פרימו לוי הוא מאותם סופרים שבעודם כותבים את יצירות המופת של חייהם - פונים לרגע הצידה, וכדי לנוח מן העבודה הקשה כותבים משהו קליל יותר. כך נולדו סיפוריו הקצרים, ששני קבצים נפלאים ממש שלהם כבר תורגמו לעברית לפני שנים ("מפתח כוכב" ו"הטבלה המחזורית"), ועל פי השמועה כך נולד גם הקובץ "היסטוריות של טבע", שנכתב בשנת 1966 אבל רק עתה תורגם לעברית.
הקובץ כולל 15 סיפורי מדע בדיוני, רובם מצחיקים - או לפחות מחויכים - שלוי פרסם בזמנו תחת השם הבדוי דמיאנו מלאבליה, ושזיכה אותו שנה לאחר פרסומו בפרס באגוּטה, פרס ספרותי המחולק באיטליה כבר 100 שנה. לוי, שהיה כימאי בהשכלתו, כבר מוכר לקוראיו בעברית כמי שיודע להתבונן בעולם בעיניים של מדען - כפי שעשה, למשל, בסיפורי "הטבלה המחזורית", שכל אחד מהם קיבל ככותרת את שמו של יסודי כימי אחר, שלוי מצא מקבילות מעניינות בין מאפייניו לבין תכונותיהם ומאווי הלב של בני האדם.
אלא ש"היסטוריות של טבע" נכתב שנים אחדות לפני כן, ולוי, שכבר משתמש בכתיבתו בחשיבה כמו־מדעית סדורה, העניק לעצמו את החירות להמציא, לדמיין ולהשתעשע. בגב הספר נכתב כי בין קוראיו הנאמנים היו מי ששיגרו לו מכתבים נזעמים, וקבלו על כך "שהסופר שריגש אותם בסיפוריו על הלאגר (מחנה ריכוז; ד"ל) מחלל את כתיבתו בסיפורי בדיחה מבדרים".
אך בקובץ סיפוריו של לוי אין דבר המעיב על מכלול היצירה שלו. אולי להפך, הוא מעיד על עוצמת הדמיון שלו, שבאמצעותו הוא מוסיף לעסוק בשאלות אנושיות עמוקות גם כשהוא מפליג לפנטזיות עתידניות, שבהן ניתן לשכפל באופן מלא ומדויק יצורים חיים, לתרגם זיכרונות לתרכובות כימיות כך שיתעוררו בנו מחדש כשנריח את ריחם, לשדר תחושות באורח ישיר למוחו של אדם אחר כדי שזה יחווה אותן במלואן, או ללמד תרנגולות לצנזר טקסטים כתובים.
וממש כפי שסיפורי "הטבלה המחזורית" הוקדשו רק לכאורה לענייני כימיה טהורה, וקובץ הסיפורים "מפתח כוכב" עסק, שוב לכאורה, רק בהרפתקאותיו של איש מקצוע הבונה גשרים תלויים ומגדלי קידוח נפט - גם ב"היסטוריות של טבע" לוי עסוק בתקוות ובמשאלות של המין האנושי, ובאופן שבו כשהן מרחיקות לכת - הן קורסות באורח המוביל למעשים בלתי מוסריים, בלתי אנושיים כמעט.
המדענים, הממציאים ואנשי החזון הטכנולוגי של לוי הם אנשים מסוכנים מאוד. "אדם מסוכן, פרומתיאוס קטן מזיק, גאון וחסר אחריות, יהיר וטיפש הוא איש תקופתנו", הוא כותב על אחד מהם. "תמיד חשבתי שיהיה מסוגל, בעת הצורך, לבנות פצצת אטום ולהפיל אותה על מילאנו ׳כדי לראות מה זה יעשה׳".
על אחר הוא כותב: "לא כמי ששרוע על כיסא־נוח מול הים האדריאטי, אלא כמי שיושב על מיטת פָקיר". לכן, לא מפתיע לגלות את הנאצים עצמם בקרב הקהל הזה. למשל, בסיפוריהם של חיילים המשחזרים אירועים מצמררים לאחר תום המלחמה. ההמצאות של כל אלה, שאותן לוי מקצין בסיפוריו הבדיוניים אבל קוראים בני ימינו מזהים וריאציות כאלה ואחרות שלהן שכבר התגשמו, מטרידות את לוי מאוד, והדאגה שלו מוצדקת: המין האנושי הוכיח לא אחת שגם הטכנולוגיה הנוצצת ביותר עלולה להפוך בידיו למכשיר שתכליתו דיכוי, רמיסה, השתקה ושעבוד.
אי אפשר לא לצחוק בקול כשלוי מספר על מדינת ביטיניה, שבה מחסור חמור בכוח אדם לאיוש משרות של צנזורים (מתברר שהמקצוע מוביל לשלל הפרעות בתפקוד החושי) מוביל בתחילה לשימוש ב"מערכות חשמליות מודרניות", כלשונו, אלא שעל אלה קל היה להערים "בעזרת תחבולות פשוטות ושקופות לחלוטין של אלוזיות ופריפראזות", וכך גויסו למשימה בעלי חיים.
כלבים, קופים וסוסים התגלו כרגישים מדי והפגינו התלהבות גדולה מדי - אך התרנגולות, שעלותן, כך מציין לוי, צנועה וזיכרונן קצר מועד, התגלו כצנזוריות מעולות. אי אפשר לא להתפעל שוב מכישרונו הענק של לוי, ובה־בעת גם להצטמרר, משום שכמו לוי, גם אנחנו תוהים מהו בדיוק אותו "מוֹתר" שהאדם מייחס לעצמו, ולאן הוא עתיד להוביל את האנושות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו