יערה יעקב הפכה את הניסיון האישי שלה במחלקת ה-IVF ליצירה ספרותית מופלאה

"לקסם הבא אזדקק לאישה ורופא" הוא רומן שמניח את הגוף במרכז והופך אותו לכלי המדידה של העולם, למקום שבו נרשמים כאב, תשוקה, אובדן, קרבה, ניכור ופחד. משום כך, גם אי אפשר להסיט ממנו את המבט: כל מה שמתרחש בספר עובר דרך הגוף, נבחן בו ונשאר חרוט בו. יערה יעקב כותבת על טיפולי פוריות ועל אובדן הריונות, אבל הספר חורג בהרבה מן הסיפור הרפואי.

במרכזו אישה, אם לילדה בשם לב, המבקשת ללדת שוב ונכנסת למסלול ממושך של טיפולי פוריות, הריונות ואובדנים. ארבעה תינוקות שלא נולדים מצטברים בגופה ובתודעתה, ובמקביל נפרסת סביבה מערכת שלמה של קשרים: בעלה תומר, שמלווה אותה לאורך התהליך; בתה לב; אחותה מיכל, שהקשר העמוק ביניהן מתפורר; אם מנוכרת ואב שנטש; רופאים, אחיות וחברות. ככל שהטיפולים משתלטים על הזמן, על הגוף ועל המחשבה, מתברר שהמאבק על ילד נוסף לא נפרד מן הסיפור המשפחתי הקודם, מן הפחד מפני נטישה ומן הצורך העמוק להחזיק במשהו שלא ייעלם.

זהו רומן בדיוני שמאמץ את הצורה ואת האינטימיות של הממואר: וידוי אישי בגוף ראשון, שממוקם בתוך מסגרת המאפשרת לו לנוע מהביוגרפי ומהאנקדוטלי לעבר תובנות רחבות יותר, הנוגעות לקשר שבין האישי, החברתי והתרבותי. התשוקה לילד, כמו גם תפיסת האימהות, הזוגיות והמשפחה, לא מתקיימות כאן בחלל ריק, אלא בתוך מערכת של ציפיות, ערכים ומוסכמות. הרומן עוסק גם באופן שבו, בייחוד בתוך הקשרים הקרובים ביותר, יכולים להתקיים חסדים גדולים במשך שנים ועשורים, עד שמגיעה האכזבה וחושפת שגם הקרבה העמוקה ביותר אינה חסינה מפני שבר.

קפיצה ספרותית מרשימה ניכרת כאן ביחס לרומן הקודם של יעקב, "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל", שבחלקו הראשון לשון המספרת נדמית ככתובה מבחוץ, ושבמאמצה לסמן נעורים, משפחתיות, שכונה ורעש היא גולשת לעיתים לסטריאוטיפ. כאן, מן המשפטים הראשונים הלשון דיווחית ומאופקת, כמעט קלינית ובו־בזמן גופנית מאוד, ודווקא המתח הזה מעניק לה את עוצמתה. יעקב לא מתלהמת, לא גולשת לרגשנות ולא מפרשת את הכאב, אלא מניחה לו להצטבר בתוך המשפטים עד שהוא נעשה מוחשי כמעט מעצמו. היא יודעת להשאיר חלל בין האירוע לבין התגובה אליו, והחלל הזה הוא שמכאיב; לתאר פעולה, ריח, מגע, תנועה או כאב בלי לכסות אותם במטאפורה, ובכל זאת להפיק מהם עוצמה ספרותית יוצאת דופן.

יעקב לא מבקשת מן הקוראים להתרגש, ולא מסמנת להם היכן עליהם להזדעזע. גם את עפיף, הרופא שהמספרת תלויה בו במובן הממשי ביותר, היא לא מציגה כמפלצת. להפך - הוא רופא מצוין, מצליח ונערץ, ואפילו סיפור חייו מקבל מקום. דווקא משום כך הניכור שלו מכאיב. הוא לא אכזרי, אלא הוא פשוט לא מסוגל להבין את החוויה של מי שגופה מונח לפניו, חשוף לטיפולו ותלוי בו. אולי כאן נמצאת הטרגדיה ברומן הזה: הגוף של המספרת הוא זירת ההתרחשות, ואילו היא עצמה נדחקת לשוליים.

גם המדינה נוכחת בתוך הסיפור האינטימי של יעקב. לא במקרה התרבות מעניקה למשפחה, לילודה ולאימהות מעמד כמעט אזרחי. מחקריה של דפנה בירנבוים־כרמלי מתארים את ישראל כמקרה חריג בהיקף טיפולי ההפריה ובנדיבות המדיניות הציבורית כלפיהם, וכחברה המעודדת ילודה ומעניקה לה ערך חברתי ולאומי גבוה. במובן הזה, הרחם הפרטי נעשה גם רחם לאומי: הכמיהה לילד נוצרת בתוך תרבות שמטעינה אותה במשמעויות החורגות מן הפרטי. אבל יעקב לא מאפשרת להסבר החברתי להשתלט על הסיפור. המשפט "זה הזמן להכיר את השותף החדש שלנו בעשיית ילד. המדינה" מסמן את כניסתה של המדינה אל האינטימי, ובו־בזמן מחדד את העובדה שהכאב, האבל והרצון בילד נותרים קודם כל אישיים ופרטיים מאוד.

המשפחה, שתופסת מקום מרכזי כל כך בתרבות הישראלית ובספר עצמו, היא גם המקום שבו מתרחשים הדברים האיומים ביותר. האב נוטש. האם מנוכרת. האחות מיכל, שכמעט ארבעה עשורים תפקדה כאיבר נוסף בגופה של המספרת, מתרחקת ממנה, עד שאינה מסוגלת אפילו לשאת ריח שמזכיר אותה. גם בעלילות המשנה חוזרות וריאציות של אותה חרדה: אם לבת סכיזופרנית שמטפלת בגופה בקפדנות, מפני שהדאגה הגדולה ביותר שלה היא מי יטפל בבתה אם היא עצמה תקרוס; הורים שנאחזים בילדיהם; וילדים שמסוגלים לאכזריות נוראה כלפי הוריהם. המשפחה לא מוצעת כמקלט - היא שדה הסכנה.

ובתוך כל השברים האלה - בעלה תומר ובתה לב הם מוקדי האהבה היציבים והעמוקים ביותר בחייה. תומר לא נסוג גם כשהקיום שלה מצטמצם לרחם, לתרופות, לדימום ולעוד עובר שאיננו. כאן מתגלה נקודת חולשה מסוימת של הרומן: כמעט אין בו רגעים של נחמה פשוטה. לא משום שעליו להרגיע, אלא משום שגם בתוך אסון מתמשך בדרך כלל מתקיימים הבזקים של שמחה, קלות, תשוקה או צחוק. האהבה ללב עצומה והזוגיות עם תומר איתנה, אך שתיהן כמעט לא זוכות להתגלם ברגעים כאלה, וכשהכל נצבע בגוון כבד כל כך - משהו מן המורכבות האנושית מצטמצם.

הרומן עצמו רחב מן הכאב שהוא מתאר. האובדן הוא רק אחד מן הכוחות שמעצבים אותו; לצידו פועלים כל העת גם הצורך בקרבה, התשוקה למשפחה והאהבה, כמו גם הניסיון להעמיד המשכיות מול מה שמתפרק ונעלם. "מלב אני רוצה למנוע שיברון לב של נטישה", אומרת המספרת, ובמשפט הזה מצטלבים כמעט כל צירי הרומן: האובדן וההיאחזות, הפחד והאהבה, וכן הרצון להמשיך לאהוב גם אחרי שהקרבה אבדה.

על רקע כל אלה, שמו של הרומן, "לקסם הבא אזדקק לאישה ורופא", נשמע גימיקי וקליל ביחס למורכבות הרגשית והספרותית שהוא נושא, ואולי אף עלול להרחיק קוראים מספר שהוא לא פחות ממצוין.