דפנה ברשילון חוזרת ברומן חדש שמקים לתחיה דמות נשכחת

במרכז הרומן "אגדת עטרה" ניצבת עטרה שטורמן, דמות מן העלייה וההתיישבות, שהמחקר מבקש למחוק אותה - אולי גם מפני שהיא אישה - והיעלמותה כרוכה בניסיון לערער על קיום קולקטיבי שלם. נקודת המוצא הזו טעונה, ומבטיחה חקירה של דמות הנאבקת על עצם מקומה, אך עד מהרה מתברר שהרומן לא מתעכב עליה, אלא משתמש בה כדי לבסס סיפור רחב יותר.

לאורך הקריאה לא יכולתי לא לחשוב על הרומן "היה היתה" של יעל נאמן, העוקב אחר דמותה של פזית פיין. גם שם עומדת במרכז דמות שנמחקה, אך ההבדל מהותי: אצל נאמן עצם המחיקה היא התנאי לכתיבה. פזית פיין ביקשה להיעלם, למחוק כל עקבה, והרומן מכבד את המחיקה הזו. אצל ברשילון, לעומת זאת, ההיעדר אינו מגבלה אלא חומר גלם, והוא מתמלא במהירות בתוכן אידיאולוגי, עד שהדמות עצמה נדחקת הצידה.

שחר, המספרת, היא אישה צעירה ששירתה כחיילת במוזיאון "ביתך" ונשארה לעבוד בו גם לאחר שחרורה מצה"ל. מתוך תחושת שליחות אישית, היא יוצאת להתחקות אחר דמותה של שטורמן, לנסות לאסוף עדויות ולאתר סימנים כדי להוכיח את עצם קיומה. החקירה הזו מתנהלת דרך שיחות, ביקורים וקטעי מידע חלקיים, ובמקביל נרקמים חייה האישיים של שחר, יחסיה עם סביבתה והאופן שבו היא תופסת את עצמה. אלא שהמהלך הכפול הזה, בין חקירה היסטורית לבין התבוננות עצמית, לא מתלכד לכדי תנועה אחת משכנעת, אלא נותר מפוצל, לעיתים סכמטי.

שטורמן לא מתגבשת לדמות בעלת קיום עצמאי, אלא מופיעה כסימן בנרטיב של ראשית ההתיישבות והקיבוץ. במקום לבנות מתוכה תודעה, סתירות ותנועה פנימית, הרומן מעגן אותה מראש בתוך מסגרת לאומית ברורה. כך העניין עובר מן הדמות אל הסיפור שהיא אמורה לשרת.

הטכניקה הספרותית המרכזית של הרומן ממחישה זאת. שחר פורסת את סיפורה של עטרה בפני דאשה, הקוסמטיקאית שלה, מהגרת מרוסיה. המפגש, שיכול היה להיות זירה של חילופי קולות, הופך למהלך חד־כיווני, ולעיתים אף מתחסד. שחר מסבירה, מפרשת ומתווכת, ואילו הקוסמטיקאית משמשת בעיקר כלי קיבול. הדיאלוג ביניהן לא נולד מתוך הרגע החד־פעמי, אלא מתארגן סביב מסר שמבקש לעבור.

גם כשהרומן מבקש ליצור מתח, הוא נוטה לסגת ממנו. באחד הדיאלוגים אומרת דאשה למספרת: "המצב לא טוב, שחר. בפעם הבאה נעשה את הציפורניים שלך". זו תגובה קומית בנאלית, שמבקשת לפרק את המתח כמו ברומנים לא טובים לבני הנעורים. כך, במקום להעמיק את הסיטואציה, היא מפוגגת אותה מייד ומחליפה תגובה חיה במנגנון מוכר וצפוי.

הרקע הביוגרפי של שחר מציב אותה בתוך מציאות טעונה. אביה נהרג מירי בשומרון בדרכו לאירוע משפחתי. בפועל, העובדה הזאת נותרת חלק מן המסגרת הסיפורית, ולא מוקד של חקירה.
הפער בין הכוונה למימוש מתחדד בלשון. שחר היא אישה צעירה, אך הלשון שברשילון שמה בפיה נשמעת סטריאוטיפית: "לפעמים היינו מתווכחות על מתי נעה בי נהייתה מגניבה". העילגות, שאולי היא מכוונת כאן, מחזיקה גם מידה של התחנחנות מצד ברשילון כלפי הקוראים, מעין ניסיון להישמע קרובה ומדוברת על חשבון האפשרות של לשון מרובדת יותר וחד־פעמית.

מכאן הולך ונחלש גם המהלך העלילתי. החיפוש אחר עטרה, הניסיון להוכיח את עצם קיומה, לא מצליח לשאת את הרומן. המספרת אדישה לדמויות שסביבה, והאדישות הזו מחלחלת אל החקירה. אם אין עניין במי שנוכח - קשה להאמין בעוצמת החיפוש אחר הנעדר.

דמותה של שחר מתעצבת כמי שתובעת עומק ומשמעות, אך מתנהלת מתוך סתירה. היא משקיעה בהתייפות, יושבת אצל הקוסמטיקאית, ובו־בזמן מתארת בבוז את עולמן של חברותיה: "קבוצת הווטסאפ צרחה, דייט! דייט! דייט! והפכה לעיתון נשים בסגנון של פעם עם מה תלבשי ומה תגידי ומה תעשי עם השיער". הזלזול מופנה כלפי אותו מרחב שבו היא עצמה פועלת, והוא מצטרף לאותו טון מתחסד שמלווה את הרומן לכל אורכו.
בסופו של דבר, הרומן של ברשילון לא עומד במשימה שהציב לעצמו. הוא לוקח חומר דרמטי ומורכב, אך מטפל בו באופן שמרדד אותו. הדמויות לא מתפתחות אלא משרתות רעיון, הדיאלוגים נשמעים כתובים ומגויסים, והטכניקות הסיפוריות חוזרות על עצמן באופן צפוי. גם הלשון, במקום לייצר חיות, נעה בין דיווח פלקטי לסלנגיות מתחנפת, וכך התוצאה היא רומן דידקטי במובהק, כמעט תבניתי, שנשען על הצהרות במקום על התרחשות ועל מסר במקום על ספרות.

בתוך כך, האפשרות למהלך מורכב יותר - כזה שהיה מאפשר סתירה, אי־ודאות או עימות בין נקודות מבט שונות - לא מתממשת. הכל מוכרע מראש, והטקסט לא מאפשר לעצמו להישאר במתח או להיפתח לכיוונים בלתי צפויים. גם המחווה הפמיניסטית לכאורה, עצם ההתעקשות על קיומה של דמות נשית שנמחקה, נשארת ברמת ההצהרה בלבד. עטרה שטורמן אינה נוכחת כדמות חיה, אלא כעיקרון, וכשהספר מסתיים, לא נותר ממנה דבר שניתן להיאחז בו מלבד הרעיון שהיא נועדה לשאת.