תעלומת האבן הנעלמה

הלוטרה היא אמנם בעל חיים מרתק, אבל ספק אם במצעד חיות הבר המעוררות הזדהות או חיבה אוטומטית בקרב כל מי שמתבוננים בהן, היא היתה משתבצת במקום גבוה. אחרי הכל, מדובר ביונק ימי שחלקים גדולים מפעילותו מתרחשים מתחת למים, וכשהוא מואיל להגיח משם הוא דומה מאוד לעכברוש רטוב. זה, כמובן, אינו טיעון נגד הצבתה של הלוטרה כגיבורה של סיפור לילדים, אלא רק הצבעה על הקשיים שהכותבת והמאיירת נדרשות לצלוח, מהמורות שמי שכותבים, למשל, על גורי נמרים, פטורים מהן.

אבל הקסם הגדול של "לוּטי הלוטרה ואבן החיים" מתחולל בעיקר בזכות איוריה הנהדרים של טליה דריגס. דריגס בחרה להעניק ללוטרות בציוריה ביגוד אנושי ולרהט את בתיהן בחפצים כמו כונניות, פינת אוכל וקומקום, אבל אלה לא באים על חשבון התחושה שמדובר בבעלי חיים שענייני קיום של בעלי חיים מעסיקים אותם. האמפתיה שהאיורים הללו מעוררים, עוד לפני קריאת הסיפור, אינה מובנת מאליה.

בשנת 1908, אחרי שוויליאם הווארד טאפט נבחר לנשיאות ארה"ב, יחצניו חשבו שכדאי לקשר את דמותו לאיזושהי חיית בר מתוחכמת שתהפוך למעין קמע חמוד, כפי שהדובון "טדי" הפך לסמל ולצעצוע חובה בכל בית אמריקני בזכות הנשיא שקדם לו, תאודור רוזוולט.

כך הומצא "בילי פוסום" ("בילי הלוטרה"), אבל הלוטרה, בעלת המראה המוזר־עד־מפחיד, לא זכתה לפופולריות גדולה על מדף צעצועי הילדים. אצל דריגס הלוטרות מתוקות, לובשות בגדי ים ונעזרות במשקפי שחייה כשהן צוללות אל מתחת למים, ובסיפור של נויה שגיב הן מנהלות יחסי משפחה אנושיים, שנועדו לאפשר לקוראים להזדהות עימן.

הסיפור נפתח כאשר לוּטי, לוטרה צעירה, מגיעה לשלב בחייה שבו היא נדרשת לטקס התבגרות, שלשמו היא צריכה לבחור את "אבן החיים" שלה. "מחר לוטי תהיה לוטרה בוגרת, ותהיה לה אבן משל עצמה", אנו מתבשרים. מהי האבן ואיך היא קשורה לעניין ההתבגרות של הלוטרה לא נאמר, ואולי זה חסר חשיבות. שגיב מציגה את מגוון האבנים שלוטי עשויה לבחור ואת ההתחבטויות שלה, וברור שמדובר בסוג של מהלך חניכה, שבו הגורה נדרשת למצוא את קולה הייחודי, שיבטיח לה מקום ברור בלהקה שבתוכה היא חיה.

אחרי שלוטי בוחרת לעצמה אבן שמתאימה לה בדיוק־בדיוק (זו קשוחה מדי, זו שבירה מדי וכו׳), היא מצטרפת בהתרגשות רבה לעיסוקים הלוטראיים: שיוף עצים, פיצוח אגוזים, לכידת דגים ואפילו משחקים כמו הקפצת אבנים על פני המים. כי מתברר שהלוטרות משחקות ומשתעשעות, וגם שומרות את האבנים הפרטיות שלהן בכיסים שבין שכבות הפרווה שמגינות עליהן מקור ומחבלות.

באתר הספר אפשר ללמוד גם שהלוטרה יכולה לעצור את נשימתה למשך שבע דקות מתחת למים, שהלהקה מגינה על חבריה מפני טורפים גדולים, ושמדובר בבעל חיים שנמצא בסכנת הכחדה בגלל ציד ופגיעה אנושה בבתי הגידול הטבעיים שלה. כל זה לא מוזכר בספר, הבוחר להיצמד לאירוע קטן לכאורה אבל משמעותי מאוד בחייה של לוטי: באחד ממשחקיה היא מאבדת את האבן ואינה מוצאת מרגוע, "כי איך אפשר לישון כשהכיס ריק ויש בו חור, והחור מלא בגעגוע?"

האובדן הזה הוא לב ליבו של הסיפור ואולי גם טקס ההתבגרות האמיתי של לוטי. שגיב משכילה לתאר במילים ספורות את תחושת האין אונים נוכח היעלמות האבן שהלוטרה ייחסה לה מקום כה משמעותי בחייה, ושהוריה הקפידו לשאול אותה מדי יום אם החזירה אותה למקומה.

הסבתא, מוּסטֵלידָה (שמה המדעי של משפחת הסמוריים שאליה משתייכות הלוטרות), היא שפותרת את המצוקה כשהיא מנדבת מניסיונה רב־השנים. "מאבדים. ואז מוצאים. ככה זה", היא אומרת, ולוטי לומדת ברכוּת גדולה להתנחם בזיכרונות, להניח למה שהיה ולהמשיך הלאה.