ספר השירה החדש של אמילי עמרוסי עמוס בחוויות אוטוביוגרפיות שנופלות על תחכום יתר

אפתח בווידוי: מעולם לא קראתי משהו שכתבה אמילי עמרוסי. רק הכרתי את השם וידעתי שהיא אשת תקשורת. לא את הרומן "תריס", לא את ספריה לילדים ולא את רשימותיה העיתונאיות. ובכל זאת ניגשתי בציפייה לקריאת "רוח וצלצולים", ספר שיריה הראשון (המעוצב לעילא), שהתפרסם לאחרונה בהוצאת בית אורי צבי.

יש משהו מעניין בספר שירה ראשון שמתפרסם על ידי אנשים ש"מילתם אומנותם" ולא פרסמו שירה קודם לכן. המוטיבציה לפרסום כזה משתנה, אך במקרה של עמרוסי הדברים כתובים שחור על גבי לבן באחד מהשירים: "חֲצִי יוֹבֵל / שֶׁל מַאֲמָץ כּוֹשֵׁל / לְהִתְקַבֵּל / לַעֲבוֹדָה כְּעִתּוֹנָאִית / הֵבִיא אוֹתִי / לִכְתֹּב שִׁירָה". ההצהרה הזו מתמיהה - האומנם השירה והעיתונות חותרות לאותו כיוון? ואם לא, באיזה מובן השירה היא "תחליף" לעשייה עיתונאית?

לרוב ספר ביכורי שירה של אנשים כותבים קשור באופן הדוק לעצם התפיסה של "מהי שירה" מבחינתם, וזה מה שמסביר מדוע פנו אליה דווקא עכשיו. בפסקת ההקדמה לספר, עמרוסי כותבת: "מה שתקראו בעמודים הבאים הוא סדנת החלשה של אישה. אישה שהעבירה שנים ארוכות סדנאות העצמה. סדנאות העצמה שמלמדים בהן דברים שהיו בטבעה הראשון: היי זקופה, דברי בקול, התהלכי בגדולות. משמים חמלו עליה ושברו אותה לחתיכות. ביתה נפרץ לכל הרוחות איבדה מַטות לחם חולל שמהּ דמהּ ירו בה שאהבה את הארץ ירו בה שאמרה אמת לא האמינו לה השתיקוה החלה להקשיב. עברה עִנוּו. שִקוּט. פִּחוּת. הכתום היה שקוע בתוכה כמו אבן. האדום הלך ודהה. מסרה את הרחם. שמעה את הרוח".

אם כן, הספר מציג את עצמו כתוצר של מיעוט, הקשבה וגילוי ה"רוח", העומדים בניגוד ל"רוח וצלצולים" שבכותרת הספר, המייצגים את כל הדברים הצעקניים והריקניים האופפים אותנו. שורות ההקדמה הללו חושפות תפיסה שלפיה השירה (בניגוד למציאות, לתקשורת או לכל דבר אחר) היא מרחב של שקט, קטנוּת ומינימליזם שמותר להפגין בו פגיעות וחולשה.

מהר מאוד מתגלה שהשירים של עמרוסי עומדים בניגוד לניסיון הצמצום, ותוך ניסיון להיות מסוגננים ומתוחכמים בכוח. דוגמה לכך היא השימוש החוזר בצורות לא שגרתיות כמו עִנוּו ושִׁקוּט, אבל גם, וזו רשימה חלקית: לוֹהֵב, אֶתְעַמְלֵק, לְשַהוֹת, לְהִתְנַשֶה, הִתְנַמְרַדּתְּ, הוִֹיוֹת, זְרוּטוֹת ועוד.

אין לי התנגדות עקרונית למשחק בשפה ולרהב סגנוני, ולא יזיקו לשירה העכשווית כמה זריקות מרץ מהסוג הזה. ובכל זאת, במקרה של עמרוסי, הפלפול הלשוני, שהיא עצמה מכנה אותו באחד השירים "פַּעֲלוּלִים טֶקְסְטוּאֶמִילִיִּים", מרחיק את הקורא מן השיר, מעיק עליו ובעיקר מזיע ממאמץ.

הפעלולים הלשוניים לא נגמרים בבחירת המילים, והספר רווי בלהטוטים דרשניים שצורמים שבעתיים כשהם מאפילים על רגעים של כאב אמיתי. קרנבל לא משאיר מקום להקשבה ולאמפתיה. הנה קטע משיר העוסק בגירושים: "הָיִינוּ רֵעִים לֹא רָעִים. // הָיִינוּ רֵעִים. לֹא הָיִינוּ דּוֹדִים. / לֹא הָיִינוּ דּוֹדִים", או קטע תפילה לאומי־אקטואלי: "זוֹהִי אֶרֶץ אֲרֻכָּה / וְצָרָה / אֲרֻכָּה / וְצָרוֹת עָלֶיהָ / וְצָרִים עָלֶיהָ // הַעֲלֵה נָא אֲרֻכָּה / לְזוֹ הַצָּרָה / הַעֲלֵה / הֶעָלֶה / לֹא מַחֲזִיק".

השירים, בניגוד להבטחת הספר, חושפים תפיסה אחרת לגמרי של מהי שירה, שלפיה השיר הטוב הוא זה המתוחכם, המסוגנן והמפותל. בשירה כזו קשה למצוא שקט.

רבים מהשירים מדובבים חוויות אוטוביוגרפיות: גירושים, אימהוּת, חיי אשת תקשורת ימנית בישראל, חוויות המלחמה, וגם כריתת רחם, פרוצדורה שעמרוסי עברה לפני כשנה וחצי. אך אפילו שם, בשירים הכואבים, עמרוסי נופלת לאותן מלכודות של תחכום, פעלול ופלפול, שקוברים תחתם את הדיבור החי והחשוף.

גם התיאולוגיה הפייסנית שעמרוסי מציגה פוגעת בקריאה. שירים רבים עוסקים בסבל אנושי (רובו שלה), וחוזר בהם הרעיון שהסבל הוא חלק מהדרך אל האושר ושאלוהים מנהל מלמעלה את הכל על הצד הטוב ביותר: "מַסְרֵקוֹת בַּרְזֶל, / לַעֲזָאזֵל, לַעֲזָאזֵל, / אֲנִי אָדָם אַתָּה אֵל / (רָצִיתָ רַק שֶׁאֶתְפַּלֵּל) // אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט", ובשיר אחר: "הָיִית צְרִיכָה / לָקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן / כְּשֶׁהִטְמַנְתְּ פֶּתֶק בַּחֲנֻכִּיָּה וְעָלָיו 'שַׁלְוָה' / שֶׁזֶּה מָה שֶׁלּוֹקֵחַ / עַד לְשָׁם".

השיא מגיע בשיר שמצהיר כי יש מקום לדברי חיזוק "בְּלִי יִרְאַת הַקְּלִישָׁאָה", וכולל את אוסף הקלישאות המופרז: "כְּדֵי לִצְמֹחַ הַגַּרְעִין חַיָּב לְהֵרָקֵב", "יוֹם יָבוֹא וּתְבָרְכִי עַל הַיּוֹם", "הַיְּרִידוֹת הָיוּ חֵלֶק מֵהַגְּרָף הָעוֹלֶה", "לְפִי הַצַּעַר הַשָּׂכָר", "הַכֹּל מִשְׁתַּבֵּשׁ לְטוֹבָה", "אֵין לֵדָה בְּלִי צִירִים", ועוד עד אין קץ. מלחמה מזמנת כל מיני צורות ביטוי, וגם אצל אלתרמן המפקד מדבר "בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל", אך לא בכדי אלתרמן השאיר את הנאום עצמו מחוץ לשיר, ולא מילא אותו בסיסמאות שחוקות.

הספר ראה אור בהוצאת אורי צבי, הקרויה על שם המשורר שכבר ב־1946 הראה שמותר לשירה גם לדרוש מאלוהים בכל תוקף (ושימו לב לשפה, חפה מכל פעלול): "אַתָּה לֹא רָגִיל שֶׁיְּהוּדִי קָם וְתוֹבֵעַ [...] וְאִם, חָס וְחָלִילָה - אַתָּה תֹּאמַר בָּזֶה: כֵּן [...] אֲנִי אוֹמֵר לְךָ: לֹא! / אִם, חָס וְחָלִילָה - דְּבָרְךָ הוּא כָּזֶה, / אֲנִי אֶקְרַע קְרִיעָה בְטַלִּית".