חיים באר. לאן נעלם המספר הסיפורי?. צילום: הרצי שפירא

בספרו החדש, חיים באר מלמד כי היהדות אינה רק היהדות הרבנית המוכרת מהתנ"ך

ב"לווייתן ברוח", חיים באר מוחק סופית את הגבול בין יצירה למחקר ומגיש רומן מחקרי עשיר, אך מעלה את השאלה: לאן נעלם המספר הסיפורי של "נוצות"?

[object Object]

במודרניזם הספרותי הנוקשה הונהגו שתי דיסציפלינות: כתיבת ספרות ומחקר ספרות. ואכן, חיים באר, שהתחיל את דרכו בשנות ה־70 כמשורר חלוצי ובהמשך הפך לאחד מהסופרים העבריים החשובים, נטה בשנותיו הראשונות להפריד בין הדיסציפלינות: הוא כתב רומנים וידויים הכרוכים בסביבתו הביוגרפית, ובמקביל - כתב ספרות מחקרית פופולרית נהדרת, כמו ספרו על ביאליק, ברנר ועגנון, "גם אהבתם גם שנאתם".

עם בוא הפוסט־מודרניזם, שטשטש את הגבול בין יצירת הספרות למחקר, באר התפתה והתקשה לשמור על ההפרדה המודרניסטית בין השניים. בהדרגה התמזגו ביצירתו הספרות והמחקר, מה שהפך אותו לסופר נישתי יותר. ספרו החדש, "לווייתן ברוח", הוא דוגמה מובהקת למיזוג הזה, והוא טוב מאוד.

גיבורי ספרו של באר הם סופר וספר. הסופר הוא יוסף אופאטושו (1954-1886), מהמודרניסטים המרכזיים בזמנו, שנדחק לשוליים עם שקיעת תרבות היידיש לאחר השואה, אולי מעט בדומה לגורלו של באר הכותב עליו: "אופאטושו ראה כל ימיו בהיסטוריה סיפור מסגרת נוח לביסוס נרטיבים מודרניים".

הספר שעומד במרכז "לווייתן ברוח" הוא "יום ברגנשׂפרוק" של אופאטושו, המתרחש ברגנסבורג שבגרמניה, שבה התקיימה קהילה יהודית משגשגת. הסיפור מתאר חתונה יהודית מפוארת, שנקטעת באחת עם צו הגירוש של יהודי העיר בשנת 1519.

הנובלה של אופאטושו ייחודית, אך באר תוהה מדוע העסיקה אותו כ־40 שנה, ואף הביאה אותו עד רגנסבורג כמה פעמים. הוא מצא אותה באקראי בחנות ספרים משומשים, חבויה בתוך "ספר חסידים" של רבי יהודה החסיד, ספר בתוך ספר - ומאז לא הניחה לו עד שבירר כל פרט של אמת ובדיה שבה. מדוע?

אמנם בנובלה של אופאטושו יש יסוד נבואי - היא פורסמה ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון, ומתארת את חורבן יהדות גרמניה במאה ה־16. מקריאה בספרו של באר, מעין רומן מחקרי, לא הייתי ממהר לאמץ את הנרטיב שבו הגויים תמיד ביקשו להשמיד את היהודים. להפך, באר מדגיש את יכולתה של היהדות להיות רבגונית ורב־רובדית במפגשה עם תרבויות אחרות.

בידע העצום, בסקרנות ובלקטנות שלו, באר מלמד כי היהדות אינה רק היהדות הרבנית המוכרת מהתנ"ך, מהמשנה ומהגמרא, אלא גם עולם עשיר של ניואנסים היסטוריים נשכחים, שהסופר רשאי להשלים בכוח דמיונו, גם אם ימתיק את כוס התה במעט אבקת רכיל. הנחתו היא שהאמת מצויה בספרים, ושגם היהדות האותנטית היא יהדות שבספר, ולא על שטחים וגבעות. הוא גם מבין שהמפגש עם העולם הגויי גובה מחיר, אך לא מוותר על הדיאלקטיקה התרבותית המפרה, הנושאת עושר רוחני נסתר - "לווייתן ברוח", כתיבה שהיא לבאר שעשוע ומשחק עמוק ואלוהי: "שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ", כפי ששורר משורר תהילים, דוד המלך.

ברגע המחולל של הספר, שכולו אהבת ספרים וספרות פרטנית, הוא כותב כך: "באחד מאותם ביקורים [...] מצאתי במרווח הצר שבין מכונה ידנית לפריסת לחם לבזיך כנסייתי לפיזור קטורת עותק מרופט ובלוי של ספר חסידים שנדפס בפרנקפורט על נהר מיין בשנת 1713 [...] בין דפיה של מהדורה נדירה זו חבוי היה ספרון קטנטן בתוך שקית ישנה של תרופות [...] על גבי המגילה העליונה נכתב שמו של המחבר[...] וללא ספק גם בשל הטלאי הצהוב שהיהודים חויבו לשאת על בגדיהם בפקודת השלטונות הנאציים, בחר הגרפיקאי את הצבע הצהוב כצבע עטיפתו של הספרון".

לווייתן ברוח, חיים באר, צילום: עם עובד

בסוף הספר מתפרסמת מסה מאירת עיניים של פרופ' דן מירון על באר. לא אחת מירון נוטה לפרשנות יתר - אך כאן הוא מידתי וטוב, ומסביר היטב את הספר ואת פשר שמו. הוא גם מכה על חטא על כך שלא התייחס ברצינות מספקת ליצירתו של באר במשך השנים. עם זאת, נשאלת השאלה המהותית: לאן נעלם הסופר המרכזי, הרומניסט באר, זה שכתב את "נוצות" ואת "חבלים"? האם יחזור אלינו, או שמא הפך גם הוא ברבות השנים למעין לווייתן ברוח?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...