את ספרו החדש של גרוסמן צריך לקרוא באוזניים

בלילה שבו סיימתי לקרוא את הספר החדש של דויד גרוסמן "מלים, איפה אתן?", חלמתי שאני קוראת ספר של רונית מטלון. איני זוכרת את העלילה, אפילו לא את הדמויות. אני זוכרת רק צירוף אחד: "נופך־לב". בחלום נעצרתי מולו. התפעלתי ממנו, ואחר כך קינאתי. איך ייתכן שסופרת מצליחה למצוא צירוף יפה כל כך, כזה שנדמה כאילו היה קיים תמיד, ורק חיכה שמישהו יגלה אותו? כשהתעוררתי, הבנתי שהביטוי הזה אינו של מטלון, אלא נולד במקום שאין לו בעלים: במרחב שבין הספר שקראתי, הסופרת והספר שחלמתי והשפה שהחלום העניק לי.

החלום לא היה הערת שוליים לקריאה, אלא העדות העמוקה ביותר למה שהספר של גרוסמן חולל בי. המציאות בספר הולכת ומתפוררת: משפחה, גוף, אמון, חיים שלמים. אבל הלשון עושה את ההפך: היא בונה, מתרבה, ממציאה, מסרבת להיכנע להרס והולכת ומשגשגת. והשגשוג הזה לא נעצר בגבולות הספר - הוא נמשך אצל הקוראים, מחלחל אל לשונם ומוליד בה מילים, צירופים ואפשרויות שלא היו בה קודם. עד לשם היא מגעת.

מעט־קט

הסיפור עצמו מרתק ומסופר בפרקונים קצרים. איש העסקים הכריזמטי חיים יוסף אשכנזי מסתבך בפרשת הונאה כלכלית, מורשע ונכלא. שנים אחר כך, כשהוא גוסס, בנו ירון מגיע להיות לצידו. מתוך הימים המעטים האלה נפרסת בהדרגה ההיסטוריה של המשפחה, האב, האם והבן, ונחשפת רשת סבוכה של אהבה, הערצה, בושה, פחד ותלות. גרוסמן בונה את העלילה כך שהידיעה שלנו משתנה כל הזמן. מה שנדמה בתחילה ברור מסתבך, ומה שכבר חשבנו שהבנו מקבל משמעות אחרת. ככל שאנחנו יודעים יותר על האנשים, כך אנחנו שומעים אחרת את המילים שלהם; וככל שאנחנו לומדים את השפה הפרטית שלהם, כך אנחנו מבינים אחרת את מה שקרה.

מי שמספר את הסיפור הוא הילד, ירון, שמלאכת תיעוד הזיכרונות המשפחתיים מוטלת עליו. ואף שהסיפור עובר דרכו, הלשון מתפצלת לקולותיהם של בני המשפחה. לכל דמות מקצב משלה, תחביר משלה, אוצר מילים משלה. חיים יוסף לא רק מדבר - הוא מלחין את עצמו. הוא ממציא ביטויים, מעקם מילים, מחליק בין עברית, יידיש ולשון פרטית. הוא אומר, למשל, "מעט־קט". שתי מילים זעירות, כמעט חסרות חשיבות, ובכל זאת הן עושות דבר גדול: הן מסמנות אותו כאדם שאי אפשר להחליף באדם אחר. מול השפה הכללית שמכנה אותו "נאשם" ואחר כך "אסיר", "מעט־קט" שייך רק לו. זו חתימת הקול שלו, והמקום שבו הלשון מחזירה לו את חד־פעמיותו.

ובאמת, אי אפשר לקרוא את גרוסמן רק בעיניים - צריך לקרוא אותו גם באוזניים. האב שר לבנו בחרוזים ילדותיים, ודווקא הילדותיות יוצרת אינטימיות שאין דרך אחרת לנסח אותה. כשהאם מדברת על בעלה שנמצא בכלא, דאגה מצטרפת לדאגה: מה יש לו לאכול, אם יש לו נעלי בית, מה מקושקש על הקירות, עד שהתחביר עצמו מתחיל להתנשף. המוזיקה נושאת את החרדה.

לפעמים די בדימוי אחד כדי להבין עד כמה גרוסמן הוא תמיד גם קורא. האם מכנה את בעלה "חלב שחור", דימוי ששולח אותנו ל"פוגת המוות" של פאול צלאן. אצל צלאן זהו דימוי של עולם שהמוות כבר חדר אל תוכו; אצל גרוסמן הוא עובר גלגול ונעשה לשפת אהבה פרטית. זה קורה גם בווריאציה על משפט הפתיחה של "אנה קרנינה" של טולסטוי, ובאופן יפה ומוזר במיוחד עם ביאליק. "ואיוותר לבדי", אומר הילד כשהאב יוצא מהמספרה לעשן ומשאיר אותו שם. אצל ביאליק הדובר נותר בבית המדרש עם השכינה, בעוד ההשכלה והעולם החדש מושכים אותו החוצה.

אצל גרוסמן בית המדרש מתחלף במספרה. זה מצחיק וכמעט פ רודי, אבל גם מכמיר לב: שוב ילד לבדו על סיפו של עולם חדש, אלא שכאן זהו עולם ההתבגרות, הגוף והתשוקה, וגם הנטייה המינית שעוד אין לה שם. ההדהוד הביאליקאי הופך כך את הרגע הקטן במספרה לרגע של מעבר, מן המוגן והמוכר אל מה שמושך ומפחיד גם יחד.

על פרשת דרכים

ואולי משום כך, "מלים, איפה אתן?" הוא צומת בפרויקט הספרותי הגדול של גרוסמן: שוב ושוב הוא בודק איך אדם נעשה יחיד בתוך משפחה, שפה, גוף והיסטוריה שמקדימים אותו; איך הדמיון והמילים מגינים עליו מפני הכוחות המבקשים להגדיר, לבלוע או למחוק אותו; ואיך דווקא הפחד, התשוקה והסוד מוליכים אל גילוי העצמי. הקוראים לא צופים במסע הזה מבחוץ, אלא מגלים את הדמות במהלכו.

המנגנון הזה מוכר כבר מ"מומיק", שיצא בשנת 2005, אבל ב"מלים, איפה אתן?" הוא מקבל צורה חדשה. מומיק מגדל במרתף את "החיה הנאצית", מנסה להבין באמצעותה את הסוד המאיים שרובץ על משפחתו, ובו בזמן חושש מהרגע שבו תיעשה ממשית ותתנפל עליו. גם ברומן החדש הפחד מקבל גוף, בדמות "זאבי טורט" שנמצאים אצל הוריו ובסביבתו, אבל גם בתוכו. בשני הספרים הילד לא עומד מול מפלצת חיצונית, אלא חי איתה בתוך המשפחה, והיא עשויה מחומרים שהמשפחה עצמה העבירה אליו.

ב"מלים, איפה אתן?" הסכנה נעשית ממשית לגמרי: באחד הזיכרונות האב רוצה להרוג את הילד, והאם מצילה אותו. הסצנה נטענת במבנה של עקדה שהתהפכה - האב אינו אברהם המציית לאל, אלא הוא עצמו הסכנה, והאם תופסת את מקומה של האלוהות שעוצרת את המאכלת. כך, מן "החיה הנאצית" ועד "זאבי טורט", גרוסמן נותן צורה לפחד הילדי הנורא מכל: שהדבר המאיים לא נמצא מחוץ לבית - אלא בתוכו.

ומאותו מרחב משפחתי מאיים, בלי להחליף מבט, גרוסמן עובר אל המצחיק, המביך והגופני. הגבר מסתכל באשתו, מוקסם מהגופניות המתפרצת שלה, ובו בזמן, בלא סתירה, בוקעת ממנו הקריאה הצ'כובית האכזרית "הה, לבלוע!" כשמבטו מגיע אל פיה. זה לא מקרי: אצל גרוסמן הספרות מגיעה אל הנפש לפני שהפסיכולוגיה מספיקה לתת לה שמות, והיא נותנת צורה למה שקודם להסבר - הפחד מעצמך ומהגוף, מהתשוקות שלך כשהן מופנות אל המקום שאסור להן להיות מופנות אליו, ומהאימה שמחשבה או משאלה כמוסה יהפכו פתאום לממשות.

מנחם פרי, שגבי הספרים שהוא כותב הם תמיד יצירות קטנות בפני עצמן, מתאר את המשפחה הזאת של גרוסמן כ"אולי המוקצנת והבוטה שבכל השלישיות שהכרנו בספריו", ומוסיף שהחלק השני מאלץ אותנו לשוב אל הראשון ולקרוא אותו מחדש. זה מדויק. לא רק דברים חדשים מתגלים, קובע פרי, אלא שדברים שכבר קראנו משתנים בדיעבד. הקוראים מגלים שגם הם ראו חלקית, פירשו מהר מדי והחמיצו סימנים שהיו לפניהם.

הספר הזה הוא פנינה, וגרוסמן הולך כאן עד הסוף, אל המביך והאסור, אל המצחיק והאכזרי, אל הפחדים והתשוקות שאדם מתקשה אפילו להודות בקיומם, ובכל זאת - הוא לא מוותר לרגע על החמלה. הוא יודע להביט בבני אדם בלי לייפות או לשפוט אותם, ולהשאיר את הסתירה פתוחה וחיה.

אולי זה אותו "נופך־לב" שחלמתי עליו אחרי הקריאה: הדבר הנוסף שספרות גדולה מעניקה למציאות, שכבה שלא היתה בה קודם, ומרגע שנכתבה כבר אי אפשר לא לראות אותה. בתוך מציאות ישראלית שמתקשחת ומתרגלת במהירות לשפה של מחנות, הכרעות ואויבים, גרוסמן ממשיך להתעקש על החד־פעמיות של האדם, והספרות שלו היא נווה מדבר אנושי. יש משהו מעורר תקווה בעצם העובדה שקול כזה ממשיך להיכתב כאן, בעברית, בעוצמה וביופי כאלה. וכמה מזל לספרות העברית שיש לה את דויד גרוסמן.