"כל אחד סופר נקודות בסתר": התחרות הפרועה בין האחים התאומים

כשהתאומים מיקי ויואב הגיעו לגיל ארבעים, כבר היה ברור שאיש מהם לא הגשים את העתיד המזהיר שצפו לו. מיקי, שנסע לעשות קריירה באמריקה כתב רב מכר, אבל הואשם בניכוס תרבותי, ויואב, היפה, המוצלח, המתנשא לגובה של יותר משני מטרים, לא הגיע ל-NBA וחי חיי שגרה ישראליים-משפחתיים. המפגש ביניהם, אחרי שנים של ריחוק ובצל מות אמם, מעורר מחדש חלומות שנדמה היה שנשכחו. מיקי, שנושא על גבו לא מעט אשמה בגלל מעשים שהוא לא העז לחשוף, נחוש לדחוף את אחיו לקאמבק, ממתג אותו תחת השם ״יו יו 40״ ודוחק בו לעבור ניתוח לתיקון הברך, בתקווה לעשות ממנו שוב כוכב כדורסל. אגב כך צפים זיכרונות מילדותם ונעוריהם, והשניים מעזים לגעת בקנאה, בתחרותיות, באהבות ובבגידות, בסיפור נוגע לב ומצחיק מאוד, שילידי שנות השבעים-שמונים גם ימצאו בו לא מעט נוסטלגיה.

מראה מסתובבת

הספר ״יואב! יואב!״ (״עם עובד״) הוא ספרו הרביעי של בעז גאון, עיתונאי ותחקירן לשעבר ב״עובדה״, ומחזאי מצליח וכן, יש לו אח תאום, שקוראים לו יואב, בדיוק כמו לאח המשמש בספר מושא לקנאה רבה (״היה ברור משכמותיו של מי בקעו כנפיים״), אשר הספר, מסתבר, נכתב עבורו, כמתנה ליום הולדתם החמישים המשותף, שחל לפני חמש שנים.

בתוך סיפור ההתבגרות המאוחרת שהוא ״יואב! יואב!״ – שגאון שילב בו פרטים רבים מחייו ואפילו מיקם את ביתם של התאומים בבית ילדותו שלו, ברמת השרון – גאון מפרק נושאים לא פשוטים, מקומיים ואוניברסליים, מתחושת הנטישה של מי שעוברים להתגורר בחו״ל דרך המניפולציות של הורים על ילדיהם, ההתמודדות עם זקנתם ומותם של ההורים ומשבר גיל הארבעים של גברים (״הוא נישק את תלתליי הדלילים כמו שמנשקים כלב ילדות זקן שכולם יודעים שבוכנת המזרק כבר נעה למלא אותו במוות וטרינרי״) ועד לשאלות של שייכות לאומית. הוא עושה זאת, יש לציין, בכתיבה מקורית ומשעשעת. המצב במזרח התיכון, למשל, עולה בעקיפין בגלל פנטזיה על משחק ידידות בין מכבי תל אביב ״לנבחרת הפאר המצרית אל-אסכנדרי מאלכסנדריה״, שמאפשרת לו לשים בפיה המאמן את המשפט: "לא באנו לעשות נורמליזציה עם ישראל, באנו לנצח אותם בכדורסל".

היחסים בין התאומים, שאביהם עודד את התחרותיות ביניהם בזמן שאמם ניסתה למתן אותה, משמשים כמובן מראה מגדילה ליחסי אחים. הקרבה מועצמת וכמוה גם הקונפליקטים. אבל בעז ויואב האמיתיים אינם תאומים זהים.

יואב גאון הוא מנכ״ל לגו ישראל. ״והוא יפה ממני, גבוה ממני וספורטיבי ממני״, אומר בעז גאון, ״בואי נגיד שהבדיחה בספר על הסרט ׳תאומים׳ עם שוורצנגר ודה ויטו, כמשל על יחסי יואב ומיקי - אינה הכפשה פרועה. בספר המחזור קראו לאחי אל יווני, וכמו בספר, הוא היה כוכב כדורסל בתיכון וזה פרנס את יחסי התחרות בינינו, תחרות על חברים, פופולריות, אהבה. העניין הוא שכשאתה חי עם מישהו מהרחם והלאה, התאום שלך הוא סוג של 'דלת מסתובבת', אתה בעצם זוכה לחוות שני סוגי חיים באותו זמן. אתה רואה שאפשר לחיות כמו שאתה חי, וכמו שהתאום שלך חי. בגיל צעיר כל אחד סופר נקודות בסתר, ובגיל מבוגר יותר, אתה תוהה איך בכלל אפשר לעבור את החיים האלה בלי תאום, כלומר בלי מישהו שאיתו אתה חולק את הדברים כאילו שיש לכם כוח על זוגי ואתם נמצאים בשני מקומות באותו זמן ורואים את העולם משתי נקודות מבט״.

התחרותיות בין התאומים בספר מובילה למעשים קשים: מיקי הצעיר מנסה לחבל בקריירה של אחיו, ושניהם, כצפוי, גם מתאהבים באותה בחורה. בהמשך, הדחף לבצע תיקון נובע גם מהרצון להגשים בכל זאת את מה שנדמה שחומק לשניהם מבין האצבעות, אבל גם מתוך לא מעט אשמה. ״גם במציאות אבי חידד את התחרותיות בינינו״, אומר גאון, ״לא מכוונת זדון כמובן. זה היה כך בין כל האחים לבית גאון. אחיי ואחותי נזכרים לפעמים בשעשוע רב איך מדי שישי בערב אבא [איש העסקים בני גאון, ד"ל] היה יושב בראש השולחן כמו באיזה דירקטוריון של חברה וכל אחד מאיתנו היה צריך לתת סוג של דיווח על הצלחותיו בשבוע האחרון. אבי, כמובן, סיים את הסבב כשהוא חולק איזה אירוע שהוא נאם בו ומעניק לעצמו ציון ׳הייתי במיטבי'".

״אני לא מיקי, ואבי הוא לא האב שבספר״, מדגיש גאון. המניע העיקרי להתנהגות של האב שם הוא אי הגשמה עצמית וחשש עצום שגם הילדים שלו לא ימצו את חייהם, בעוד שאבי הצליח מאוד בחיים, הגשים את עצמו ובטח לא ישב על המרפסת ועישן את חייו. תהיתי לא פעם מאיפה נבע היצר הזה שלו לדרבן בינינו תחרות כל כך חריפה, לצד אהבה גדולה, ואני חושב שזה קשור לילדוּת שלו. אבי היה אחד מארבעה (בדיוק כמונו, הם היו שלושה אחים ואחות) והיו לו יחסים מלאי אהבה אבל גם תחרות עם אחיו הצעיר ממנו, ואולי היפה ממנו, בצעירותו, יהורם [הזמר יהורם גאון, ד"ל]. הם לא היו תאומים, אבל היו בלתי נפרדים. הם דיברו אינספור פעמים ביום ואחרי מותו יהורם אמר שכמונו, הוא מתגעגע אליו כל יום".

גאון עמד בעבר בראש המרכז לתרבות הלדינו באוניברסיטת בן גוריון, הקרוי על שם סבו, ההיסטוריון משה דוד גאון. כשהגיבור שלו, מיקי, מגיע לבית הילדות של התאומים, הוא שומע שם את קולה של השפה המתה, שרק אבא היה מקשיב לה. ״השפה והניגונים שבה מזכירים לי את סבתותיי וסביי וגם את הפיוטים שאנחנו שרים עד היום בבית הכנסת ברמת השרון, שכל השנה הוא מתנ״ס והוא הופך לבית כנסת רק ביום כיפור ובראש השנה והוא נולד מתוך התסכול של משפחות אבי ואמי על כך שאין בעיר בית כנסת ספרדי שנשמעים בו ניגונים 'משם', כלומר מתורכיה, יוון וירושלים. אמא שלי מצאה איזו כיתה בקומה הרביעית, ואחיי ואני שנאנו את זה שהיינו צריכים לסחוב לשם ארון כבד שתפקד כארון קודש ושקל כמו שלושה קרנפים קשורים בחבל שפוטמו באבנים".

גדלת ברמת השרון, אתה מקפיד לדבר על ״רמצ׳רוניוּת״ כמו שהמקומיים אומרים, ובכל זאת בחרת למקם את הדרמה במגרש הכדורסל דווקא של מכבי תל אביב.

״ראשית, אני דוחה בשאט נפש את הניסיון הנלוז הזה לסכסך ביני לבין הבן שלי שהוא אוהד הפועל שרוף. שנית, כיליד 1971 אני שייך לדור שהילדות שלו צבועה בצבעי מכבי. היא הייתה הקבוצה של המדינה: מיקי, מוטי, לו, אולסי וארל היו שמות פרטיים שלא צריך היה לצרף להם שם משפחה, וכשמכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה, ואנחנו היינו ילדים בני שש ושבע ששכבו על השטיח בבית ההורים, הקשבנו לכל ישראל קופצת מרוב שמחה. ראינו את ההורים שלנו, שרבים מהם היו עולים ובני עולים שעבדו בפרך, צוהלים ללא דאגות כי פתאום היינו על המפה והחלטנו להישאר על המפה".

הבחירה בספורט כזירת ההתרחשויות נבעה, כך אומר גאון, מכך ש״ראינו על המסך דוגמאות לגברים צעירים יפהפיים, שנהנו לשחק, נהנו לחיות, ניצחו, זכו לתהילה והנשק שלהם היה כדור כתום, ובסוף המשחק, גם מול הרוסים, הם החליפו גופיות וחיבוקים מיוזעים. ההבטחה הייתה ברורה לנו: אפשר לנצח נגד הסיכויים. אפשר לזכות בתהילה לא רק בשדה הקרב ואגדות מתגשמות. זה מה שנשתל בנשמות שלנו אז".

זה הספר הרביעי שלך, וברור מהקריאה שהתענגת על הכתיבה. יש הבדל גדול בין בעז המחזאי לבעז הסופר?

״כמחזאי אני מחזיק ביד, כמו כל מחזאי, צינור מים מרוכז שבאמצעותו אני מנסה לשטוף בדרמה את חיי הרגש של הצופה ולנקז את מה שיש לנקז. יש בזה משהו מאוד שרירי. פרוזה היא יותר כמו אוקיינוס שקופצים לתוכו ושוקעים לאט אט, עד שהרגליים נוגעות בקרקעית – ואני גונב את הדימוי בלי בושה ממרטין איימיס, ואז אתה אומר 'אה, על זה הספר'".

ועכשיו אתה עובד על סרט שיככבו בו יהורם גאון וגילה אלמגור. זו דרך חדשה?

״כתבתי תסריט בשם ׳יהורם וגילה׳ שבו הם זוג שחולק חיים ובמה עד שאחד מהם מתבשר שהוא חולה וצריך להתחיל להתכונן לרדת מהבמה. הסרט עוסק בשאלה איך יורדים מהבמה באצילות ואיך זה מתיישב עם הפיתוי לחטוף מהחיים את מה שיש להם להציע עד לרגע האחרון, גם על חשבון אחרים. רק אחרי שגמרתי לכתוב ראיתי את הדמיון לספר 'יואב! יואב!', העיסוק בזמן שאוזל והשאלה מה יחקק על לוח התוצאות. אני מקווה שלצד הצער הגדול על כך שכולנו בני תמותה, אני מצליח לומר לקוראים ולצופים את מה שכל אח תאום יודע: אתם לא לבד בעולם, אז תתחילו לחשוב גם על מי שחיים לצדכם״.