מסיפור ערפדים ל"חמישים גוונים": זו התעשייה שמשנה את תרבות הפופ

הארי פוטר מת, ומסדר עוף החול, שהוביל את המאבק בוולדמורט, נוצח על ידי אוכלי המוות. וולדמורט שולט בבריטניה ומחוקק חוק שבמסגרתו נשות מסדר עוף החול שנותרו בחיים משמשות שפחות עבור בכירי השלטון. הרמיוני גריינג'ר, מהמוחות המבריקים של המסדר, נמסרת לידיו של דראקו מאלפוי, שהפך ליד ימינו של וולדמורט. הדינמיקה ביניהם קשוחה ומלאה במתח פסיכולוגי, אבל בהמשך, וככל שמתגלים סודות מן העבר, הקשר בין השניים הופך חזק, מורכב - וכן, גם אוהב.
העלילה האפלה הזו, כפי שאתם יכולים לשער, לא נכתבה על ידי ג'יי. קיי. רולינג. זוהי עלילתה של היצירה "Manacled" ("כבולה") מאת כותבת המשתמשת בשם העט SenLinYu.

"Manacled" נכתבה כפאנפיקשן, ספרות מעריצים: ז'אנר שבו כותבים חובבים לוקחים דמויות או עולמות מתוך יצירות קיימות ובוראים להם סיפורים חדשים ומקוריים. היצירה הזו שבתה את לבבותיהם של מיליוני קוראים ברחבי העולם עד כדי כך שהכותבת כתבה ספר שלם בנושא, בשם "Alchemised", שהפך לאחת ההצלחות הגדולות של השנים האחרונות. הספר, שבו שונו שמות הדמויות ועולם הקסמים כדי להימנע מפגיעה בזכויות יוצרים, ראה אור בספטמבר 2025, זינק היישר אל המקום הראשון ברשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס" וזכה לעסקת מיליונים לעיבודו לקולנוע. והנה רק דוגמה אחת מני רבות לפאנפיקשן - ספרות מעריצים, שכבשה את העולם בסערה.

שורשים שייקספיריים

"פאנפיקשן היה מאז מעולם", אומר הסופר וחוקר הספרות דרור משעני. "המדרש הוא סוג של פאנפיקשן, שלקח סיפורים קיימים מתוך המקרא והרחיב אותם. למשל, הסיפור של אדם וחווה. חז"ל אמרו שלפני שאלוהים ברא את חווה, הוא אפשר לאדם לבדוק עם כל בעלי החיים אם יש שם בן זוג או בת זוג שמתאימים לו. הוא לא מצא, ואז אלוהים ברא לו את האישה. זה לא נמצא בסיפור המקראי. כלומר, זו הרחבה של הקאנון.

"מאז, היו יצירות נוספות שהמשיכו להרחיב את הסיפור של אדם וחווה. 'גן העדן האבוד', האפוס של מילטון מהמאה ה־17, כותב מחדש את הסיפור המקראי מבראשית. יש שם מערכת יחסים שלמה בין אדם לחווה, כזוג נשוי בגן עדן, תיאור של איך הנחש נשלח לפתות את חווה על ידי השטן וצבא המלאכים, מתוך קנאה באדם ובמקום שאלוהים נתן לו, ועוד כהנה וכהנה".

המקוריות, כך מתברר, היתה מושג נזיל מאוד גם בדרמה המערבית. פרופ' אבי עוז, חוקר תיאטרון ומתרגם, מזכיר שאפילו וויליאם שייקספיר נשען לחלוטין על סיפוריהם של אחרים. "שייקספיר 'גנב' את רוב יצירותיו מאנשים אחרים. כולן, למעשה, למעט שלוש יצירות, שעדיין לא מצאנו ממי הוא לקח אותן", אומר עוז.

"בכל שאר המחזות אנחנו יודעים בדיוק מה 'המקור', שגם הוא לרוב לא ממש מקורי. גם את שמות המשפחות ב'רומיאו ויוליה' הוא לא המציא, דנטה מזכיר את המשפחות מונטגיו וקפולטי ההיסטוריות, שהיו משפחות יריבות ב'הקומדיה האלוהית'. בערך 30 שנה לפני ששייקספיר כתב את 'רומיאו ויוליה', המשורר ארתור ברוק כתב פואמה שנקראת 'The Tragical History of Romeus and Juliet'. שייקספיר לוקח ממנו את רוב הדמויות, העלילה ורצף האירועים. הגאוניות של שייקספיר היא לא בהמצאת סיפור יש מאין, אלא דווקא ביכולת שלו לעצב דמויות ולעצב את העלילה מחדש".

היום, בדיעבד, אנחנו מבינים את הבחירה הזו?

"מי חשב אז בכלל לשבת ולהמציא סיפור? לא היה דבר כזה. רק בתחילת המאה ה־19 מקוריות היוצר הופכת לקריטריון של יצירה. זה חידוש של התקופה הרומנטית, שהתפיסה בה היא שאנחנו צוללים לתוך נשמתנו ומוציאים משהו שהוא ישירות מהאינדיבידואליות שלנו. לפני זה, לא עולה על דעתו של מישהו לא לקחת סיפור קיים".

שייקספיר הוא דוגמה ליוצר מוערך שהתבסס על חומרים של אחרים, אבל בהיסטוריה הספרותית יש רגעים שבהם הקהל הרחב הוא שנטל את הכוח לידיו. ההלם הציבורי שחולל "מותו" הספרותי של שרלוק הולמס ב־1893 הביא את תושבי לונדון לענוד סרטי אבל שחורים על כובעי הצילינדר שלהם, ולא רק זה - מתוך חוסר רצון להשלים עם רוע הגזירה, מעריצי הבלש החלו לכתוב ולהפיץ סיפורי חובבים שבהם הולמס לא מת.

"זה היה תיקון ל'עוול' שהסופר עשה, וזו סיבה מרכזית לכתיבת פאנפיקשנים - לשנות דברים שלא מצאו חן בעיניך בסיפור המקורי", אומר דרור משעני. "אבל זה לא התיקון היחיד. אחד ההיבטים המעניינים בפאנפיקשן של הולמס לאורך השנים הוא חקירת היחסים הרומנטיים בין הולמס לווטסון. ארתור קונן דויל לא יכול היה לכתוב מערכת יחסים הומו־ארוטית פתוחה בתקופה הוויקטוריאנית, אבל זה משהו שכן נמצא בתוך הסיפורים, קצת מושתק או מודחק".

הולמס עדיין זוכה לעיבודים ול"הרחבות" של סיפורו. מה הופך אותו לדמות כל כך מושכת לפאנפיקשן?

"שני דברים גורמים לדמות להפוך לכזאת שחוזרים אליה שוב ושוב. הדבר הראשון הוא שמדובר בדמויות שנוגעות בשאלות אוניברסליות עמוקות. הולמס נוגע בנקודת השבר שבין רציונליות לטירוף, בין המודרניות כהתקדמות לקראת עתיד טוב יותר לאנושות - לבין החרדה שהקִדמה דווקא תחשוף איזשהו יסוד אפל, אלים ומטורף באנושות.

דרור משעני: "המדרש הוא סוג של פאנפיקשן. למשל, הסיפור של אדם וחווה. חז"ל אמרו שלפני שאלוהים ברא את חווה הוא אפשר לאדם לבדוק עם כל בעלי החיים אם יש שם בן זוג או בת זוג שמתאימים לו. הוא לא מצא, ואז אלוהים ברא לו את האישה"

"השאלות הללו הופכות את הדמות הזאת לרלוונטית כל הזמן. אלה אותן שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו עכשיו, נגיד בהקשר של הבינה המלאכותית. הגורם השני הוא שצריכים להיות הרבה פערים מסביב לדמות, הרבה יותר דברים שאנחנו לא יודעים מאשר יודעים עליה. אנחנו לא יודעים כלום על הילדות של הולמס, ויותר מזה - גם הדברים שאנחנו יודעים עליו הם מנקודת המבט הסובייקטיבית של ווטסון, שהוא גם חבר שלו וגם מעריץ אותו, ויכול להיות שהוא רואה אותו באופן קצת ורוד מדי".

סוד הקסם

הגלגול המודרני של ספרות המעריצים, זו שמתאפיינת בגוון נשי, קווירי ומחתרתי, נולד בשנות ה־60 בקהילת "מסע בין כוכבים" האמריקנית. את המהפכה הובילו נשים שביקשו להעניק לדמויות המוכרות עומק רגשי ולתקן את ההדרה שלהן מהיצירה הגברית. לכן הן כתבו הרפתקאות אלטרנטיביות לקפטן קירק וספוק, ושילבו יחסים רומנטיים ביניהם. הסיפורים הללו הופצו בחשאי ב"פאנזינים", מגזינים עצמאיים שנמסרו מיד ליד בכנסים, בזמן שהציבור הרחב ראה בכל זה תחביב תימהוני ומביך.

אבי עוז: "שייקספיר 'גנב' את רוב יצירותיו מאנשים אחרים. כולן, למעשה, למעט שלוש יצירות, שעדיין לא מצאנו ממי הוא לקח אותן. אפילו את שמות המשפחות ב'רומיאו ויוליה' הוא לא המציא. דנטה מזכיר את המשפחות מונטגיו וקפולטי ההיסטוריות, שהיו משפחות יריבות ב'הקומדיה האלוהית'"

הכל השתנה בסוף שנות ה־90, אז האינטרנט נכנס לתמונה וטרף את הקלפים. הקהילות המבודדות פינו את מקומן לטובת אימפריות רשת כמו FanFiction.net ופלטפורמות בלוגים כמו LiveJournal.

"הייתי בת 12 כשהאינטרנט הגיע לבתים", מספרת נבט טחנאי, מבקרת ספרי פנטזיה במוסף זה. "היתה סדרה אזוטרית בניקלודיאון בשם 'Space Cases' על קבוצת תלמידים שמוצאת את עצמה תקועה בחלל. היא בוטלה אחרי שתי עונות וקצוות העלילה נשארו פתוחים. חיפשתי מידע על הסדרה באינטרנט, ושם נתקלתי בפעם הראשונה במילה 'פאנפיקשן'. לחצתי עליה, ופתאום הבנתי שאנשים כותבים תוכן חדש על הסדרה שאני אוהבת. זו היתה תחושה של התעלות דתית, ניגשתי לשולחן ארוחת הערב מסונוורת. אפשר להשוות את זה לתחושה של התאהבות."

למה? מה הקסם?

"פתאום היצירה הזו העירה צורך רגשי שבכלל לא ידעתי שיש בי, והייתי חייבת מזה עוד. 'Space Cases' היא סדרה על חבורת בני נוער שלא משתלבים ושצריכים להבין פתאום איך להיות צוות של ספינה, זה העיר אצלי איזשהו צורך בעצמאות, והפאנפיקשן אפשר לי להמשיך לחקור את זה".

"My Little Sunshine" הוא פאנפיקשן שהמעריצים מכנים "דרמיוני" (שעוסק בזיווג בין דראקו להרמיוני מ"הארי פוטר"). הוא כבר זכה למאות אלפי צפיות ב־AO3, האתר המוביל היום לספרות מעריצים. העלילה עוקבת אחר הרמיוני, רופאה מכשפה, המצילה את בנו התינוק של דראקו מאלפוי ומגלה שהוא אב חד־הורי פגיע ומסור המנסה להגן על בנו. המפגש מוביל, איך לא, למערכת יחסים רומנטית.

"הייתי בת 12 כשהתחלתי לכתוב פאנפיקשן", אומרת טריליאן סקינר בת ה־36, כותבת הפאנפיק, בשיחה טלפונית מביתה בפיטסבורג שבארה"ב. "ראיתי את כל סרטי 'שר הטבעות' ואמרתי לעצמי 'נו, ומה קורה אחר כך?'. מתוך הסקרנות הזו פשוט התחלתי לכתוב".

סקינר, אם לחמישה, לא תכננה להפוך להצלחת רשת כשכתבה את הסיפור בשנת 2023. "הרעיון עלה לי משום מקום, וכתבתי את 20 אלף המילים הראשונות בטלפון הנייד בתוך יומיים-שלושה בזמן שישבתי ליד הבת הקטנה שלי כשניסתה להירדם", היא משחזרת. "הסיפור המשיך לרוץ לי בראש ורציתי להקשיב לו בזמן שאני מנקה את הבית, אז העליתי אותו ל־AO3, כי יש אפליקציה שמאפשרת להקשיב לטקסטים משם. לא ציפיתי שמישהו יקרא את זה, אבל אז אנשים התחילו לקרוא ולהשאיר תגובות, והבנתי שאני חייבת לסיים אותו".

מהו הקסם של פאנפיקשן עבורך?

"בשבילי, פאנפיקשן זה לתקן סיפור שאני מרגישה שחסר בו משהו. אני מעריצה גדולה של 'אווטאר: כשף האוויר האחרון', ולאורך כל סדרת האנימציה רואים רגעים יפים בין הגיבורים קטרה וצוקו, ובסוף בכלל שידכו אותה לאנג. הרגשתי ששדדו אותנו! בקהילת המעריצים של 'אווטאר' הם זוכים לסוף המאושר שלהם. יתרון עצום נוסף של הפאנפיקשן בהשוואה להוצאה לאור מסורתית הוא מערכת התגיות ואזהרות התוכן המפורטת שיש ב־AO3. בזכותה אני יודעת הכל ברזולוציה מאוד גבוהה - אילו דמויות ותמות יש בסיפור, ואם יש בו תכנים שלא נוח לי לקרוא. בספרות מיינסטרים אין לך מושג למה את באמת נכנסת".

מכל הזיווגים בעולם, למה דראקו והרמיוני הם זיווג כל כך פופולרי בפאנפיקשן?

"תמת 'מאויבים לאוהבים' היא תמה אהובה במיוחד על כולם, ושניהם מתאימים לזה בצורה פשוט מושלמת. מעבר לזה, תמיד הייתי לא מרוצה מזה שרון והרמיוני נהיו ביחד בקאנון, כי לא הרגשתי שרון באמת מתאים לה. נוסף על כך, בסרטי 'הארי פוטר' לוציוס מאלפוי הוא אב נוקשה מאוד, וזה יצר אצל הצופים אמפתיה עמוקה כלפי דראקו, שמאפשרת לנו לבנות עבורו סיפורי גאולה כל כך מוצלחים בפאנפיקשן".

היקום של הארי פוטר שני רק ליקום של מארוול במספר היצירות שנכתבו עליו ב־AO3.

"זה משום שג'יי. קיי. רולינג כתבה עולם עם הרבה קצוות לא סגורים וחלקים שלא מסתדרים בהיגיון. העולם הזה הוא ממש כמו ארגז חול גדול ופתוח: יש לנו את כל הצעצועים, הכל ערוך בשבילנו, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לבנות ארמון בחול".

מסתכלים מלמעלה

בשנת 2007, קהילת הפאנפיקשן זעמה לאחר שפלטפורמת הבלוגים LiveJournal מחקה באישון לילה אלפי חשבונות וקהילות שעסקו בתכנים נועזים או להט"ביים כדי לרצות מפרסמים שמרניים. האירוע, שזכה לכינוי "Strikethrough" ("המחיקה"), הבהיר למעריצים עד כמה המרחב היצירתי שלהם שביר. בתגובה, קראה הסופרת נעמי נוביק למעריצים להפסיק להיות "שוכרי דירות" אצל חברות מסחריות ולהקים פלטפורמה עצמאית. ב־2009 עלה לאוויר האתר "Archive of Our Own" ("ארכיון משלנו") ובקיצור - AO3, המבוסס על שלושה עקרונות ברזל: אפס צנזורה, הגנה משפטית מפני תביעות זכויות יוצרים, ומודל ללא מטרות רווח המבוסס על מתנדבים ועל תרומות.

כיום AO3 מארח יותר מ־17 מיליון יצירות בכ־80 אלף פאנדומים (קהילות מעריצים) שונים. רוב המשתמשים באתר הם נשים, לצד נוכחות בולטת במיוחד של יוצרים וקוראים להטב"קים, שזוכים שם לייצוג גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה.

טריליאן סקינר: "אני מעריצה של 'אווטאר: כשף האוויר האחרון'. לאורך הסדרה רואים רגעים יפים בין קטרה וצוקו, ובסוף בכלל שידכו אותה לאנג. הרגשתי ששדדו אותנו! בקהילת המעריצים אפשר לקרוא את הסוף המאושר שלהם"

פרופ' פרנצ'סקה קופה היא חוקרת אקדמית בתחום לימודי ספרות מעריצים ואחת המייסדות של AO3. בשיחת זום מביתה בפנסילבניה שבארה"ב, היא מסבירה: "עד לא מזמן הכסף הגדול של תעשיית הבידור הושקע במדיה גברית, כמו סרטי מארוול, 'מלחמת הכוכבים' ומדע בדיוני אפי, בזמן שרומנטיקה נחשבה לתחום של 'כסף קטן'. כשהייתי ילדה וצפיתי ב'האימפריה מכה שנית', הייתי מריצה קדימה את הקלטת כדי לדלג על יודה כי הוא שיעמם אותי; כל מה שרציתי לראות היו סצנות הרומן בין האן סולו לנסיכה ליאה. פאנפיקשן הוא המקום שבו נשים לוקחות את הסיפורים הגדולים האלה שכולנו אוהבים - כמו 'מלחמת הכוכבים', 'מסע בין כוכבים', 'הארי פוטר' או אפילו להקות הבנים שאנחנו מכירים - ויוצרות אותם מחדש באסתטיקה של הדברים שנשים באמת קוראות. הן שואלות: 'מה אם הדברים האלה היו רומנים רומנטיים?', ומשכתבות את הסיפורים בדרכים שמסיבות להן הנאה מרובה יותר, מכיוון שהחברה והמדיה הממסדית לא נתנו להן את הסיפורים האלה".

החותמת הרשמית להישג התרבותי של AO3 ניתנה בשנת 2019, כשהאתר זכה בפרס הוגו היוקרתי, הנחשב ל"אוסקר" של עולם המדע הבדיוני והפנטזיה. זו היתה הפעם הראשונה שבה הממסד הספרותי השמרני העניק הכרה רשמית לפלטפורמת פאנפיקשן.

אחת הטענות המרכזיות המופנות נגד האתר היא שחוסר הצנזורה המוחלט מאפשר נרמול של תכנים רעילים, אלימים או בעייתיים מבחינה מוסרית, ללא הגנה מספקת על קוראים צעירים.

טליה מרקוס: "המעבר של הפאנפיקשן למיינסטרים התעצם מאוד בשנים האחרונות. רק לאחרונה הגישו לנו ספר מפאנדום שנקרא 'וולף סטאר', שמתמקד בדמויות של סיריוס בלאק ורמוס לופין מ'הארי פוטר' ובמערכת היחסים ביניהם. סוכנים לוקחים פאנפיקשן ברצינות בימים אלו כי יש לזה ביקוש"

"אני תומכת בחופש הביטוי ובאנטי־צנזורה ב־100%", אומרת קופה בנחרצות. "אנשים מבינים שמי שקוראת ספרי מתח לא רוצה לרצוח, וצריך להיות טיפש כדי לחשוב שקריאה על פנטזיית אונס משמעה רצון להיאנס - זו פשוט דרך ספרותית להתעמת עם פחדים. כפמיניסטית, אני לא מוכנה שיחליטו בשבילי. לכן ב־AO3 יש תיוגים ואזהרות תוכן שמאפשרים לקורא לסנן תכנים רעילים או אלימים. בספרות יש מקום למערכות יחסים רעילות, כמו היתקליף וקאתי ב'אנקת גבהים', וקורא בוגר צריך להחליט בעצמו אם הוא בעניין. האתר מיועד לגילי 13 ומעלה, לאנשים בעלי יכולת בחירה, ואני עומדת מאחורי זה לחלוטין".

"המעבר של פאנפיקים למיינסטרים הוא תהליך תרבותי שהולך ומתעצם כבר הרבה זמן", אומרת מרינה ברלין, סופרת ומבקרת תרבות. "העניין הוא שעל ההתקדמות הזו יש גם תגובת נגד".

למשל?

"חברה מחו"ל שכתבה פאנפיקים עברה לכתוב ספרות מקורית. הצד המיינסטרימי יותר של קהל הקוראים שלה חיטט בפאנפיקים ישנים שהיא כתבה, ופתאום אנשים התחילו להזדעזע: 'יש בסיפור יחסי כוח בעייתיים' וכו'. זה ממש ייצר רעש סביב הזהות שלה כסופרת. כשמנתקים פאנפיקשן מההקשר שלו, קל מאוד להפוך אותו לכלי נשק נגדך. התחושה היא שהעבר שלך בפאנפיקשן יכול להיות רק חולשה, אף פעם לא חוזקה".

למה?

"עדיין מסתכלים על פאנפיקשן מלמעלה. תמיד יגידו 'זו לא ספרות אמיתית, בטח לא אמנות שזוכה בפרסים, סתם סיפורים מביכים של נשים באינטרנט'".

אבל שכתוב של חומרים קיימים הוא פרקטיקה מוכרת.

"נכון, ופה נכנס המוסר הכפול המגדרי. קחי, למשל, את הסדרה 'מפרשים שחורים' ('Black Sails'), שהיא פריקוול לספר 'אי המטמון'. היא קיבלה המון פרסים ושבחים מקיר לקיר. אין שום הבדל מהותי בינה לבין פאנפיקשן ברשת, פרט לאחד: אותה כתב גבר. תמיד יהיו דעות קדומות שיטענו ש'אם זה מבוסס על משהו קיים זו העתקה', אבל אף אחד לא יגיד את זה בהוליווד על סרט המשך או על אדפטציה. ה'העתקה' הזו היא הלב של התעשייה, פשוט תלוי למי מותר לעשות אותה".

האירוניה היא שעבור סופרות רבות, אותה העתקה לכאורה היא בדיוק החממה שאפשרה להן להבשיל ולהפוך לסופרות מן המניין. איילת עדן היא סופרת כזו, שכתבה פאנפיקים במשך שנים. ספרה הראשון, "רק לילה אחד", סיפור מקורי שלה, יצא לאור לאחרונה בהוצאת פינק.

"לפאנפיקשן יש היתרון שאת לא צריכה לבנות עולם, ואת יכולה לשחק בארגז החול של מישהו אחר", היא אומרת. "זה תרגיל כתיבה טוב למי שמתחילה לכתוב בגיל צעיר ורוצה לתרגל כל מיני דינמיקות וסיטואציות. העולם הקיים הופך את הכתיבה להרבה פחות מפחידה".

העולם שייך לצעירים

קו פרשת המים ששינה לחלוטין את יחסי הכוחות בין המיינסטרים לספרות המעריצים שייך לאריקה לנרד, שבשנת 2009 פרסמה פאנפיק ארוטי המבוסס על רומן הערפדים "דמדומים", תחת שם העט E. L. James. הסיפור הפך ללהיט רשת אדיר, והוצאה אוסטרלית עצמאית בבעלות מעריצות מהקהילה הציעה לה למחוק כל זכר לעולם של "דמדומים", להפוך את הערפד אדוארד למיליארדר כריסטיאן גריי, ולפרסם את היצירה כספר. כך נולד "חמישים גוונים של אפור", והשאר היסטוריה. הספר נרכש במהירות על ידי ענקיות הוצאה לאור ומכר יותר מ־150 מיליון עותקים. ההצלחה שינתה את חוקי המשחק: במקום להמתין לכתבי יד שיגיעו אליהם, עורכים ספרותיים רבים משתמשים באתר כדי לאתר קולות ספרותיים מעניינים שיהפכו לדבר החם הבא.

"המעבר של הפאנפיקשן למיינסטרים התעצם מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בספרות נוער ובספרות רומנטית", אומרת טליה מרקוס, עורכת הספרות המתורגמת בהוצאת כתר. "רק לאחרונה הגישו לנו ספר מפאנדום שנקרא 'וולף סטאר', שמתמקד בדמויות של סיריוס בלק ורמוס לופין מ'הארי פוטר' ובמערכת היחסים ביניהם. אבל זה לא מגיע רק ממותגים מבוססים, לאחרונה קיבלתי ספר פאנפיקשן שמבוסס על הסדרה 'יריבות לוהטת'. סוכנים לוקחים פאנפיקשן ברצינות בימים אלו וממהרים לתפוס את זה, כי יש לזה ביקוש".

דוגמה בולטת נוספת היא הסופרת אלי הייזלווד וספרה "ההיפותזה של האהבה" (2021). הספר נולד כפאנפיק מצליח ב־AO3, המבוסס על הדמויות של ריי וקיילו רן מ"מלחמת הכוכבים". סוכנת ספרותית שסרקה את האתר בחיפוש אחר אוצרות זיהתה את ההצלחה, והדמויות הועתקו מהחלל אל עולם האקדמיה: קיילו רן הפך לד"ר אדם קרלסן, פרופסור גאון ומטיל אימה בסטנפורד, וריי הפכה לאוליב סמית', דוקטורנטית אופטימית לביולוגיה. עם צאתו, קהילת הבוקטוק הפכה את הספר לוויראלי והקפיצה אותו לראש רשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס".

"ההצלחה של פאנפיקשן בשוק המו"לות כיום קשורה גם לבוקטוק", אומרת מרקוס. "הספרים שיוצאים מספרות המעריצים מכוונים הרבה פעמים לקהל צעיר, ובבוקטוק יש קהל צעיר, מסור וקולני, שמשפיע על שוק המו"לות בצורה הרבה יותר ישירה ממה שהשפיע קודם. הקהל של בוקטוק ממש מכוון את השוק ואומר לו מה הוא רוצה, והוא פתוח מאוד לספרים מבוססי פאנפיקשן".

פרנצ'סקה קופה: "הכסף הגדול של תעשיית הבידור הושקע במדיה גברית, כמו סרטי מארוול ו'מלחמת הכוכבים', בזמן שרומנטיקה נחשבה לתחום של 'כסף קטן'. פאנפיקשן הוא המקום שבו נשים לוקחות את הסיפורים ויוצרות אותם מחדש"

אבל לא כולם חוגגים. המרחב שבו פועל הז'אנר נשען משפטית על דוקטרינת "השימוש ההוגן" (Fair Use) - הגנה המאפשרת להשתמש ביצירה מוגנת ללא אישור או תשלום, כל עוד השימוש משנה את היצירה המקורית ומבוצע ללא מטרות רווח. מאחר שפאנפיקשן קלאסי נכתב כפעילות חובבים חינמית שאינה מתחרה בשוק ספרי המקור - הוא נהנה מהגנה יציבה. ועדיין, לצד החיבוק המו"לי, יש יוצרים שרואים בכך פרצה לניצול. הסופרת אן רייס ("ראיון עם הערפד") ניהלה במשך שנים מלחמת חורמה נגד פאנפיקשן על דמויותיה ודרשה מאתרים להסיר כל יצירה כזו. ג'ורג' ר.ר. מרטין ("שיר של אש ושל קרח") הצהיר שכתיבה על דמויות של סופר חי היא בעיניו עצלות יצירתית במקרה הטוב, והפרה של זכויותיו במקרה הרע.

"זה לא בסדר לקחת יצירה מוגנת בזכויות יוצרים ולהשתמש בה למטרות רווח", אומרת פרנצ'סקה קופה. "לג'יי. קיי. רולינג, למשל, יש זכות בלעדית להרוויח מהיקום של הארי פוטר. אבל פאנפיקשן, בצורתו הלא רווחית, קרוב במהותו לביקורת ספרות - קראתי את הספר, היו לי רעיונות וכתבתי אותם כדי לחלוק אותם איתך כחלק משיחה חיה. נוסף על כך, פאנפיקשן לא פוגע בשורה התחתונה של רווחי היוצרים. להפך, הוא שומר על מעורבות הקהל והופך את בעלי הזכויות לעשירים מאוד. המעריצים שכותבים פאנפיקשן על מארוול החזיקו את כולם נרגשים, בנו תיאוריות, וזה מה שגרם לאנשים לרוץ לראות את הסרט הבא.

"לעומת זאת, על הסרט המצליח קופתית 'אווטאר' של ג'יימס קמרון כמעט אין פאנפיקשן. יש בדיחה ברשת על כך שהיעדר הפאנפיקשן מעיד על הכישלון המהותי שלו - אמנם הוא הרוויח כסף, אבל לא כבש את הדמיון של אנשים ולא הוליד שיח חי".

אי־מסחריות היא ערך בפאנפיקשן. איך את מרגישה כלפי יוצרות שבוחרות למסחר את הכתיבה שלהן ולצאת מהקהילה אל השוק החופשי?

"אי־מסחריות היא העיקרון היסודי והעמוק ביותר שלנו, כי הקהילה מבוססת על 'תרבות מתנה'. הרעיון הוא שאת כותבת יצירה ונותנת אותה בחינם, ובתמורה את מקבלת אהבה, פידבק ותמיכה שאינם עסקיים. כדי להגן על זה, ב־AO3 אנחנו פשוט לא מרשים פעילות מסחרית. זהו מרחב של כתיבה חופשית וקריאה חופשית. אני לא אוהבת את כמות האנשים שמגיעים עכשיו ל־AO3 וחושבים עליו כעל מיזם לעשיית כסף.

"כשזה מגיע ליוצרות שיוצאות החוצה ומפרסמות ספרים בשוק, אני מאוד שמחה בשבילן. הבעיה והכעס מתעוררים כשהמעבר הופך לנצלני, והדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא 'חמישים גוונים של אפור'. בפאנפיקשן אנחנו עושים עריכה וקריאה ביקורתית זה לזה ומקדישים שעות עבודה בחינם מתוך תרבות המתנה, בעוד בעולם המקצועי אלו שירותי עריכה יקרים שמשלמים עליהם כסף. המחברת הזו קיבלה את כל העריכה והתמיכה בחינם, ואז מחקה את היצירה מהרשת, לקחה את העבודה המשותפת הזו והלכה למכור אותה לבדה בשוק. זה פשוט נראה לא טוב. מה שהופך את המעבר להוגן זה כשהכותבות משאירות את הפאנפיקשן שלהן באתר לטובת המעריצים שתמכו בהן".

הקשר הישראלי

ללא ספק, הפאנפיקשן בעולם נמצא בעיצומה של תקופת פריחה, אבל בישראל המצב קצת מורכב יותר. אמנם יש ישראלים שכותבים פאנפיקשן באנגלית באתרים הבינלאומיים, אבל קשה יותר למצוא כותבי פאנפיקשן בעברית, ועוד פחות כאלה שמתבססים על ספרות מקור.

"ב־AO3 יש פרויקט שבו אנשים מבקשים סיפורים, כותבים נענים להם, וכולם עושים מעין משחק גמד־ענק של פאנפיקים", אומרת אלה גורדון־חן, מנהלת שותפה בקבוצת הפייסבוק "ספרים?" המפעילה את פרויקט סיפורי הפאנפיקשן השנתי "נובי גוד". "חשבתי שיהיה נחמד לעשות כזה גם בעברית, זה צבר תאוצה, וכיום נכתבים עשרות סיפורים בכל שנה. זה גם עורר דיון בקבוצה על מה זה פאנפיק, איך כותבים".

על פי גורדון־חן, במסגרת הפרויקט אפשר למצוא מנעד רחב של סיפורים. "'על כפות הנזגול' של איל חיות-מן מתרחש בעולם של 'שר הטבעות' אבל נכתב בנוסח ש"י עגנון. סיפור אחר, של רותם ברוכין, נכתב על הרמיוני, שנעזרת ברמוס לופין כדי להתמודד עם האובדן שחוותה בגלל המלחמה בוולדמורט".

הכתיבה של פאנפיקשן בעברית לא מובנת מאליה.

"בפרויקט גיליתי, להפתעתי, שיש לא מעט קוראים וכותבים של פאנפיקים בעברית. מתוך הפאנפיקים הם התחילו לכתוב גם סיפורי מקור, כמה מהם מועמדים לפרס גפן עכשיו".
"פאנפיקשן לספרות מקור הוא בראש ובראשונה עניין של מספרים", אומרת מעיין רוגל, סופרת ועורכת סדרת המתח בהוצאת שתיים. "כותבי פאנפיקשן הם צרכנים פעילים של התוכן. מטבע הדברים אנחנו מדברים על אחוז קטן מאוד מתוך כלל הקוראים. ספר מקור בארץ שהולך לו יחסית טוב מוכר כמה אלפי עותקים בודדים לפני שהוא עף מהמדפים. זה אומר שרק מספר קטן של אנשים יהיה מעורב מספיק עד כדי כתיבת פאנפיקשן. כמו כן, פאנפיקשן הוא ספרות לא מקצועית ולא מהוקצעת, שלא בוראת עולמות מקוריים ומחדשים. לכן גם אחוז הקוראים קטן, ובשלולית כמו שלנו זה יוצא ממש מעט. בסוף פאנפיקשן מבוסס על תרבות של קהילות מעריצים, ובמספרים קטנים זה פחות עובד".

יש גם סיבות תרבותיות.

"בהחלט. פאנפיקשן נובע מעולם שהוא פנטסטי, אבל הספרות בישראל היא ברובה ריאליסטית, ואין כאן משהו שמזמין לשחק איתו. בכלל, פאנפיקשן יושב בהכרח על ספרות ז'אנר: על פנטזיה, על מדע בדיוני, על רומנטזי. האזורים האלה רק לאחרונה מתחילים לתפוס תאוצה בארץ. בדיוק מתוך זה מתחיל להיות כאן קצת יותר פאנפיקשן".

איפה למשל?

"סביב סופרות ז'אנר כמו קרן לנדסמן, רותם ברוכין או יהודית קגן נוצרו עם הזמן פאנדומים קטנים. זה לא פשוט בכלל להגיע לזה, אבל הסופרות הללו מפרסמות סיפורים קצרים בתוך 'אגודת המדע הבדיוני והפנטסיה', והן מקפידות על קשר רציף, עקבי ומבוסס עם הקהילה שלהן. מתוך הפאנדומים הללו יוצאים פאנפיקשנים על הספרים".