לראשונה תורגם לעברית אוסף שירי הייקו של באשו, שמביא את הטבע היפני לישראל

הקוראים הישראלים ששמעו על שירי הייקו יודעים שמדובר בשירים קצרצרים שיש להם צורה מוגדרת: שלוש שורות בלבד, הראשונה והשלישית בנות חמש הברות והאמצעית ארוכה יותר, בת שבע הברות. עם זאת, ההגדרה הטכנית הזו של ההייקו מחמיצה לחלוטין את היופי של הסוגה היפנית המינימליסטית, והופכת אותה למשחק שאפשר ליצור באמצעות ספירת הברות בלבד. אמנם להייקו יש צורה ברורה, אך לא די בה כדי להפוך טקסט מקרי להייקו, וברור שהמשפט: "שמי עדו ניצן / אני כותב על שירה / כאן בטור הזה", שרק עונה על ההגדרה הצורנית, אינו הייקו.

ההייקו היפני התפתח במאה ה־17 ביפן, מתוך צורה קיימת של שירים קצרים ששימשה למשחקים של כתיבת שירה באלתור, בקבוצה של משתתפים שבה כל אחד מגיב לשיר הקצר שאולתר לפניו. מעטים הם המקרים שבהם אנו יודעים להצביע על המשורר ש"המציא" סוגה שירית - אבל במקרה של ההייקו מוסכם שזה היה מצוּאוֹ קינסָאקוּ, שנודע בשם באשוֹ. באשו היה הראשון שלקח את הצורה הקצרצרה הזו, שהיתה שמורה לשעשוע, ועשה ממנה שיר שלם שהאופי שלו אינו בידורי, אלא רציני ומתבונן.

השיר שבאשו עיצב מתאר התבוננות ברגע אחד, בשפה פשוטה ובאופן אובייקטיבי ועירום, בלי דימויים או משחקי לשון. פעמים רבות שירי ההייקו של באשו, שהרבה לטייל ברחבי יפן, נולדו בעקבות התבוננות ברגע בטבע, והם כוללים התייחסויות לעונות השנה, לחיות ולצמחייה, כמו: "חרצית לבנה - / הבט קרוב / אף לא גרגיר אבק". אותו הרגע המיוחד שבלב ההייקו, הנמסר לקוראים בקיצור נמרץ, אמור להדהד בתודעתם ולהזמין אותם למחשבות: מעין גרעין דחוס של שיר שיכול לנבוט ולהכות שורש במוחם של קוראים קשובים.

כעת, לראשונה בעברית, הופיע בתרגומו של יעקב רז הספר "הדרך הזאת", הכולל מבחר רחב משירי ההייקו של באשו. רז, כמו מתרגמי הייקו רבים, העדיף לשמור על נאמנות למקור היפני ולפשטותו המינימליסטית, ולוותר על העברה לעברית של מספר ההברות המדויק בכל שורה. כמו כן, בסוף הספר, לצד אחרית דבר מלמדת, הוא גם הביא מבחר ציטוטים של באשו שמסבירים את מהות ההייקו, כמו: "בלב ההייקו - פשטות ומוזרות", או: "למד להאזין לדברים כפי שהם מדברים בעצמם". חלק מהציטוטים הנפלאים הללו חורגים מתחומי ההייקו ומלמדים על כתיבה בכלל, כמו: "אל תלך בעקבות משוררים קדומים. חפש מה שהם חיפשו".

אף על פי שאפשר לקרוא את הספר כולו בפחות משעה, זו תהיה החמצה גדולה. קריאת הייקו, בגלל דחיסותו, שונה מקריאה של טקסט "רגיל", והיא דורשת מהקוראים עבודה נפשית, מחשבה והרהור. הנה, לדוגמה, ההייקו הפותח את הספר: "גם בקיוטו / מתגעגע לקיוטו - / קול קוקייה". לכאורה, השיר מציג חוויה אישית פשוטה ומוכרת - להיות במקום ולהתגעגע אליו בעת ובעונה אחת. עם זאת, סוד השיר נעוץ במפגש שבין הגעגוע לקיוטו לבין קול הקוקייה, שמסמלת בתרבות היפנית את הזמן החולף, ושידועה כציפור המטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות, ועל כן מסמלת גם געגוע תמידי לבית.

ההייקו לא מתרכז בדובים ובאריות, אלא דווקא בחיות קטנות וסתמיות למראה, למשל: "כה אכזרי! / תחת קסדת הלוחם / הצרצר". התמונה מבקשת שידמיינו אותה: האם המשורר נתקל בקסדה נטושה מושלכת בשדה ושמע צרצר בתוכה, ופתאום ראה את הניגוד בין החרק הקטן והחי לבין הלוחם המת, ובחר "לצלם" את הרגע ולהנציח אותו בהייקו? או שמא התמונה קומית יותר, ומדובר בצרצר שנמצא תחת קסדה של לוחם חי, שכל כוחו וגבורתו מתגמדים לעומת הצרצר, שקולו מרעים ומהדהד באכזריות?

מלבד העובדה שמדובר בספר שכורך את מבחר משירי אחד מגדולי המשוררים היפנים, הוא גם מציע חוויה שמזמינה הקשבה והתבוננות, בזכות אותם רגעים קטנטנים שנראים כמו אוסף של צילומים עדינים של צלם טבע מבריק. במציאות הישראלית, שמלאה ברגשות ובקולות שמתקיימים בווליום גבוה, הספר הזה הוא הזמנה להקשבה, לעצירה ולהתבוננות שקטה. הוא מציע, מצד אחד, להרחיק מישראל הכאובה אל הנוף היפני העתיק והשלו, ומהצד השני - להיכנס פנימה אל סתרי הנפש.