במציאות אלטרנטיבית שבה דרקונים הם חלק מזרוע האוויר של צה״ל, דן אלבז, רוכב דרקונים מוכשר אבל גם יהיר ואימפולסיבי, מאבד את חבר הילדות שלו ושותפו לצוות, גיא, בקרב דרקון מול דרקון. לפני שהוא מתחיל לעכל את האובדן, הוא מקבל שותפה חדשה: נועה וייס, קצינה מחושבת וחובבת נהלים. עד מהרה השניים מתנגשים חזיתית, אבל המתח המקצועי ביניהם הופך אט־אט למשיכה עזה.
בזמן שכל זה קורה, טארה, הדרקונית האבלה של גיא, יוצרת חיבור בינה לבין ליה, קורסיסטית צעירה מקורס רוכבי הדרקונים. כך ליה, שבכלל לא תכננה להיות בחזית, נזרקת בעל כורחה אל לב היחידה המבצעית. הצבא, מצידו, מטיל על דן ונועה את המשימה להפוך את הטירונית המבולבלת והעקשנית לרוכבת מן המניין. עכשיו, השלושה נאלצים להתמודד עם פצעי האובדן שטרם הגלידו, עם הרגשות המתפתחים בין דן לנועה, ועם הסירוב העיקש של ליה לקבל מרות ולסייע בשיקומה של דרקונית אבלה שמגיבה רק לה. זוהי, בקצרה, עלילתו של ״רוכבי שחקים״, ספר ראשון בדואט רומנטזי (שילוב רומנטיקה ופנטזיה).
לצופה מן הצד, שוק הרומנטיקה בישראל נראה בוגר ומבוסס בזכות המכירות הנאות וקהילות הקוראות התוססות. בפועל, ספרות המקור הרומנטית בעברית עדיין צעירה יחסית - היא החלה לנסוק רק בעשור וחצי האחרונים. ז'אנר הרומנטזי שולט ברומנטיקה העולמית כבר שנים (את הטרנדיות של הז'אנר מוביל רב־המכר העולמי "האגף הרביעי" של רבקה יארוס, שגיבוריו גם הם רוכבי דרקונים). ועדיין, בישראל, ספרי רומנטזי מקוריים הם פחות שכיחים.
אחת מהסיבות לכך היא שבישראל אין ממש מסורת ז'אנרית בעולמות הפנטזיה, והמיתולוגיה העשירה של האזור (למשל, השדים, לילית, הגולם והג'ין) לא נטמעה לגמרי בתרבות הפופולרית המקומית. אבל כשכותבת בוחרת להציב בישראל יצורים פופולריים יותר שלא קשורים בפנטזיה יהודית - ויותר מכך, מזוהים עם תרבויות זרות - כמו דרקונים, היא עומדת בפני השאלה: איך להסביר את הימצאותם כאן, ולאיזה הקשר תרבותי לחבר אותם באופן שלא ירגיש זר או תלוש?
את הבעיה הזו פתרה דנה זטולובסקי בהברקה, כשהנחיתה את הדרקונים היישר בתוך המוסד הכי ישראלי שיש - צה"ל. כך, האלמנט הפנטסטי שבדרקונים הופך לנגיש ולטבעי באופן כמעט מיידי. הקוראת הישראלית כבר מכירה את המסגרת הצבאית היטב, וכל מה שצריך הוא להטמיע לתוכה דרקונים. מה גם שההווי הצה״לי מספק אינספור הזדמנויות לבדיחות שנונות, וזטולובסקי משתמשת בהן בנדיבות. למעשה, היא מצליחה לשלב את הדרקונים בצבא באופן כה חלק ומשעשע, שכמעט מתבקש לשאול איך לא חשבו על זה קודם.
בזכות המהלך הזה, הספר פטור מהצורך להצדיק מה עושים דרקונים בישראל; אבל פטור מלהצדיק קיום אינו פטור מלבנות עולם, וכאן, "רוכבי שחקים" בוחר להשקיע את המשאבים במקום אחר. היסטוריית העולם הרחבה יותר, מקור הדרקונים כמין ועוד - כמעט לא זוכים לפיתוח, וזה חסר. גם עלילת המתח המרכזית, כשאיום הצבא החיצוני הופך ממשי, לא מתפתחת למאבק אפי סוחף. מאפיינים בוסריים אחרים המאפיינים ספרי ביכורים - כמו השימוש הרב בתבניות מוכרות, למשל חוקי הקסם בין רוכב לדרקון, הנשענים על אלמנטים שגרתיים מז'אנר הדרקונים (כמו קשר מנטלי בין השניים או כוח־על שהרוכב מקבל עם החיבור), והפיתוח הסטנדרטי והצפוי של הציר הרומנטי שבין דן לנועה - בולטים בקריאה.
אבל אף אחד מהאלמנטים הללו אינו ממש הלב של "רוכבי שחקים", ספר המונע יותר מהתפתחותן של הדמויות ופחות מעלילה. הדמות המעניינת ביותר היא דווקא ליה: קורסיסטית שנונה וצינית שנזרקת בעל כורחה למערכת שהיא בזה לה, ומתנגשת שוב ושוב עם מפקדים, נהלים ועצם הרעיון שהיא "צריכה" להיות גיבורה. הציניות שלה נסדקת רק מול טארה, הדרקונית האבלה, בקשר שבו שתיהן לומדות מחדש לבטוח ולהחלים, והוא האפקטיבי והנוגע ללב מבין הקשרים שבספר. גם ההתמודדות של דן עם הפוסט־טראומה שלו והלמידה של נועה להתגמש מוסיפות נפח רגשי, והכל ביחד מצליח להחזיק את הקוראת מעורבת לאורך הדרך.
בשורה התחתונה, ״רוכבי שחקים״ ממעיט במורכבות העולם והעלילה, אבל מפצה בכתיבה מצחיקה וקולחת. בסך הכל, זוהי יריית פתיחה מרעננת לרומנטזי הדרקונים המקומי - כזו שגם עושה חשק לספר ההמשך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו