"לסופרים אין ערך אלקטורלי - והם כבר לא נחשבים למנהיגים רוחניים"

"סיפור טוב מתחיל בהלוויה", אומרת אישה מסתורית, בלוויה שגיבור הספר "תשוקה ומוות 65667" הגיע אליה כמעט במקרה. והוא, על אף גילו המתקדם והריחוק המקצועי שסיגל לעצמו, אינו מפסיק להרהר בדבריה.

כך מתחיל ספרו החדש של צביקה ניר, המשמש זו השנה ה־11 כיושב ראש אגודת הסופרות והסופרים. בספר, במאי שתהילתו כבר מאחוריו וצעירה המתפרנסת מכתיבת הספדים מבלים ערב מורט עצבים בדירתה.

בגיל 80, ניר מעיד שהוא עדיין מחפש אתגרים, ולכן העז להיכנס ברומן הזה לטריטוריות שאינן מוכרות לו. אם בספריו הקודמים אפשר היה לזהות בקלות יחסית מרכיבים מחייו האישיים, כעורך דין וכאח שכול שאחיו היחיד נהרג במלחמת יום הכיפורים – כאן ניכר שהוא נע בטבעיות בסביבות התיאטרון והמוזיקה.

ניר מיטיב לכתוב רגעים של תשוקה שאינה מינית. בין הבמאי הקשיש לגיבורה הצעירה, רקדנית בהכשרתה, ישנו שדה מגנטי מסתורי, אבל איכשהו ברור שלמיטה הם לא יגיעו. 

ניר, שלפני יותר מ־40 שנה היה חבר מועצת רמת גן ובעברו גם כהונה קצרצרה בכנסת, מטעם מפלגת העבודה, נבחר לא מזמן לכהונה נוספת בראשות אגודת הסופרות והסופרים. "בכל שנה אני רואה יותר אנשים שמבקשים להצטרף לאגודה", הוא אומר. "תנאי הסף פשוטים: אדם שהוציא שני ספרים לפחות, וועדת קבלה שבודקת את איכות הספרים, אבל אין באמת עניין של ביקורת ספרות, ורק לעיתים נדירות דוחים מישהו".

למה הלהיטות להצטרף? אתם מצליחים לשמש איגוד מקצועי של ממש לכותבים?

"לא, להפך. אם בתחילת הכהונה שלי היתה לי תחושה שנוכל להיות גוף שיילחם או ישפיע על זכויות של סופרים, הבנתי עם השנים שזה בלתי אפשרי ושאנחנו נמצאים בג'ונגל קפיטליסטי שבו אין כמעט מי שלא משלמים עבור הוצאת הספרים שלהם, ואם אין להם כסף - הספרים לא ייצאו".

מדובר באלפי ועשרות אלפי שקלים. למה בעצם שמישהו ישקיע את זה בספר שהקהל הצפוי לו קטן?

"כי להוציא לאור ספר זה מחניף מאוד לאגו, וכך גם ההצטרפות לאגודת הסופרים. בעיניי זה דווקא יפה, העובדה שלספר יש עדיין משמעות בעיני כל כך הרבה אנשים. הם מוכנים להשקיע הרבה גם אם בסוף יקראו אותו כמה חברים ובני משפחה".

"פרץ כתיבת השירה"

אחרי רצף של שנים שהיו דחוסות באירועים קשים, אתה מבחין במגמות בולטות בספרות העברית?

"הכי בולט הוא פרץ כתיבת השירה. לא רק המצב גורם לכך שאנשים יעדיפו לכתוב שירה, וגם לא העובדה שאין לאנשים כוח לקרוא ספרים ארוכים, אלא גם הקלות היחסית שבה ניתן להוציא לאור ספרי שירה. חלק מהוצאות הספרים בוחרות את החומרים שהן מוציאות לאור, ואחרות מוכנות לפרסם הכל בתנאי שהיוצר משלם.

"אז ספרי שירה הם קטנים יותר, ויותר זול לפרסם אותם, ומצד שני אפשר לערוך כל מיני אירועים נחמדים בבתי קפה, השקות, ערבי קריאת שירה. לי אישית קשה מאוד לכתוב שיר ולפעמים אני צריך למחוק ולכתוב 30-20 פעם עד שאני מוצא את המילים הנכונות, את הצליל המתאים. אבל למי שלא מתעקשים לכתוב שירה איכותית אלא סתם שורות קצוצות זה לא קשה. בשנים האחרונות יש המון כאלה".

בפרוזה שנכתבת כיום אתה מוצא יותר איכות?

"נדמה לי שבתחום הזה ההוצאות דווקא מקפידות על לקטורה, ולכן אני נתקל בלא מעט ספרים טובים, גם כאלה שראו אור במימון המחברים. יש גם הרבה מאוד ספרות נשית, חלקה מצוינת ממש. הרבה נשים כותבות כדור שני לשורדי שואה, גם מצפון אפריקה, רומניה, בולגריה – מתוך דחף עצום לספר את סיפורי המשפחה שלא סופרו ולשלב לתוכם בדיון".

היו תקופות שבהן סופרים נחשבו לאישי ציבור, למי שדעותיהם מאוד נחשבות.

"נגמרו הימים האלה. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל אני זוכר זמנים שבהם מפלגות היו מתהדרות באנשי רוח שמשובצים ברשימות שלהן לכנסת, במקומות ריאליים, ייסדו פרסים ועודדו יוצרים. כיום אין לסופרים ולמשוררים ערך אלקטורלי, ולצערי הם בוודאי כבר לא נחשבים למנהיגים רוחניים".