סקס, נקמה ונדל"ן ביוון: הספר ששם מראה מול כל ישראלי

את ספריה של רונית ידעיה אי אפשר, כנראה, לקרוא בלי לצחוק ובו זמנית גם למרוט את השיער. משהו בהתבוננות שלה בנו, מבחר הטיפוסים שהיא פוגשת וצדה לצרכיה הספרותיים ברחבי הארץ, הופך את הקריאה למפכחת, לעתים עד כדי מבוכה, וזו מתפוגגת בעיקר הודות להומור שידעיה מפזרת בנדיבות. ב״אלילות״, ספרה העשירי, ידעיה בוחנת בקרבה מיקרוסקופית תופעה ישראלית ישנה-חדשה: הדחף העז לרכוש נדל״ן בחו״ל. סביב קבוצה של נשים שיוצאת למסע חיפוש נדל״ן כזה ביוון היא בונה עלילת מתח, אבל מעבר לה, היא מציבה מראה קלידוסקופית שבה משתקפת הכמיהה לברוח מכאן, החיפוש אחר גאולה אישית ולאומית, והרצון האנושי כל כך בקרבה.

טיול מאורגן

״אלילות״ מלווה חמש נשים, היוצאות למסע מאורגן לחפש בית חלומות הרחק מהתהום שהן מרגישות שנפערת תחת רגליהן בארץ. ״התכנסנו כאן, כל התמימים והתמימות, לרילוקיישן של עצמנו המותש, המיואש״, היא כותבת. בחבורה אין גברים, אבל יש מבחר מעניין של נשים, שכל אחת מהן נחשפת במהלך הסיפור בחולשותיה וחוזקותיה – וכאלה יש רבות ומגוונות. המספרת, שבניגוד לאחרות אינה מתמכרת לחלום אלא רק רוצה ״לרכוש איזה נכס, עכשיו כשאבא מת ואמא מתה ויש מצב לירושה״, עוקבת אחרי ״הבנות״ (כך הן מכנות את עצמן) בעיני נץ, בתקווה שלפחות ספר יצא לה מנסיעה הזו.

הנדל״ן האמור מוצג שוב ושוב כעוגן לחיים, סוג של ברירה טבעית שתאפשר את ההישרדות של המשקיעים הנבונים, שההשקעה מבטיחה להעניק להם גם ויזת זהב, כלומר אשרת שהייה בלתי מוגבלת ביוון, להבדיל מהעניים והטיפשים והתמימים שאינם דואגים לעתיד ילדיהם. ומאחר שהנכסים הפוטנציאליים ממוקמים בנופים מרהיבים של ים ומצוקים ושקיעות וחול זהוב, וממש מתחננים לסיפורים רומן-רומנטיים, ידעיה מנצלת את ההזדמנות ואורגת אל תוך העלילה החברתית-פוליטית במהותה, גם הרבה תשוקה, רגעי סקס שחלקם מצחיקים עד דמעות, שברונות לב ונקמות. ומי שקרא את ספריה הקודמים יודע שידעיה יודעת לכתוב נקמות ראויות מאוד.

הקול הנשי

ידעיה, בת 73, מנהלת את מחלקת הכתיבה בבית הספר ״מנשר״ שהקימה ביחד עם בעלה עודד. הם טרם רכשו נדל״ן בחו״ל ואינם מתכננים הגירה, אבל קל להבין מדוע הסצנה גירתה את החוש העסקי של ידעיה, שאמנם למדה אמנות בניו יורק אבל הייתה מן הנשים הראשונות שהתקבלו כחברות בבורסת היהלומים (אי אז ב-1987) ואת הרווחה הכלכלית שלה היא חייבת לעבודתה שם. בראיון שערכתי איתה לפני שנים, כשראה אור הרומן ״שכן טוב", ידעיה דיברה על כך שהיא רוצה להתקבל לסדרה ״מחוברות״ כדי לברוא דמות בדויה ואירועים בדויים לגמרי שיראו בטלוויזיה כאילו הם חייה האמיתיים. וכך בדיוק היא נוהגת בספריה. חייה של כל אחת מהנשים ב״אלילות״ מוצגים בפרטי פרטים של התחבטויות והתרגשויות, שהיא יכלה בקלות להיות ידעיה עצמה. הגברים, לעומת זאת, איומים. ממש. מה שלא מונע מהנשים לכמוה אליהם כמיהה עזה.

״עוד לפני שהתחלתי לכתוב, לפני כשלושים שנה״, אומרת ידעיה, ״החלטתי מראש לתת קול לנשים. עד אז יוצגנו ברוב הספרים על ידי סופרים גברים. רציתי לתת קול גם למיניות הנשית, שהיא שונה מזאת הגברית. חשבתי להשתמש גם בערכי האומנות הפלסטית, שהיא תחום ההתמחות שלי, כדי לתרגם מראות, צבעים, מבעים, טקסטורות בטקסט ולא רק במילים. כאישה בגיל מתקדם שהיא די שקופה, אישה שחיי הזוהר שלה מאחוריה, אני משתמשת הפעם בניסיוני ובמצוקותיי כדי לעצב חלק מהדמויות. וכן, כל החבורה היא הפעם נשית כדי להראות עד כמה הן תלותיות, מחפשות סוד של נחמה ותקווה בחיבוק של גבר זר, אולי אפילו הבטחה להתחלה חדשה וזוגיות חדשה".

הן מתחרות ביניהן על גברים לא במיוחד שווים.

״הן פחות מעוררות מינית ויותר זקוקות למילה טובה ולעידוד. זו מבוששת להגיע מחברותיהן למסע או מהמספרת, יפעת, שדרך עיניה הביקורתיות והמקנאות לעתים אנחנו מכירים את הנשים".

אנחנו יודעות שבכל מקום אפשר למצוא גברים איומים, אבל ב״אלילות״ לא נתת לאיש מהם אפילו מיליגרם של תכונה חיובית. זה היה בשביל האפקט הקומי, או שכבר אין לך סבלנות אליהם?

"בספר הזה ניצלתי את חופש היצירה שלי כדי לכתוב על האלימות הגברית במחוזותינו, בעיקר בהשפעת הזמנים הלוחמניים בשלוש השנים האחרונות, כשבלוטות הטסטוסטרון עובדות שעות נוספות ואנחנו מוצפות בכל מקום בראשים מדברים שיודעים הכול וששים אלי קרב ובאווירה לוחמנית ברחובות וברשתות. את כל הכעס שלי על התופעה ניקזתי אל דמותו של גדי האומלל, המדריך הסמכותי של חבורת הנשים, שסופו אומלל גם כן".

זה ספרך העשירי והוא כתוב בקצב מהיר מאוד, יש בו סצנות אבסורדיות חריפות מאוד. נראה שמאוד נהנית לכתוב אותו.

״נכון אם כי תמיד יש תקלות בכתיבה, חוסר אמון במה שנפלט לי מהמקלדת והתמודדות עם עצמי כדי לא למחזר את מה שכבר כתבתי ולנסות לתת לספר קול שונה, סגנון ומבנה אחר".

הרצון הזה להתחדש ניכר בעיקר בספריה האחרונים של ידעיה, ב- #חמלה (משנת 2021) וב- ״ואני אעלה באש״ (משנת 2023) שבהם היא משתמשת בחופשיות בפוסטים ברשתות חברתיות, האשטאגים ומיני תכסיסי כתיבה כאלה. ״ספרות צעירה מדברת אלי״, היא אומרת, ״ובתפקידי במנשר, שהוא מקום של כותבים צעירים, אני קשובה ומתעדכנת בשפה שלהם, בדיבור, בסלנג ובטקסטים".

יכול להיות שפגשתי ב״אלילות״ בין השורות דמויות מספרים קודמים שלך, למשל ״שוש״?

״כן, מדי פעם אני משלבת דמויות במעבר מספר לספר, כי אצלי בראש, הדמות החדשה ממשיכה ומהדהדת את הדמות הקודמת וכך יש המשכויות מספר לספר".

לאחרונה הוצאת לאור ספר חדש אחת לשנתיים בערך. זה אומר שאת כבר עסוקה בכתיבת ספר חדש?

״אף אחד לא מתדפק על דלתותיי ומבקש להוציא לאור את ספריי. אבל כן, אני שקועה עכשיו בספר חדש, וזו נחמה פורתא עבורי".