"היום כבר לא כותבים ספרים כאלה" - זו היתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשקראתי את "מארש רדצקי", שנכתב ב־1932 ושעוסק בימיה האחרונים של האימפריה האוסטרו־הונגרית. היום כבר לא כותבים ספרים כאלה. קודם כל, מפני שהספר מתרחש בעולם שהיה ואיננו עוד: עולמה של הקיסרות המרכז־אירופית, על גינוני הטקס המוקפדים וכללי ההתנהגות המיושנים שלה, על מעמד הקצינים המאובן שהוביל אותה ועל ההיררכיות הנוקשות שאפיינו אותו. והכל חוסה תחת כנפיו של הוד רוממותו הקיסר ירום הודו, פרנץ יוזף הראשון (והאחרון).
אבל יותר מזה: היום לא כותבים ספרים כאלה מפני שבניגוד מוחלט לספרות העכשווית, ואולי גם בניגוד לעולם העכשווי בכלל, זהו ספר שפשוט לוקח את הזמן. אם זה אומר להתחיל את סיפור חייו של הגיבור עם סיפור עלייתו לגדולה של סבו לפני 50 שנה; ואם להקדיש עמודים שלמים לתיאורי רגש עמוקים ומורכבים, או לתיאורי נוף יפהפיים; או פשוט לעצור מדי פעם את העלילה לטובת הרהורים - על החיים בכלל, ועל החיים בקיסרות השוקעת בפרט.
אך גם זה לא הכל: היום כבר לא כותבים ספרים כאלה מפני שהספר הזה, ומחברו, מתאפיינים בגישה לא שגרתית כלפי הדמויות. גישה שבאין מילה אחרת, אפשר לקרוא לה מלאת חמלה. כמעט כל הדמויות שמאכלסות את דפיו של "מארש רדצקי" הן פגומות, מעט מגוחכות ומוליכות את עצמן ואת סביבתן אלי חורבן בטוח. אך המחבר לא לועג להן לרגע. נראה שהוא אפילו די מחבב אותן, למרות כל הפגמים.
במרכז הספר עומדת דמותו של סגן־משנה קרל־יוזף טרוטה, קצין צעיר בשירות הקיסר ירום הודו. לא הרבה קורה בחייו השלווים למדי של הקצין הזוטר טרוטה.
הוא מתאהב, מסתבך בפרשת דו־קרב, שוקע בחובות הימורים ומנסה לחלץ את עצמו. טרוטה הצעיר משרת בגדוד פרשים (אף שהסיפור מתרחש במאה ה־20, ומלחמת העולם הראשונה על שלל הזוועות הממוכנות שלה נמצאת מעבר לפינה, עדיין חיל הפרשים מהווה את עמוד השדרה של הצבא הקיסרי). בהמשך הוא מוצב בחיל הרגלים. הוא מתיידד עם רופא צבאי ממוצא יהודי ועם אציל פולני דקדנטי.
על הדרך פורס הספר את שגרת החיים של אנשי האליטה המשועממת בקיסרות השוקעת, ובייחוד את שגרת חייהם של אנשי הצבא: חיים המורכבים בעיקר מבטלה, טקסים, נשפים, מעט אימונים צבאיים והמון־המון אלכוהול. בייחוד זכורה האפיזודה שבה כל אנשי הסגל הגדודי יוצאים לבילוי משותף בבית הבושת המקומי. נראה שאף אחד לא באמת רוצה בזה, אבל בכל זאת כולם מגיעים. כי צריך, והמעמד מחייב.
ברקע לכל ההתרחשויות הללו נמצאת מערכת היחסים הסבוכה של טרוטה עם דמויותיהם של אביו, פקיד בכיר בביורוקרטיה האוסטרו־הונגרית, ואדם שכל מהותו היא היצמדות לכללים קבועים ולסדר יום נוקשה; ושל סבו, גיבור מלחמה שהציל פעם את חיי הקיסר בקרב וזכה בתואר אצולה. עוד יותר ברקע נמצאת דמותו המעט קומית והלא־מעט טרגית של הקיסר הישיש עצמו, שגם הוא מגיח בסיפור מדי פעם.
הקיסר, שכבר עבר את שנתו ה־80, נמצא כעת בסוף ימיו. כולם סביבו יודעים זאת. גם הקיסרות, שבה הוא מושל כבר יותר מ־60 שנה, נמצאת בסוף ימיה. וגם את זה כולם כבר יודעים. ואף על פי כן, הכל ממשיכים להתנהג כאילו שני אלה יתקיימו לנצח.
כאמור, רוב־רובו של הספר מתרחש בשנים הקודמות למלחמת העולם הראשונה. לכן אנחנו, הקוראים, חכמים יותר מן הדמויות. אנחנו יודעים, והמחבר עצמו זורק על כך הערות פה ושם - שחלק גדול מכל אותם קצינים מלאי חשיבות עצמית ומעט מגוחכים עתידים בסופו של דבר למצוא את מותם בשדות הקטל העקובים מדם של "המלחמה הגדולה".
יש משהו כמעט חתרני בהחלטתו של רוט להביא בפנינו את סיפורם: סיפורם של אנשים רגילים, מלאים חולשות ופגמים ותסביכים, שחיו על סיפו של הר געש ברגעים האחרונים קודם להתפרצות שעתידה למחות הכל. אנשים שאם יש להיסטוריה צדדים - הם ללא ספק היו בצד הלא נכון שלה. אנשים שלא הותירו חותם ולא העמידו מורשת, ולמעשה בסופו של דבר לא נשאר מהם זכר.
ואף על פי כן, הסיפור שלהם, סיפור האהבות והרגשות המורכבים והייסורים ותסביכי האב שלהם, הוא בעל משמעות, וכדאי לספר אותו. וכדאי גם לנו, הקוראים, לקרוא אותו. כי מעבר לכל שלל הסיבות, זה פשוט סיפור שכתוב נפלא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו