כמותה, הוא עושה זאת בלוויית "חיוך של חתול מרושע". כשהיא מתחננת לדעת במה מדובר, הוא מחייך "כמו חתול עוד יותר מרושע".
הרשעות הזו שהילדה מייחסת לחיוכים של אביה אולי שולבה על ידי דן בורנשטיין, מחבר הספר, כמין בדיחה, אבל היא מעוררת תחושה לא נוחה, מה גם שבהמשך אנו לומדים שאבא תמיד מלביש אותה בלי טיפת סבלנות, ושכשהילדה מתחננת בפני האב שיגלה לה את הסוד, היא בוכה "רק בכאילו[...] בקול מסכן, והלחיים שלי נרטבו מהדמעות הענקיות שאני יודעת להוציא מתי שבא לי". השימוש של ילדים בכאילו־בכי כדי להשיג את רצונם הוא טבעי, מוכר וידוע, אבל משהו בתיאורים המצטברים האלה ממש מטריד.
ההרפתקה מתחילה, כמובטח, באמצע הלילה. יד מעירה את הילדה, והיא מגלה מולה את האיש הכי מוזר שראתה אי־פעם: "הוא דמה מאוד לסלט שפעם הכנתי מהפח במטבח".
מהפח? שם שומרים את הירקות במשפחה הזו? בורנשטיין לא מספק הסבר, ובעמוד הבא הוא מניח לאב להציג את עצמו: "קוראים לי דון קישוא, ואני גיבור־העל התזונאי הראשון והיחיד בעולם".
משם האב והבת עפים ביחד אל הסופרמרקט השכונתי, שבתוכו, כך מתברר, בכל לילה מוצרי מזון "רעים" מנהלים מלחמת חורמה נגד המזונות ה"טובים", ורק בזכות דון קישוא הם לא מנצחים. הוא שמונע מהמקום להפוך "לגיהינום של ג'אנק פוד", כדבריו, ומכולם בשכונה להיות "שמנים כמו כדור פורח". אף מילה על בריאות, אגב, אלא רק על שומן. ולא, אין כאן מתאם מלא - גם אנשים רזים עלולים לסבול מתזונה לקויה.
ואיך נלחם דון קישוא לצד המאכלים "הטובים"? הוא "הכניס מרפקים לטילונים. שבר פיצות קפואות באגרופי קונג פו. פוצץ בקול גדול אריזות של חטיפים. השמיד מעדני חלב בבעיטות סיבוביות", ואחרי כל האלימות הלא ברורה הזו, "הרעים הפסידו, ברחו ביללות חזרה למקומות שלהם והלכו לישון".
האב ובתו מסדרים ומנקים עד שהסופר נראה בדיוק כמו קודם. והילדה, מצידה, לא רק לא שואלת מה הטעם בכל מפגן הכוח חסר התוחלת - אלא גם היא נרדמת בחיוך מרושע, ועם תוכניות להערים על אביה ובפעם הבאה להיות "בצד של הטעימים".
אם ב"דון קישוא" היה ניסיון להצחיק, הוא לא הצליח. אמנם סצנות המלחמה ההזויה אפשרו למאייר להפגין יצירתיות נהדרת, אבל מבחינה סיפורית הן סתמיות. אם היה כאן ניסיון לומר משהו על הנזק שגורמים מאכלי ג'אנק פופולריים - גם הוא נבלע בתוך בליל אירועים לא ברור, ובעיקר לא מעניין. למי שמבקשים ספר ילדים שיודע להתמודד עם ענייני תזונה סלקטיבית והעדפה של "טעים" על פני "בריא", כדאי לעיין ב"אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה" מאת לורן צ'יילד (הוצאת אנונימה), שם משחקי הדמיון מרקיעים שחקים והעברית (בתרגומה של אבירמה גולן) צוהלת, משעשעת ולא נזקקת לבדיחות תפלות.
ובכלל, בעולם שבו כל כך הרבה ילדים ונוער סובלים מדימוי גוף בעייתי, מאי־קבלה עצמית, מחרמות ומהפרעות אכילה, אולי כדאי להימנע מספרים של סופרים שמתיימרים להבין בתזונה כשעל פניו אין להם הכשרה רלוונטית בנושא, ושמזהירים מהפיכת קוראיהם ל"שמנים כמו כדור פורח", ועוד אי־אלו רעות חולות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו