"היום הילד החרדי הולך לבד לחנות, והוא מחפש אקשן, הרפתקאות. הם כבר פחות לוקחים את הספר על אליהו הנביא"

הפחד והבהלה התפשטו במהירות, והיה נדמה כי החושך שולט על הכל", נכתב בתיאור ספר הקומיקס "נסים מעל הטבע במלחמת חרבות ברזל 1" (הוצאת מלכות הכתר). הספר, המיועד למגזר הדתי והחרדי, מתאר את אירועי מתקפת הטרור של 7 באוקטובר ואת מלחמת חרבות ברזל מנקודת מבט אמונית. "אך דווקא אז", ממשיך התיאור, "בתוך רגעי ההלם, הבלבול והקושי, התרחשו ניסים גלויים ונפלאים [...] ישיבות הממוקמות במסלול הנסיעה של הרוצחים מעזה, גדושות במאות תלמידים, ניצלו בשלמותן. היכה ה' את עיניהם בסנוורים".

"מלחמת חרבות ברזל היא נושא פופולרי מאוד בספרי הקומיקס החדשים", אומרת נטע מנצור, מנהלת הספרייה האזורית של מרום הגליל, שרוב קהל המשאילים שלה חרדי. "בכלל, כל מבצע צבאי מקבל התייחסות, ויש כבר ספרים על מבצע עם כלביא. הילדים נמשכים לספרים הללו, למרות שהם לא תמיד תואמים את גילם. בדרכם, הספרים מנגישים לילדים את מה שאנחנו חווים כבר כשלוש שנים".

עם דגש אמוני־ניסי.

"בהחלט. יש הרבה דגש בספרים על איך הקדוש ברוך הוא 'מגלגל' את הניסים בלוחמים ובטייסים שלנו".

מחפשים הרפתקאות

ג'קי ירחי הוא מהבולטים שביוצרים ובמאיירים של הקומיקס למגזר החרדי. הוא אייר מאות ספרים, אבל אפילו הוא הופתע ממה שקרה בשוק בעקבות 7 באוקטובר. "התחלתי לקבל הזמנות ממו"לים חרדים שרוצים לעסוק במה שקרה, ולהכניס את המוסד, שב"כ וצה"ל להרפתקאות בספרים. זה לא אומר שהם הופכים לציונים, אבל יש משהו בתאריך הזה שנוגע בכולם. לאחרונה איירתי ספר על בני קיבוץ שנחטפו לעזה. אני מעדיף להיצמד להיסטוריה, ונדהמתי לגלות שהם הסכימו שאאייר חטוף מקיבוץ בארי ללא כיפה. זה חידוש גדול".

ההתפתחות הזאת היא האחרונה בשרשרת התפתחויות מהירות שעברו על תעשיית הקומיקס החרדית בעשורים האחרונים. מה שהחל בעבר כסוגת שוליים, הפך ב־20 השנים האחרונות לאחד מענפי הפנאי והבידור המרכזיים והמשפיעים ביותר ברחוב החרדי, ולא רק.

לאחרונה פורסמו נתונים מסקר השאלות ספרים בספריות הציבוריות בישראל. הסופר הישראלי השני הפופולרי ביותר הוא יוצר הקומיקס החרדי אברהם אוחיון, עם כ־181 אלף השאלות של ספריו.
"קומיקסים חדשים של אברהם אוחיון נעלמים מהמדף בתוך יומיים-שלושה, במיוחד בסוף השבוע", אומרת מנצור. "יש לו מדף נפרד מרוב שהוא מצליח כל כך. ההופעה שלו ברשימת ההשאלות קשורה גם לכמות הספרים שהוא מוציא: אם סופר קומיקס אחר מוציא ארבעה ספרים בשנה - הוא מוציא בסביבות 20".

מנדי ירוסלבסקי: "הקומיקס הראשון שכתבתי סיפר על איצ'ה, חסיד ידוע ברוסיה שהחמיר בכשרות ואכל כל השנה רק מצות והרינג. כשאירח בביתו ילד יתום שאהב חלווה, הוא דאג להשיג לו אותה במאמץ רב, ובלי לחנך אותו להסתפקות עצמית"

והספרים שלו מגוונים. "יש לו סדרה בשם 'סוביבור' על השואה, סדרה בשם 'ניצחתי אותך אייכמן' על מלחמת העולם השנייה, ואפילו סדרה על יהודי שמפליג בטיטאניק. כל הספרים שלו כתובים בסגנון מותח ומשאירים את הקוראים על קצה האצבעות".

"בהתחלה, לפני כמה עשורים, היתה התנגדות לקומיקס, מתוך פחד שזה ירחיק את האנשים מלימוד ושהציורים יבואו על חשבון התוכן", מתארת ד"ר נעה לאה כהן, מנהלת גלריית "המקלט" לאמנות יהודית, שתרצה בפסטיבל אנימיקס באירוע "קומיקסקייט", שיעסוק בפריחת הקומיקס החרדי. "עם זאת, זה נתן מענה למה שקורה בעולם. התחום החזותי במאה ה־21 כובש, במיוחד עם עליית האינטרנט. ניתוק מזה זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. הקומיקס משלים את החוסר של האלמנט החזותי, שאין במגזר".

כהן מספרת שכבר בשנות ה־70 וה־80 החלו להופיע איורים בעיתוני ילדים חרדיים, אך הם בעיקר ליוו את הטקסט, ולא באמת היו קומיקס עם רצף סיפורי עצמאי. "בשנות ה־80 הרב שך נתן למאייר יוני גרשטיין את ברכתו לעשות את הקריקטורות הראשונות בעיתון 'יתד נאמן', והוא ממשיך עד היום. בשנות ה־90 הוא חבר לרב ברוך צ'ייט, והם כתבו ואיירו את הספר '39 מלאכות שבת'".

לדבריה של כהן, הלכות שבת זו אחת הסוגיות המורכבות והמסובכות, ופתאום, דווקא בזכות הציור, הן הפכו פשוטות ונגישות לכל ילד. "זו היתה פריצת דרך אמיתית, שנעשתה בשם הנגשת ידע תורני. הספר הפך לרב־מכר".

שנות ה־90 מסמנות את תחילת תור הזהב של הקומיקס החרדי. לצד גרשטיין פעל גדי פולק, שהפך את הסיפורים ההיסטוריים והתורניים למוצר צריכה ויזואלי שאי אפשר להניח מהידיים.

"יש סלבס בעולם הקומיקס החרדי", אומרת כהן. "תגידי לכל ילד חרדי 'גדי פולק' או 'יוני גרשטיין' - וזה כמו שאת אומרת היום 'מסי'. כולם יכירו. יש סופרים שתראי אותם בכל ספרייה, והיום כמעט לא תמצאי בית חרדי בלי קומיקס".

ג'קי ירחי, שעלה לישראל מצרפת, החל גם הוא לפעול בשנות ה־90. עם הזמן הוא התמחה בהפיכת אירועים היסטוריים ועלילות מתח, כמו מבצע אנטבה ולכידת אייכמן, לקומיקסים סוחפים.

ג'קי ירחי: "בהתחלה התסריטאות היתה ברמה נמוכה. הגיבור תמיד היה יהודי חרדי, הרשע היה גוי, והיהודי שעוד לא חזר בתשובה היה 'ממורמר'. עם הזמן התחילו לצוץ סיפורי פנטזיה. היום הילד הולך לבד לחנות, והוא מחפש אקשן"

"כשעליתי לארץ דפקתי בדלת של כל העיתונים וההוצאות לאור", מספר ירחי. "בשוק הכללי אמרו לי 'עזוב, קומיקס זה משהו לא כלכלי', ואצל החרדים קיבלתי תגובות של 'עזוב, זה גוישקייט' - תרבות ששייכת לגויים. לא ויתרתי. הייתי צריך להתפרנס, אז עבדתי בכל עבודה מזדמנת - בבניין, בניקיון חדרי מדרגות ובמחסן בסופר. במקביל המשכתי לחפש לקוחות ולהציע את עצמי.

"נכנסתי לתעשייה דרך עולם הפרסום, עם סטוריבורדים, שהם קומיקסים לפרזנטציה שמשרד פרסום מציג ללקוח לפני שמתחילים לצלם את הפרסומת. אחרי שהשם שלי קצת התפרסם, הצלחתי להשחיל גם קומיקס בעיתונים, עד שמוציא לאור לקח עלי הימור והוציא ספר, וככה זה התגלגל".
איך נראה הקומיקס החרדי כשהתחלת?

"בהתחלה התסריטאות היתה ברמה נמוכה, מאוד שטוחה וצפויה. הגיבור תמיד היה יהודי חרדי, הרשע היה גוי, והיהודי שעוד לא חזר בתשובה היה 'ממורמר'. רוב הסיפורים עסקו בצדיקים ובאדמו"רים. עם הזמן התוכן השתנה והרמה עלתה. התחילו לצוץ סיפורי פנטזיה, מסע בזמן והיסטוריה שלא בהכרח קשורה לאדמו"ר כזה או אחר. היום הילד הולך לבד לחנות, והוא מחפש אקשן, הרפתקאות, מסתורין ומתח. הם כבר פחות לוקחים את הספר על אליהו הנביא".

קומיקס כשר

לפני כעשור וחצי, אליהו שלום החליט לייסד את מגזין "קומיקס", עיתון חרדי לילדים ונוער שבליבו, כמאמר הכותרת, קומיקס, ובין לבין משולבים בו סיפורים רגילים. "השילוב הזה חשוב לי", הוא אומר, "כי יש מחלוקת בין ההורים לגבי קומיקס: יש כאלה שאומרים שזה עוזר להתחיל לקרוא ומפתח את הדמיון, ויש כאלה שאומרים שזה מונע מהילדים לקרוא ספרים רגילים".

מה התחיל אצלך את כל זה?

"כבר מכרתי ספרים בתקופה שבה הקומיקס התחיל לתפוס תאוצה, ובשולחנות המכירה עמדו קומיקסים שהמון ילדים התאספו סביבם והתחילו לקרוא. ראיתי שהם נמשכים לזה, והחלטתי לקפוץ על זה ולעשות עיתון. אמרו לי לא לעשות את זה, שזה נוסה כבר ולא הצליח, אבל התחושה הפנימית שלי שזה יתפוס היתה חזקה, וברוך השם - זה תפס. מה שכן, מהסיפורים שיוצאים בעיתון אני אחר כך מוציא ספרים, וזה מה שמחזיק את הכל. אם הייתי עושה רק עיתון, זה היה קשה מאוד".

תן דוגמה ללהיטי הקומיקס הגדולים.

"'הרשלה האוסטרופולי' של בת שבע אינגבר־הבלין היא אחת מסדרות הספרים הכי חזקות. זו סדרה הומוריסטית־היסטורית, שלוקחת את הבדחן היהודי המפורסם מהפולקלור ומציבה אותו במרכזם של הרפתקאות ומסעות. כל אחד מששת הספרים שיצאו בסדרה מכר עשרות אלפי עותקים, ולספר האחרון הדפסתי מהדורה ראשונה של 20 אלף עותקים. יש גם המון ביקוש לדברים מדומיינים, פנטסטיים - למשל סדרה שנקראת 'מושמוש קופיץ', על עלילותיו של קוף שנון ומצחיק, מאת היוצר אבימי. לגיבור יש שעון מעורר שקיבל אופי אנושי, ש'קופץ' ומלווה אותו לכל מקום".

בתוך העולם המוזר והנפלא של הקומיקס החרדי פועלות ועדות אישור, מנגנון סינון ופיקוח מרכזי בתרבות ובמדיה החרדיות. תפקידן להבטיח שכל תוכן הנכנס לבית החרדי - בין שמדובר בספרים, בעיתונים, במוזיקה, בצעצועים או במכשירי תקשורת - עומד בנורמות ההלכתיות, החינוכיות והחברתיות של הקהילה.

"יש לי הכשר, ברכת ספרים של הרב גנס", מספר שלום. "כל עיתון או ספר מובא לעוזר שלו, שמעביר לביקורת. הם קוראים את זה בקפידה כדי לוודא שלא נכנסים דברים לא לעניין. ב־15 שנה קיבלתי הערות רק פעמים בודדות. תמיד יש אנשים שדברים מציקים להם, אבל זה נדיר".

"ההגבלות משתנות ממגזר למגזר", אומרת כהן. "יש כאלה שהסכימו להציג חילונים, יש כאלה שלא. יש כאלה שלא מציגים דמויות מהתנ"ך, או שמציגים רק מאחורה, מהגב, כי מי אנחנו שנדע איך נראו אברהם אבינו ומשה רבנו. יש כאלה שלא יציגו נשים ויש כאלה שכן, כמובן רק בלבוש צנוע. באינטראקציה בין אנשים יש רמיזות שהן ממש דקויות, שהיום, בעידן הסלפי והחשיפה ללא גבולות, כמעט לא מבינים אותן".

למשל?

"אם דמות תגיד לרב 'אתה' בגוף שני, במקום 'הרב' בגוף שלישי, זה אומר שהיא דמות חצופה. כמו כן, לא יהיה גילוי חיבה מופגן, אפילו בין בני זוג. הם יגלו את החיבה והאהבה בדרכים אחרות: בשאלות, בעשייה".

"יש דברים שאני לא מוכן לצייר: מפלצות, יצורים מוזרים מאוד, או אנשים בלי פרופורציה כמו איש עם שלוש רגליים", אומר מנדי ירוסלבסקי, חסיד חב"ד, קומיקסאי וקריקטוריסט. "הרבי מלובביץ' אמר שזה משפיע על האופי והמידות של הילדים. יכול להיות שאני אעשה את זה בשביל עצמי, כי אני מת על ציור של דברים הזויים ומוזרים".

מעבר להגבלות הדת, המסרים בקומיקס החרדי חשובים ומרכזיים. הם באים לידי ביטוי גם בסיפורי ילדים יומיומיים, העוסקים בכיבוד הורים, יושר וקבלת החלטות תחת לחץ חברתי, וגם בסיפורי צדיקים והיסטוריה, כמו מסירות הנפש או שמירה על זהות בזמן גזירות ורדיפות.

"חשוב לי להביא סיפור עם מסר, לא רק של העצמה וביטחון עצמי ועזרה לזולת ואהבת השונה, אלא משהו שממש מחבר את הקורא לאמונה ולביטחון בהשם", אומר ירוסלבסקי. "הקומיקס הראשון שכתבתי סיפר על איצ'ה, חסיד גדול וידוע ברוסיה שהחמיר בכשרות ואכל כל השנה רק מצות והרינג. כשאירח בביתו ילד יתום שאהב חלווה, הוא דאג להשיג לו אותה במאמץ רב, ובלי לחנך אותו להסתפקות עצמית. המסר הוא שגם אם אתה דורש מעצמך המון, האכפתיות לאחר קודמת לכל. אלה סיפורים שמראים שכל החסידים הגדולים, כל עובדי השם שאנחנו חושבים שהיו מלאכים, היו אנושיים ואכפתיים".

כיום לירוסלבסקי יש ערוץ טיקטוק עם אלפי עוקבים, ובו הוא מלמד, בין היתר, כיצד לצייר פוליטיקאים כמו נפתלי בנט ומשה גפני בתוך 30 שניות.

"תמיד אהבתי לצייר, בכיתה, בישיבה. חלמתי להיות צייר שמן", הוא מתאר. "הסביבה תמיד תמכה. אבא שלי שלח אותי לקורסים כילד, והנהלת הישיבה אישרה לי לצאת ללימודי ציור, עד שבחרתי בעצמי להקפיא אותם כדי להתמקד בלימוד התורה".

וזה לא מרים גבות?

"בחב"ד ההסתכלות על זה היא כשליחות. אם יש כישרון שהשם נתן, אז ודאי שנותנים לזה את המקום ואת ההתייחסות. בדורות האחרונים זה עוד יותר פתוח - בתוך חלק מהישיבות יש מסגרות ללימודי אמנות, נגינה וכדומה".

מה השליחות שיש בזה?

"בכל דבר אפשר להביא מסר. ברגע שיש כישרון ציור, אפשר להביא בקומיקס סיפור חסידי על גדולי ישראל, סיפור שיכול לרומם את הנפש לעבודת השם בצורה יותר טובה, ולהתחבר לסיפורים על העבר של העם היהודי לפי המקורות".

"הציבור כבר מבין"

לצד המאיירים הגברים, בשני העשורים האחרונים צומחת בקומיקס החרדי שדרה מרשימה של יוצרות ומאיירות, המביאות עימן קול נשי ייחודי. "אצל הגברים העלילות עוסקות הרבה בהיסטוריה, בניצחון על אויבים כמו נאצים או בסיפורי מדרשים ומקורות", אומרת כהן. "הנשים, לעומת זאת, מסתכלות פנימה. הן מוכנות להראות דמויות מורכבות יותר, ולא 'דמויות־על', ולצחוק על עצמן. למשל, בסדרה 'עקרת בית' של בת שבע אינגבר־הבלין, היא מתארת את האימהות ואת היומיום החרדי - החל מהתמודדות בסופרמרקט ועד שינויי משקל. במובן מסוים הם הופכים לספרי מוסר מודרניים".

"עקרת בית" של בת שבע אינגבר־הבלין נולדה בשנת 2008, כטור קומיקס שבועי במגזין "בתוך המשפחה", תחת הסלוגן "כי גם לאמא מגיע קומיקס". הטור זכה לפופולריות יוצאת דופן ולמעמד של תופעה תרבותית.

"לא היה קומיקס לנשים לפני כן", אומרת אינגבר־הבלין, "ועדיין אין הרבה כאלה. אוהבים בזה את ההומור החדשני יחסית. בכתיבה כבר היתה פתיחות מסוימת לצחוק, אבל לא בצורה כזאת, בקומיקס שמאוד חי את הסיטואציות היומיומיות".

קראתי באחד הקומיקסים שלך סיטואציה שבה הבעל תמיד אשם.

"אני מאוד אוהבת הומור עצמי - לצחוק, להשתתף בכאב, ותוך כדי להביא מסר של מודעות עצמית. לנשים תמיד יש את הרגישות הזאת, האמירה ש'הוא אשם'. אני אוהבת להקצין את זה, ואז, כשהן רואות כמה זה אבסורדי שתמיד הוא אשם, ושזה לא יכול להיות, המסר הוא מין 'בואי קבלי אחריות עצמית', אבל בלי לומר לך את זה ישירות. דרך הקצנת ההתנהגויות שלנו, אנחנו יכולות לראות כמה זה אבסורדי, ולקחת את ההתנהגויות שלנו בחיוך".

טור נוסף שאינגבר־הבלין כותבת ומאיירת נקרא "פסיכולוגיה בטוש", והוא מתמקד בפירוק הדינמיקות הקטנות והמוכרות של יחסים בין־אישיים, זוגיות והורות ביומיום החרדי, ובהצגתן מזווית פסיכולוגית נגישה.

"נתתי בטור טיפים לאושר, דיברתי על השוואות, מודעות עצמית, הכרת תודה. לאחר מכן עסקתי בחרדות, ובהמשך במציאת זוגיות. היום הטור עוסק יותר בשלום בית, בזוגיות אחרי הנישואים. אלו נושאים שהיו מדוברים בציבור החרדי, אבל הצורה הייחודית של הפורמט - ציור קומיקס קליל שמסביר בהומור ובצורה קולעת נושאים מורכבים - היא חדשנית, ובגלל זה המדור פופולרי. למרות שהמגזין נותן חופש פעולה, יש לי כלל אצבע: לא כל מה שחושבים אומרים, לא כל מה שאומרים כותבים, ולא כל מה שכותבים מציירים".

למשל?

"אם אנחנו מדברים על שלום בית, תמיד אכתוב בצורה מכבדת. אני לא אכתוב 'מריבה' - אני אכתוב 'אי־הסכמה', או 'כשיש דעות שונות'. הציבור שלנו מבין למה אני מתכוונת, ואני מרגישה שאני אומרת את הדברים בצורה נעימה וחיובית. בסופו של דבר המסר עובר".