הוציאו נגדו פתווה, הוא נדקר בעינו, ואז הפך את זה לספר. ארבע שנים אחרי ניסיון החיסול - סלמאן רושדי מדבר

ברגע האמת, סלמאן רושדי קפא במקומו. יותר מ־33 שנים חלפו מאז מנהיגה של איראן האייתוללה חומייני הוציא נגדו פתווה, פסק הלכה שמורה להרוג אותו, ואף שקיווה שהעולם שכח - בעומק ליבו רושדי ידע שזה יגיע.

"הוא הסתער בכוח ובשפיפה: טיל בצורת גוץ. קמתי על רגליי והסתכלתי עליו מגיע. לא ניסיתי לברוח. הייתי משותק", הוא כותב בממואר שלו "סכין - הרהורים בעקבות ניסיון רצח". והוא מוסיף: "אני מודה, דמיינתי לפעמים את המתנקש שלי קם... ונע לקראתי בדיוק ככה. כך שהמחשבה הראשונה שלי כשראיתי את הדמות הרצחנית הזאת רצה לעברי היתה 'אז זה אתה. הנה אתה'".

למה דווקא עכשיו?

רושדי, הסופר הבריטי עטור השבחים והפרסים, הותקף לפני ארבע שנים בדיוק, באוגוסט 2022, כשעמד לדבר בפני קהל במכון החינוכי־היסטורי בשטקווה, ניו יורק, על חשיבות ההגנה שיש לספק לסופרים כדי שהללו יוכלו להביע את דעותיהם ללא חשש. כנראה רושדי נבחר לדובר באותו אירוע, משום שיותר משלושה עשורים עברו עליו כמעט במחתרת, כשממעל מרחף ללא הרף האיום שמישהו ממעריצי האייתוללה יממש את צו המוות.

הצו הוצא נגדו בעקבות פרסום ספרו "פסוקי השטן" בשנת 1989, שעורר סערה בין השאר בשל האופן שבו מתוארים בו דמותו של מוחמד ויחסיו עם השטן. אך מי שלקחו על עצמם לממש אותו הודו פעם אחר פעם שלא טרחו לקרוא את הספר.

הפתווה לוותה גם בהבטחה לשלשל מיליונים לידיו של המתנקש - אך נראה כי לא אהבת ממון אלא שנאה דתית עמוקה היא שהיתה הדלק למתקפה האחרונה על רושדי, וכן למספר לא קטן של מתקפות שקדמו לה נגד אנשים שהיו קשורים לספרו בדרך כלשהי: בשנת 1991 נרצח בדקירות סכין היטושי איגראשי, שתרגם את הספר ליפנית. גופתו נמצאה באוניברסיטה שבה לימד, והרוצח לא נתפס מעולם. באותה שנה נדקר המתרגם של הספר לאיטלקית, אטורה קפריולו, אך שרד. המוציא לאור של הספר בנורבגיה נורה שנתיים לאחר מכן, ונפצע קשות.

המתקפה על רושדי היתה לא פחות ברוטאלית, וב"סכין" הוא מתאר אותה בפרטי פרטים - גם את רגעי האימה והקיפאון וגם את התוצאות המחרידות. בפחות מחצי דקה, המתנקש הספיק לדקור את הסופר, שהיה אז בן 75, 15 פעמים בכל פלג גופו העליון - בידיים, בצוואר, בחזה ובעיניים.

כששכב על הרצפה בשלולית של דם, הוא מספר, הוא היה בטוח שהוא עומד למות. מישהו בקהל ידע ללחוץ על עורק הצוואר שלו ולמנוע ממנו לדמם למוות, מישהו ידע להכריע את התוקף, ורושדי הובהל במסוק לבית חולים בפנסילבניה ואושפז בטיפול נמרץ. הרופאים לא נתנו לו סיכוי - אבל הוא שרד, ואחרי תהליך שיקום ממושך ושופע מהמורות אפילו חזר לכתוב, למרות יד משותקת ועיוורון בעין אחת, ולמרות הטראומה.

כששכב על הרצפה שותת דם, הוא מספר, הוא היה בטוח שהוא עומד למות. מישהו הכריע את התוקף, ורושדי הובהל במסוק לבית חולים. הרופאים לא נתנו לו סיכוי - אבל הוא שרד

בניגוד לשנים עברו, כך הוא מספר בספרו, הוא כבר לא התהלך מוקף באבטחה כבדה. גם באמפיתיאטרון לא נראו מאבטחים. אמנם רושדי לא חי חיים פתוחים ומשוחררים לגמרי, אבל מדי פעם נהג להגיח אל החיים הציבוריים האינטלקטואליים בבריטניה ובארה"ב, ואולי אפילו חש שמשהו מן הביטחון שלו, שעורער בבת אחת אחרי אותה פתווה, שב אליו - אם כי בפתח "סכין" הוא מתאר חלום מצמרר שחלם יומיים קודם: גלדיאטור רומי חמוש בחנית מתנפל עליו בניסיון להורגו, והקהל צמא הדם מריע בשמחה. אחת המחשבות שעלתה בראשו כשהתרחיש הזה התממש במציאות היתה: "למה דווקא עכשיו, אחרי כל השנים האלה?". הרוצח והמוות נראו לו, הוא מודה, אנכרוניסטיים מאוד.

שיחות עם רוצח

"סכין" אינו הממואר הראשון שרושדי כתב על החיים שאחרי "פסוקי השטן". קדם לו "Joseph Anton: A Memoir" שראה אור ב־2012, ובמרכזו אותו "אני חלופי" שהומצא לו בזמן שחי תחת הגנתה של המשטרה הבריטית: ג'וזף אנטון (על שם שניים מן הסופרים האהובים עליו, יוזף קונרד ואנטון צ'כוב). רושדי כתב אז בגוף שלישי - מה שכמובן הוא לא יכול היה לעשות ב"סכין", האינטימי והסנטימנטלי כל כך. הרי, כדבריו, "כשאדם דוקר אותך 15 פעמים אתה לא יכול שלא להרגיש גוף ראשון".

אבל ברור שלא רק הפגיעה הגופנית הקשה הפכה את עולמו של רושדי באותו יום. מאחר שהוא חי במשך שנים רבות כל כך תחת עננת האיום, נדמה שהיה בתקיפה עצמה גם סוג של הקלה. לא במובן של שמחה על כך שהדברים קרו, כמובן, כי הרי הסבל שנגרם לו היה עצום והוא עדיין מתמודד עם ההשלכות הקשות של פציעתו. התממשות האיום במציאות - וחשובה מכך, העובדה שהוא שרד אותו - אפשרו לו לחזור להיות הוא עצמו, כאילו ההלם הנורא והכוחות שמצא בעצמו לקום מן הסיוט הזה, ואפילו לחזור לכתוב, העניקו לו את האפשרות לתבוע בעלות מחדש על סיפור חייו.

אגב, בספרו "ילדי חצות" (הספר שב־1987 זיכה אותו בפרס בוּקר והעניק לקריירה שלו זינוק מטאורי), רושדי כתב על האופטימיות כמחלה שיש להיפטר ממנה, ואילו ב"סכין" הוא כותב כמי שהאופטימיות מנחה כל נשימה שהוא שואף לקרבו. האהבה, כך הוא חוזר ואומר כאן שוב ושוב, היא מקור הכוח שלו. הספר, שהוא מדגיש עד כמה היה מעדיף שלא תהיה לו סיבה לכתוב אותו, הוא בעיניו ההוכחה לכך שמילים, כתיבת ספרות, יכולות להיות התשובה לאלימות ולשנאה.

הסנטימנטליות הזו, בעיקר כשהיא מופיעה בתיאורי הקשר שלו עם אשתו (החמישית), המשוררת רייצ'ל אלייזה גריפית'ס, היא נקודת התורפה של הספר הזה. אמנם "סכין" הוא ממואר, אבל הוא גם יצירה ספרותית, שבכוח ההתבוננות והכתיבה של רושדי חורגת מן המישור האישי אל האוניברסלי - למעט, כאמור, ברגעים שבהם מבטו מתערפל ומביא אותו, למשל, לכתוב משפטים מוזרים שבהם הוא פוטר את נשותיו הקודמות בתואר "אחת או שתיים שקדמו לה", או קלישאות כמו "הלב יודע את מה שהוא יודע".

גם החלק שבו רושדי מנהל דיאלוגים מדומיינים עם מי שתקף אותו הוא חלש יחסית. בצדק הוא לא נוקב בשמו של האיש, אלא מכנה אותו המ' ("המתנקש"). הרי המניעים האישיים של האיש מעניינים פחות מן הנחשול התרבותי שסחף אותו אל אותו ניסיון רצח. ובכל זאת הוא מתווכח איתו בראשו, מטיח בו דברים ("אני תוהה את מי באמת ניסית להרוג. איזו בחורה שנפנפה אותך? איזה בחור בחדר כושר או על גבול ישראל?") ושם בפיו תשובות קצרות ולא מתוחכמות ("זה לא עניינך") - מאכזבות אפילו בהתחשב ביכולתו של רושדי כסופר לעורר אמפתיה, או לפחות הבנה, גם כלפי דמויות הרחוקות מאוד מתפיסת העולם שלו.

למרות כל אלה, "סכין" הוא טקסט מרתק, ועל אף האנינות הרושדית, שגורמת לו להבטיח שוב ושוב שהוא לא מלא בכעס או ברצון לנקמה - זהו גם טקסט מטריד מאוד. יש בו תיאורים קשים של פציעה, יש בו גם הומור, ויש בו ניסיון של כותב להחזיר לידיו את השליטה בסיפור שאחרים מתעקשים לכפות עליו, מה שהופך אותו אנושי עד כאב.