יש לי בעיה עם הסופר הבריטי איאן מקיואן. מצד אחד, מדובר ללא ספק באחד הסופרים המוכשרים שפועלים כיום. מבחינת השליטה הטכנית, עיצוב הדמויות, היכולת לספר סיפור והכישרון לעשות את זה מבלי לשעמם את הקוראים לרגע אחד - בכל אלו כמעט אין לו מתחרים. במובן זה מדובר במקצוען. עם זאת, תמיד נדמה היה שמקיואן לא מסתפק בכך. שהוא רוצה יותר מאשר להיות סתם סופר מוצלח. שהוא מבקש להיות גם פילוסוף, הוגה דעות, לפעמים אפילו נביא זעם. לכן, לעיתים קרובות הספרים שלו גדושים בדיונים על טיבה של האמת, בהרהורים על יצירת האמנות והיחס שמתקיים בינה לבין החיים, או במקרים היותר חמורים - בנבואות אפוקליפטיות על משבר האקלים ועל גורלו של כדור הארץ.
הבעיה היא שמקיואן הרבה פחות מוצלח כפילוסוף מאשר כסופר. לעיתים קרובות, הדברים שיש לו לומר על כל הנושאים הגדולים והחשובים הללו אינם בהכרח מקוריים או מעניינים במיוחד. לעיתים הוא אף נוטה להקריב את הסיפור (המוצלח!) לטובת כל מיני התחכמויות פילוסופיות, משחקים נרטיביים והרהורים מטא־סיפוריים.
למרבה המזל, לא זהו המצב בספר הנוכחי. אמנם "מה שאפשר לדעת" גדוש בלא מעט הרהורים פילוסופיים על שירה, על אמת ועל טיבו של הזיכרון, אך אף פעם לא על חשבון הסיפור. למעשה, הספר הזה הוא אחד המקרים הנדירים שבהם העלילה והמטא־עלילה משתלבים, ואולי אפילו מחזקים זה את זה.
הספר מורכב משני סיפורים המסופרים במקביל. הסיפור הראשון מתרחש בשנת 2119, בעולם ששרד שואה אקלימית ומספר לא ברור של מלחמות גרעיניות. בעולם הזה, רוב שטחה של בריטניה שקוע מתחת לים, ומה שנותר ממנה הוא אוסף איים המקושרים באמצעות מעבורות. מקיואן לא מתעכב יותר מדי על הנסיבות ההיסטוריות שיצרו את העולם הזה, או על האופן שבו הוא מתנהל. כבדרך אגב נאמר לנו שאמריקה הצפונית נשלטת בידי שורה של מיליציות חמושות הנלחמות זו בזו, ושניגריה הפכה למעצמה העולמית המובילה מבחינה כלכלית וטכנולוגית.
במקום לספק מידע מעבר לכך, מקיואן מעדיף להתמקד בעולם הרוח, או ליתר דיוק - בחקר השירה. במרכז הסיפור הוא מציב את דמותו של טום מטקליף, מרצה לספרות המתמחה בתקופה שבין 1990 ל־2030 - הדור שלנו, האחרון שלפני האפוקליפסה. בייחוד עסוק מטקליף ביצירתו של פרנסיס בלנדי, משורר בריטי בדיוני מראשית המאה ה־21, שרבים מחשיבים אותו אחד מגדולי הכותבים בשפה האנגלית. בלב מחקרו נמצאת יצירה אחת של בלנדי - שיר ארוך ומורכב שהקדיש לרעייתו, ויויאן, ושאותו הקריא פעם אחת בלבד, בארוחת ערב שנערכה ב־2014 לכבוד יום הולדתה ה־54. השיר אבד, ושום עותק שלו לא שרד, אך כל מי שנכח באותה ארוחת ערב דיבר עליו בהתפעמות, כעל יצירת מופת חד־פעמית. יצירתו הטובה ביותר של גדול המשוררים בדורו.
שאיפתו של מטקליף היא למצוא עותק אבוד של היצירה ולשחזר אותה, או לפחות לגלות כל מה שניתן לדעת עליה. בניגוד לחוקרים בני דורות קודמים, לא חסרים לו מקורות. הוא נובר באינספור מיילים, יומנים, רשימות אישיות והודעות ווטסאפ. בהדרגה הוא נשאב לתוך עולמם של בני הזוג בלנדי, מנסה לפענח את סיפור האהבה הסבוך ורצוף הבגידות שלהם, ומתאמץ להפוך את מושאי מחקרו לאנשים בשר ודם. הסיפור נע בין מסעו הכמו־בלשי של מטקליף בעקבות היצירה האבודה, לבין ביתם הכפרי של בני הזוג בלנדי 100 שנה קודם לכן, בזמננו.
על הדרך, הוא גם מתמודד עם שאלות כמו: האם באמת ניתן להכיר כותב, או אדם בכלל, באמצעות הדברים שכתב או שנכתבו עליו? איזו משמעות יש עבורנו ליצירות ספרותיות המתארות אנשים ונופים שאינם קיימים עוד? והאם בכלל יש ערך ליצירת מופת שלא שרדה, שהוקראה בפומבי פעם אחת, ושגם אז ייתכן שאף אחד לא ממש הקשיב לה?
מקיואן לא ממש מספק תשובה לכל השאלות הללו, ואולי טוב שכך. הוא במיטבו כשהוא כותב על בני אדם, על מערכות יחסים, על רגשות אשמה, וגם על אנגליה הכפרית, על שירה ועל תככים ספרותיים. הוא עוד יותר במיטבו כשהוא מספר סיפור. סיפור עשוי היטב, אינטליגנטי, מפתיע, וכמובן - מאוד אנגלי. כל המרכיבים הללו, המצויים בשפע ב"מה שאפשר לדעת", הופכים אותו לספר בהחלט מהנה לקריאה, גם אם לא בהכרח לאותה יצירה פילוסופית עמוקה שהוא מבקש להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו