"עבודה עם חומרים היסטוריים וטקסטים ישנים מכניסה את ההווה לפרספקטיבה"

מאחורי הוויטרינה באולם התערוכות המתחלפות בספרייה הלאומית ניצב שרטוט, טקסט בתערובת של לטינית ועברית. במרכזו העתק של עיטורים שמיוחסים לאלכימאי הצרפתי ניקולס פלאמל: סדרת דימויים של חיות מיתיות, מלאכים וקדושים, שנטען שמי שיפענח אותה יגלה את סודה של אבן החכמים, ההופכת עופרת לזהב.

עד כאן מדובר בטקסט אלכימי די סטנדרטי, מהסוג שהרנסנס וראשית העת החדשה היו מלאים בהם. אבל מה שמייחד את המסמך הזה הוא שחיבר אותו לא אחר מאשר סר אייזק ניוטון, מנסח חוקי הכבידה ומגדולי הפיזיקאים בהיסטוריה.

האלכימיה של התערוכה

כתבי היד האלכימיים והתיאולוגיים של ניוטון הם אחד המוצגים המרכזיים בתערוכה חדשה של הספרייה הלאומית, שנושאת את השם הדרמטי במקצת "שאלת השאלות: על סודות הקיום והיקום", ושעוסקת בשאלות שהוגים מימי הביניים ועד ראשית העת החדשה שאלו לגבי העולם, בתשובות שהם ניסחו ובאופנים שבהם ידע השתמר, התפתח והשתנה לאורך התקופה הזו.

"אנחנו לא מדברים על מוקד או נושא אחד", מסבירה נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות עברית בכנרת זמורה דביר ואחת מאוצרות התערוכה, "יש כאן ניסיון לתאר רשת שנטווית לאורך תקופה ארוכה יחסית, בערך מהימים של רב סעדיה גאון במאה העשירית ועד ניוטון ושפינוזה במאה ה־17, ואת הדיאלוג שנוצר בין יהודים, מוסלמים ונוצרים סביב הניסיון להבין את העולם".

למנהיים חשוב להדגיש שלא מדובר במדע באופן שבו אנחנו חושבים עליו היום. "אסטרולוגיה מבחינתם היא מדע, אלכימיה היא לגמרי מדע, והעקרונות התיאולוגיים גם הם חלק מהדיון הזה. הכל מדע והכל פילוסופיה, ואין חלוקה בינארית שיש היום בין הדברים".

ואכן, נראה שאין לכך דוגמה מובהקת יותר מאשר הכתבים של ניוטון שמוצגים בתערוכה - חלק מאוסף ניוטון של הספרייה הלאומית, שהוא השני בגודלו בעולם אחרי זה של אוניברסיטת קיימברידג'. לצד חיבוריו המוכרים יותר על פיזיקה ומתמטיקה, ניוטון עסק באופן אינטנסיבי באלכימיה, בקבלה ובחישובי קץ. הפריטים שמוצגים בתערוכה כוללים, בין היתר, שרבוטים בעברית, ניסיון של הפיזיקאי הדגול לחשב את המידות של בית המקדש, וחישובים אפוקליפטיים שלפיהם קץ העולם יגיע בשנת 2060 (ראו, הוזהרתם).

"כשהיורשים של ניוטון הגיעו לקיימברידג' והציעו את כל הנכסים שלו לתרומה", מספרת מנהיים, "האוניברסיטה אמרה 'הכל טוב, אבל את זה אנחנו לא רוצים'". הכתבים האזוטריים של ניוטון הועמדו לבסוף למכירה פומבית ונרכשו כולם על ידי האספן היהודי אברהם שלום יהודה, שתרם אותם לספרייה הלאומית בשידולו של לא פחות מאלברט איינשטיין.

נועה מנהיים: "כשהיורשים של ניוטון הציעו את כל הנכסים שלו לתרומה אוניברסיטת קיימברידג' אמרה 'הכל טוב, אנחנו לא רוצים'. כל הכתבים המתמטיים והפיזיקליים של ניוטון היו כבר מאוד מעובדים, ולעומת זאת אלה היו ממש טיוטות גולמיות"

"איינשטיין שמע שהוא קנה את כל הדבר הזה ואמר שזה מדהים, כי כל הכתבים המתמטיים והפיזיקליים של ניוטון היו כבר מאוד מעובדים, ולעומת זאת אלה היו ממש טיוטות גולמיות, עם מחיקות וקשקושים בשוליים, אז זו בעצם הצצה לתהליך החשיבה שלו, לאיך שהמוח של ניוטון עבד".

פיסת היסטוריה

נראה שמבחינת ניוטון, שפעל בשלהי התקופה שבה עוסקת התערוכה, ההבחנות בין דת, מדע, פילוסופיה ואלכימיה היו הרבה פחות חד־משמעיות ממה שהן היום. ואם זה המצב אצלו, קל וחומר אצל קודמיו. בין חדרי התערוכה אפשר למצוא, בין היתר, חיבורים של הפילוסוף, האסטרונום והרופא המוסלמי אבן סינא, מהדורות דפוס ראשונות של ספרי האסטרונומיה של גלילאו וקפלר, ולצידם "עצי ספירות" קבליים שמתארים את מבנה העולמות העליונים וספר שמיוחס למכשף הגרמני דוקטור פאוסטוס ושמכיל הוראות מפורטות לזימון רוחות ושדים.

הרבה מהמוצגים בתערוכה מרהיבים ביופיים: כתבי יד מאוירים, מפות ותרשימים, וגם ארבע אינקונבולות - מהדורות מחצי המאה שמייד לאחר המצאת הדפוס. ההקמה של תערוכה כזו, כך אני מגלה, היא פרויקט שמצריך השקעה עצומה: העבודה עליה התחילה לפני שנה בערך, עם צוות גרעיני של כ־15 איש, שלוש אוצרות, מנהל טכני, מעצבת, מעצבים גרפיים, ואנשי מחלקת השימור שעבדו במשך כמה חודשים על הבדיקה, השיקום וההתאמה של כל אחד מ־50 הפריטים שמוצגים.

"זה מאמץ קבוצתי אדיר", מספרת נטע אסף, האוצרת הראשית של תערוכות הספרייה הלאומית ומאוצרות התערוכה. "היו לנו המון שותפים למחקר, בתוך הספרייה ומחוצה לה. בתערוכה הזאת עבדנו באופן צמוד עם מנהלת אגף האוספים ועם האוצרים של אוספי היהדות, האסלאם, מדעי הרוח ואוסף הספרים הנדירים. היתה גם ועדה של יועצים חיצוניים: פרופ' שרה סטרומזה, ד"ר אבישי בר אשר וד"ר יוסי חיות".

אז התחלתן עם השאלה הגדולה, "שאלת השאלות". איך עוברים מזה להקמה בפועל של תערוכה?

"התחלנו בניסוח מסמך מאוד ראשוני, שכלל כמה קורפוסים מהותיים שחשוב שיהיו בתערוכה. ידעתי שאני רוצה לשים את כתבי ניוטון, את האילנות הקבליים, את דמותו של אבן סינא כמין דמות מופת שממנה יוצאים - הדברים האלה היו ממש מההתחלה. משם היו לנו כמה שיחות מופשטות עם צוות האוצרים. התחלנו בקונספט גדול, חוויה, מה שאנשים ייקחו איתם - היה לנו ברור שהערכים שאנחנו רוצים שישתקפו הם רב־תרבותיות ושבירת הבינאריות.

"אחר כך עשינו 'הצפת חומרים': הוצאנו מהמחסנים מה שנראה רלוונטי אפילו באופן חלקי, רק כדי לזרז כל מיני תהליכים של יצירתיות, מחשבה, הקשרים. בסוף הרבה פעמים בונים תערוכה על הקשרים ואסוציאציות, למרות שזה כמובן מבוסס על מחקר".

ואיך זה עובד בפועל? פשוט נתנו לכן לדפדף בכתבי יד בני מאות שנים?

"הכניסו אותנו לקודש הקודשים, שנמצא ליד חדר הקריאה של הספרים הנדירים", מספרת מנהיים, "ומנהל אוסף הנדירים הביא בכל פעם עגלה מלאה בחומרים והסתכלנו בהם. אבל כן, ברגע שהחלטנו שספר מסוים נכנס לתערוכה, כמעט בלתי נמנע להתחיל לדפדף בו. הייתי מאוד מופתעת שלא נותנים לנו כפפות בד לבנות כמו בסרטים, אבל מתברר שהגיעו למסקנה שזה פוגע בספרים אפילו יותר, כי היכולת שלך לחוש כשאתה לובש כפפות היא פחותה, אז יש יותר סיכוי שבבלי דעת אתה תגרום נזק לטקסט או תפיל אותו. שלחו אותנו לשטוף ידיים בערך עשר פעמים בשעה כדי לוודא שאנחנו חלילה לא נוגעות בפריטים בידיים משומנות או מלוכלכות, ואז יכולנו להתחיל לדפדף בתוך הפריטים עצמם".

נטע אסף: "יש כאן טקסטים שנכתבו בזמן של כיבושים, גירושים, מגפות, מלחמות, ואלה טקסטים שהיו גדולים מהזמן שבו הם נכתבו. אמנם המוצגים הם לא חדשים, אבל השאלות והרעיונות סופר־רלוונטיים, כמו איך מדע ודת יכולים לחיות יחד"

גם הצבת הפריטים בתערוכה היא עניין מורכב, מתברר. "כל טקסט שעמד פתוח צריך לפחות שלושה חודשים כדי לנוח, אז אם זה עמוד שכבר היה חשוף לאחרונה בתערוכה אחרת, לא היה אפשר להציג אותו. צריך גם לבדוק שהספר פתוח בצורה שלא מסכנת את השִׁדרה".

ואיך ההרגשה לגעת בספר כזה?

"מדהימה. זה היה רגע שבו הצלחתי לגעת לרגע בזמן, להחזיק פיסה של היסטוריה ביד".

כל הפריטים לתערוכה הגיעו מההצפה הזאת, מחומרים שנמצאים בספרייה?

"כל המוצגים למעט אחד הם מאוסף הספרייה", אומרת אסף, "הרבה מהם פריטי מופת שיכלו גם להיות חלק מתערוכת הקבע. ההשאלה היחידה היא עותק של 'מאמר תיאולוגי־מדיני' של ברוך שפינוזה, שהושאל לספרייה מספריית אוניברסיטת חיפה. היה לנו חשוב להציג אותו גם כי זה פריט חשוב ונדיר ברמה בינלאומית, וגם כי ב־2027 יציינו 350 שנה לפטירתו".

"מאמר תיאולוגי מדיני" הוא חיבור שהיה אבן דרך משמעותית במחשבה הפוליטית והדתית במערב, אבל מה שמעניין בעותק הספציפי שמוצג בתערוכה הוא שמדובר בעותק האישי של שפינוזה, שכולל הערות בכתב ידו. וזה לא כל הסיפור. "בעמוד הראשון כתוב שהספר הודפס בהמבורג", מספרת מנהיים, "אבל האמת היא שזה זיוף. אסור היה להדפיס את הספר בהולנד בגלל התנגדות הכנסייה, ולכן הספר אמנם יצא באמסטרדם אבל המציאו שם של מדפיס כדי להסיר את החשד".

ואיך מורידים את התערוכה לקרקע, מהרעיונות - לעיצוב של המרחב עצמו?

"אחרי ההצפה הסתכלנו על האוספים והאובייקטים, והתחלנו לסדר אותם עם פתקים שמייצגים כל פריט. פגשנו את המורכבות של הפריטים עצמם ובמקום לפצח אותה או לנסות להתעלם ממנה, החלטנו לזרום איתה לגמרי ולהגיד שהמורכבות היא המפתח להבנת התערוכה. אמרנו, לדוגמה, שדווקא נשים פריטים שמתעסקים באסטרונומיה בפרק של האסטרולוגיה. באיזשהו אופן דווקא הבלבול פתר לנו את הבעיה".

החיבור הגדול

אחד האלמנטים שעלו בשלב הזה היה הרעיון של מעגלים כלוגו וכעיקרון מארגן. "מעגלים זה משהו שחוזר על עצמו כמעט בכל מקום", אומרת מנהיים, "זה גם המודל הגיאוצנטרי (מודל אסטרונומי שלפיו השמש והכוכבים סובבים סביב כדור הארץ, א"ח), אבל גם מפות וספירות וגנאולוגיות. דרך הדימוי המעגלי אפשר ממש לראות ויזואלית איך הם מנסים לקשור את כל העולם יחד. אז כמו בכל הסיפורים הטובים, היה הרגע שבו ישבנו במשרד וכתבנו את הנושאים שאנחנו עוסקים בהם, ואז נטע אמרה 'רגע, רגע, רגע' ופשוט ציירה את מערכת השמש עם המוקדים הללו. הנושאים ותת־הנושאים בתערוכה מחברים ביניהם, וכך נוצר המבנה הזה, שהוא קצת כמו מולקולה או כמו אילן קבלי, סוג של רשת שהידע אחוז בה".

רעיון המעגלים השפיע גם על עיצוב חלל התערוכה. "יש משהו מורכב בניסיון לתת תחושה מעגלית בחלל מלבני, עם ויטרינות מלבניות וספרים שגם הם מלבניים", אומרת מנהיים, "עשינו כל מיני דברים עם החלל הזה, כמו לעגל את הקיר, בניסיון לתת משהו קצת רך יותר".

היו גם שינויים בחלל שהתגלו כמורכבים יותר לביצוע. "האמת היא שבהתחלה רציתי לצבוע את התקרה בכחול", מודה אסף, "אבל אז גיליתי שזה יעלה משהו כמו רבע מיליון שקל, כי זו תקרה אקוסטית ואי אפשר לצבוע אותה, אז בעצם זה היה מצריך לבנות תקרה חדשה, להשחיל תאורה, להעביר חשמל, לחזק. בקיצור, התפשרנו על שטיח".

היו מוצגים שרציתן לשים בתערוכה, ולא התאפשרו?

"היו לא מעט. היו פריטים שירדו כי הם לא היו במצב לתצוגה. יש בספרייה ספרים וכתבי יד שמרוב שקראו והשתמשו בהם בעבר - לא נראים כל כך טוב, ובסוף אם אנחנו עושים תערוכה שבה אנשים יוכלו לקרוא את כתב היד או את הספר, צריך שתהיה לפריט איזו הילה. יש גם פריטים שמשיקולים של שימור לא יכולנו להראות אותם, או שנמצאים בתצוגת הקבע. היו גם פריטים שהופיעו בגרסה הסופית, אבל כשהצגנו אותם לקהל הרחב הבנו שהתערוכה כבר מלאה וגדושה מדי, והיינו צריכים להוריד כמעט 15 פריטים".

כשאני שואל על חיבורים שחביבים במיוחד על האוצרות, אסף מציינת מייד את "החיבור הגדול" של רבי אברהם זכות, שתורגם ללטינית וליווה כמה מחשובי הנווטים בתקופה של מסעות הגילוי. "זה ספר שעסק בין היתר בעניינים הלכתיים, מתי נכנסת שבת ומתי ראש חודש", מסבירה מנהיים, "אבל יש שם כל כך הרבה חידושים בניווט ובאסטרונומיה, שתרגמו אותו והוא הסתובב בכל אירופה. האירוניה היא שמגלי ארצות כמו ואסקו דה גאמה וקולומבוס נשאו איתם עותקים של הספר הזה, בעוד זכות עצמו גורש מפורטוגל ב־1496".

"זה מהפריטים האהובים עלי בתערוכה כי הוא מחזיק את כל השכבות שאנחנו מדברים עליהן", מסבירה אסף, "זה גם ספר שאפשר שינוי תפיסתי של העולם בזכות פעולת תרגום פשוטה מאוד, ששינתה את כל התפקיד שלו והפכה אותו מספר דתי ביסודו למדריך שימושי לניווט. ויחד עם זה יש בו את הסיפור של גירוש פורטוגל, אז זה ממש מחזיק הכל, דת ומדע ואת רוח התקופה".

אגב, מאחר שהשימוש העיקרי בספר היה בניווט ובמסעות רחוקים, רק 26 עותקים ממנו שרדו בכל העולם - אחד מהם נמצא באוסף הספרייה הלאומית.

לחיות יחד

"התערוכה הזאת מותחת חוטים מתוך המעבה הנסתר של הספרייה וכל המקומות שהאוספים האלה שזורים בהם ומעלה את הפריטים האלה על פני השטח כדי שאפשר יהיה לראות אותם", מוסיפה מנהיים, "אבל הם בעצם המעט שמחזיק את המרובה, קצת הקרחון של האוצרות שהספרייה אוצרת בתוכה. הם מאפשרים לנו לשמוע את אבן סינא ואת אבן רושד מתווכחים, את קפלר וגלילאו צופים בכוכבים ביחד, להאזין לשיחה הזאת".

עם אילו תובנות חדשות יצאת מתהליך העבודה על התערוכה?

"יצאתי הרבה יותר אופטימית בנוגע להיתכנות של הדיאלוגים האלה, המעמקים שהם יכולים להגיע אליהם והגשרים שהם יכולים לבנות. בתקופה שבה אני מרגישה שאין שום קשב ושום עומק, שהכול צעקני ונמצא על פני השטח, להיזכר שזה לא היה ככה פעם זה גם להחזיק בהבטחה שעוד יכול להיות ככה שוב".

"הרבה פעמים לעבוד עם חומרים היסטוריים וטקסטים ישנים מכניס את ההווה לפרספקטיבה", מסכימה אסף. "לא במובן שעכשיו הכל גרוע ופעם היה טוב, אלא שיש כאן טקסטים שנכתבו בזמן של כיבושים, גירושים, מגפות, מלחמות - ואלה טקסטים שהיו גדולים מהזמן שבו הם נכתבו, שהיו קשורים לעבר ושיצרו גם גשר לעתיד. לראות את מוטת הכנפיים האדירה של הרעיונות האלה מעורר אופטימיות, לא כי רק אז הם נכתבו אלא כי כל הזמן יש רעיונות חדשים. נורא קל להגיד שאלה טקסטים ישנים, שזה סיפור ישן שאנחנו מסתכלים אחורנית ומספרים אותו. אבל למעשה, זו תערוכה שהיא מאוד־מאוד עכשווית. אמנם המוצגים הם לא חדשים, אבל השאלות והרעיונות הם סופר־רלוונטיים".

כמו מה, לדוגמה?

"איך שמדע ודת יכולים דווקא לחיות יחד ולחזק זה את זה. איך שאפשר ללמוד מתרבויות אחרות, כמו הרמב"ם שהתבסס על תורות של יוונים עובדי אלילים ושל רופאים מוסלמים, בלי להתעלם מהמורכבויות, והפך את התובנות שלו לטקסט ששינה את העולם היהודי".

"קיימברידג' פספסו את הכתבים התיאולוגיים והאלכימיים של ניוטון, כי הם לא הבינו שזה נדבך כל כך חיוני במחשבה האינטלקטואלית שלו", מוסיפה מנהיים. "ההפרדות הבינאריות האלה עוצרות ומעכבות אותנו. ואז אפשר להיכנס לתוך החלל הקסום הזה ולראות רגע או תקופה בזמן שבה זה היה ככה, וזה אבד. הם רבו כל הזמן אחד עם השני, אבל הם לא הפסיקו לדבר".

עם איזו מסקנה הייתן רוצות שאנשים ייצאו מהתערוכה?

"אני לא רוצה שהם ייצאו עם איזושהי מסקנה", משיבה מנהיים, "אלא שייצאו עם המון שאלות. שייצאו עם סקרנות ועם נקודות למחשבה, שיגידו לעצמם על פריט אחד: 'אני רוצה לדעת על זה יותר'".

ואסף מסכמת: "אנחנו רוצים שאנשים ייצאו מהתערוכה וייכנסו לאולמות הקריאה".