"הספר הזה הוא אלבום הסולו הראשון שלי"

לפני כשבע שנים, אחרי שלקח חלק בכתיבת הסדרה "אורי ואלה", השחקן והתסריטאי עפר סקר מצא את עצמו בלי פרויקט לעבוד עליו. "זו לא היתה תקופה כזאת ארוכה, נגיד חצי שנה", הוא מספר, "אבל התביישתי להסתובב בעיר. התביישתי שפתאום, אחרי שהיו לי כאלה הצלחות, פתאום לא הולך לי. ואז עברה לי המחשבה בראש, אם אחרי הביטלס גם ג'ון לנון היה יושב עם אמא שלו ואומר לה: 'אמא, אני בין עבודות כרגע'. זה נורא הצחיק אותי, אבל אז נזכרתי שאמא של ג'ון לנון מתה כשהוא היה בן 18. ואז אמרתי לעצמי: 'אבל מה אם זה השיבוט של ג'ון לנון?', ואז זה בכלל הצחיק אותי. ברור שהוא מתוסכל, כי הוא היה אמור להיות ג'ון לנון. ואז פתאום אמרתי: 'רגע, מה אם זו כל האנושות?', והרגשתי שיש לי כאן חומר לספר".

התוצאה של רצף האסוציאציות הזה היתה הגרסה הראשונה של הספר "האכזבות", נואר מדע בדיוני (הוצאת תכלת). הספר מתרחש בעולם שבו חברה ישראלית בשם "אייליסט" מובילה מהפכה בתחום ההנדסה הגנטית, וגורמת להורים ברחבי העולם להוליד שיבוטים של דמויות גדולות מההיסטוריה, כמו לנון, אלברט איינשטיין ומרטין לותר קינג. הגיבור, לב (שיבוט של לוי אשכול), הוא בלש פרטי כושל שיוצא להוכיח את חפותה של אהובתו לשעבר, מירי (מרילין מונרו), ובתוך כך חושף את הסודות האפלים שמאחורי "אייליסט" והעולם החדש שהיא יצרה.

משפחה של שחקנים

סקר (40) החל את הקריירה האמנותית שלו כבר בגיל 8, כשחקן בסרטים ובסדרות, בין היתר במערכונים של "החמישייה הקאמרית". משם עבר לכתוב בכמה עיתונים, הפך לתסריטאי, והיום הוא מנהל את מחלקת הדרמה בחברת "גיל הפקות". הוא גדל בפרדס חנה, בן לשני הורים שחקנים. "הם הפסיקו בהדרגה עם המשחק", הוא מספר, "פרדס חנה היא לא איפה שזה קורה, אבל עוד זכיתי לראות אותם על הבמה לא מעט פעמים, והמשחק תמיד היה באוויר. יש לי אח שחקן, גם אחי האחר שיחק, ואשתו של אחי היא שחקנית".

הרגשת לחץ להיכנס לעולם הזה?

"לא לחץ, לא. אם אי־פעם הרגשתי לחץ, זה לחץ לממש את עצמי, שאני לא יודע כמה הוא חיצוני או פנימי. זה משהו יותר מופשט. ההורים שלי מעולם לא ציפו ממני להיות משהו ספציפי, אבל גם הלחץ לממש ולהגשים את עצמך הוא לא פשוט".

מה גרם לך לעבור בסופו של דבר ממשחק לכתיבה?

"אנשים נכנסים ליצירה משתי סיבות: להביע את עצמם ולקבל אישור. אתה חושב ששני הדברים האלה הולכים ביחד - אני אביע את עצמי ואקבל לעצמי אישור. אבל ככל שאתה נכנס יותר לתחום, אתה מבין שהרבה פעמים זה מתנגש ויש מתח בין הדברים. יש כל מיני צמתים שבהם אתה צריך לבחור אם להביע את עצמך או לקבל אישור. במשחק קיבלתי הרבה אישור, אבל בכתיבה הרגשתי שאני יותר מביע את עצמי. יש לזה מחיר, אבל זה הנתיב שבחרתי בסופו של דבר".

איך עשית את המעבר בפועל?

"בסופו של דבר, זה קרה כי דינה (סנדרסון; א"ח) רצתה לכתוב את 'אורי ואלה' ורצתה שאני אצטרף אליה. זה היה מעבר באמת חד. להיות פתאום אחד מהיוצרים של סדרה גדולה זו לא הדרך שבה בדרך כלל זה עובד. יש כל מיני דרכים אחרות לטפס בסולם, דרך בית ספר לתסריטאות, נגיד. פעם כמעט הלכתי ללמוד בסם שפיגל. זה היה ממש כשדינה התחילה לעבוד על הסדרה. הביאו כל מיני בוגרים לדבר איתנו ולספר על למה בית הספר טוב, ואז הצבעתי ושאלתי אותם 'מה למדתם בבית הספר?'. הם אמרו שזו שאלה טובה, אם אפשר ללמוד איך ליצור. אני לא זוכר מי היה הבחור שאמר את זה, אבל הוא המשיך ואמר שאם יש לך אפשרות עכשיו, מחוץ לבית הספר, להיכנס בצורה אינטנסיבית ליצירה - אז זה אותו דבר כמו בית ספר. ואז החלטתי שיש לי. בדיוק התחלנו לעבוד על הסדרה, וזה היה בית ספר רציני מאוד".

"היתה לי חוויה של להצליח מאוד מהר, ולאט־לאט זה נהיה יותר קשה. אתה יודע, יש ילד פלא, אבל אין דבר כזה 'מבוגר פלא'. באיזשהו שלב או שאתה איינשטיין או שאתה עוד איש. וזה נכון לא רק לגביי, אלא בכלל לאנשים בדור שלי"

זה היה מלחיץ, לקחת כזה פרויקט גדול בלי ידע מקדים?

"זו הקלישאה הזאת, כשאתה יותר צעיר דברים פחות מלחיצים, אתה לא קולט את גודל העניין. הייתי אז בן 26, לא הבנתי את גודל ההזדמנות. אתה פשוט חושב שקיבלת את זה כי זה מגיע לך, וטוב שכך, שאתה לא כל כך בלחץ".

תסריטאות היא עולם לא קל, ולא תמיד מתגמל, וכתיבה ספרותית עוד פחות. למה בעצם לכתוב ספר בעולם כזה?

"כתבתי את הספר בלי מחשבה אפילו אם יפרסמו אותו, וזה אחד הדברים שאני אוהב בו. רציתי להיות בעולם שהוא פרטי שלי ולתת לעצמי להשתולל, לעשות את הדבר שעפר בן ה־15 היה נגנב מכמה שהוא מבדר ומטורף ומגניב, ולא לחשוב על תקציב ודברים כאלה. יש משהו מאוד שיתופי בעבודה בטלוויזיה, ולסוג הכתיבה הזה זה ממש חיוני. אבל אני מרגיש שבגיל 40, הספר הזה הוא אלבום הסולו הראשון שלי. זה דבר שהוא גם מבעית. אני לא רגיל שיש שם בחוץ איזשהו מוצר רק עם השם שלי עליו".

יש דברים במשחק או בתסריטאות שהבאת איתך לכתיבה הספרותית?

"לגמרי. את הכללים הבסיסיים הבאתי מכתיבה תסריטאית. אני חושב על כל סצנה ככזו שצריכה להיות עם דרמה. התסריטאי דיוויד מאמט אמר פעם שבכל סצנה צריך לשאול רק שלוש שאלות: מי רוצה מה ממי, מה יקרה אם הוא לא יקבל את זה, ולמה עכשיו. אם יש תשובות טובות לשלוש השאלות האלה, אתם בסדר. את הדבר הזה לקחתי ישר לתוך הספר, בכל מובן. השתדלתי לחשוב ככה על כל סצנה ועל כל פרק".

פתיתי שלג

על פניו, נשמע שהדרך של סקר כמעט נסללה בשבילו, אבל דווקא הוצאת הספר לאור היתה לא פשוטה. "הרעיון הראשוני הגיע לפני שבע שנים. כתבתי דראפט ראשון, ידעתי שיש לי משהו טוב ביד, ומצד שני גם הבנתי שהוא נורא לא מוכן. מאוחר יותר קיבלתי איזה תקציב פיתוח לעשות מזה פיצ'ר, וגם את זה לא כל כך הצלחתי לכתוב, כי הסיפור היה מורכב הפקתית. וכשעובדים בכתיבה, הרבה פעמים כשפרויקט לא משלם, לא באמת מגיעים אליו.

"הספר היה מונח תקופה במגירה, ואז יום אחד קפץ לי באנר בפייסבוק, קול קורא של הוצאת תכלת להגשת ספרי מתח. לכאורה נשמע הכי פישי בעולם, כאילו מישהו מנסה לסחוט את כספך - ולי אין כסף, אני תסריטאי. אבל היה כתוב שם למטה שהספר שייבחר ייערך על ידי עוזי וייל. כשהייתי בן 15, הוא היה כותב סיפורים בהשראת פיליפ ק. דיק, שגרמו לי להבין שיש מישהו בארץ שקורא את הספרים שאני קורא. אמרתי: 'אם אני שולח, הוא יבחר את זה'. אז שלחתי את הספר כמו שהוא, מאוד לא מוכן, והוא בחר את זה. זה היה לפני שנה או שנה וחצי, ומאז הספר היה בתהליך עריכה עד שיצא".

אתה רואה תרחיש שבו תנסה אחר כך לכתוב את זה כסדרה?

"כל מי שקורא את הספר אומר לי משום מה שזה 'נורא קולנועי, נורא טלוויזיוני'. אבל אתה יודע, אני מספיק שנים בתעשייה הזאת כדי להבין שזו תמיד שאלה של מה שהשוק צריך".

הבחירה שלך בז'אנר של מדע בדיוני היא באמת לא מובנת מאליה.

"נכון, וכשחשבתי על זה, זה היה עוד יותר לא מובן מאליו. היום אני מרגיש שיש קצת ניצנים. גדלתי על הז'אנר הזה, אין ספק: פיליפ ק. דיק, רוג'ר זילאזני, ארקדי ובוריס סטרוגצקי. אני גם מאוד אוהב סופרים שהם על התפר שבין העולמות, כמו קזואו אישיגורו, שמבינים שהכותרת הז'אנרית היא יותר בשביל מי שמוכרים את הספר מאשר בשביל מי שקוראים אותו. אבל זה לא שאמרתי לעצמי: 'אני רוצה לכתוב מדע בדיוני' - זה פשוט הרעיון שהיה לי".

מהכריכה האחורית של הספר ניכר שההוצאה דווקא ניסתה לטשטש את האלמנט המד"בי. למעשה, הוא נשמע כמו ספר בלש סטנדרטי.

"זה באמת ספר שיש בו קונספט מדע בדיוני, אבל אז אתה נכנס לסיפור שהוא בעצם נוארי. הוא ידבר גם למי שלא מחוברים לז'אנר".

"המסע של הגיבור זה לקבל את הלוי אשכול שבתוכו, את האדם שלא קיבל את מלוא הקרדיט, שהוציאו אותו מהתמונה של ששת הימים, שהתייחסו אליו כאל מסכן, אבל בתכלס זה ראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו. ובתוך ספר שמדבר על התהילה כמחלה, אשכול הוא הדוגמה החיובית שלי לאדם שלא רצה תהילה"

ובכל זאת, מה יש בז'אנר המדע הבדיוני שתפס אותך?

"אף פעם לא הייתי בקטע של הסופרים הקשים, אלה שכותבים על מדע. מה שאני כן אוהב זה את העובדה שהז'אנר נמצא באיזשהו אזור אפור בין משל לריאליזם. מצד אחד כולם מדברים על בניית עולם, וזה לא סתם, כי ספר מדע בדיוני צריך להרגיש ריאליסטי. ומצד שני, יש משהו מטאפורי בבסיס של הז'אנר הזה. אתה יוצא מהעולם שלנו כדי להגיד עליו משהו. ובתפר המוזר שבין מטאפורה לריאליזם יש משהו חמקמק שקשה לתפוס, ואת זה אני נורא אוהב".

אז מה המטאפורה שלך?

"העניין של עולם שמלא בשיבוטים של מפורסמים הוא מטאפורה ממש יפה לדור שלנו, שגדל בתקופה של פריחת הליברליזם ושבו הבטיחו לכל אחד שהוא הולך להיות אליל רוק או כוכב קולנוע. אבל בסוף אין מספיק מקום בעולם לכל כך הרבה 'ג'ון־לנונים'".

כמו הגיבורים שלך, גם אתה הגעת להצלחה ולפרסום בגיל מאוד צעיר, והרבה מהספר עוסק בציפיות האלה ובשבר שלהן. אתה מרגיש שהספר הוא גם עליך?

"זה לאו דווקא קשור רק להצלחה בתור שחקן, אלא לאיזו תחושה פנימית שהיתה לי בנעורים שאני אמור להיות משהו גדול. אבל כמובן, כשאתה מקבל אישור מבחוץ כל הזמן, זה מאוד משפיע. אז היתה לי החוויה של מאוד להצליח מאוד מהר, ולאט־לאט זה נהיה יותר קשה. אתה יודע, יש ילד פלא, אבל אין דבר כזה 'מבוגר פלא'. באיזשהו שלב או שאתה איינשטיין או שאתה עוד איש. וזה נכון לא רק לגביי, אלא בכלל לאנשים בדור שלי. זה משהו שטבוע בנפש של כולנו, נתנו לנו תחושה שכל אחד מאיתנו הולך להיות מדהים".

לוי אשכול: גיבור

טוב, אני חייב לשאול - למה בחרת דווקא בלוי אשכול כגיבור?

"בתכלס, ברגע שאתה מחליט על עולם כזה, בכל בחירה של דמות אתה צריך להחליט אם אתה הולך אחד על אחד או הפוך על הפוך. בחרתי במרילין מונרו להיות הפאם פאטאל, וזה אחד לאחד. היא קלאסיקה של הקולנוע ההוליוודי, וגם שיחקה בנוארים. עם הגיבור שלי רציתי ללכת הפוך על הפוך. לוי אשכול זה השם שהכי הצחיק אותי, אפילו הכותרת הזאת 'לוי אשכול: בלש פרטי'. בדיעבד יש לזה עוד רבדים. לא במקרה בחרתי בו. הוא דמות היסטורית שמדברת אלי. לא צועקים לך את זה בתוך הספר, אבל באיזשהו מקום, המסע הרגשי של הגיבור זה לקבל את הלוי אשכול שבתוכו, לקבל את האדם שלא קיבל את מלוא הקרדיט, שהוציאו אותו מהתמונה של ששת הימים, שלא ספרו אותו ושהתייחסו אליו כאל מסכן ומגמגם, אבל בתכלס זה ראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו, חד־משמעית. ובתוך ספר שמדבר על התהילה כמחלה, אשכול הוא הדוגמה החיובית שלי לאדם שלא רצה תהילה, אלא לעשות טוב".

הנושאים שבהם עוסק הספר תפסו את סקר בעוד צורה בלתי צפויה: "לפני כמה שנים גילו לילד שלי מחלה גנטית נדירה - בעצם אנחנו עדיין לא יודעים מה היא, חושדים שזו מחלה מיטוכונדריאלית, אבל לא בטוחים. אחרי שכתבתי ספר על הנדסה גנטית, פתאום נכנסתי לעולם שבו הילד שלי סובל מכל מיני תופעות נוירולוגיות: חולשת שריר, עייפות גדולה, דברים שהם ממש קשים בשביל ילד. ופתאום זה מעורר בך את המחשבות האלה. באופן כללי, הנדסה גנטית בספרות היא דבר שמתייחסים אליו בתור איום. היא כמעט תמיד שלילית בצורה כזו או אחרת. אבל זה גרם לי לחשוב על הדברים מחדש. זה קצת קרוב לשאלות שיש בספר: האם היית עושה הכל כדי לעזור לילד שלך לקבל יתרון כלשהו, או נקודת פתיחה טובה יותר במסלול החיים? זה לא שיש לי תשובות, אבל השאלות שהעליתי בספר פתאום נעשו הרבה יותר רלוונטיות.

"אני יכול להגיד לך שהילד שלי, עם כל הקושי הפיזי שלו, הוא מושלם בעיניי. וגם זה: יש בך צד שאומר 'לא הייתי רוצה לשנות שום דבר', אבל מצד שני, זה ילד שמתמודד עם אתגרים נורא קשים. מתמודד בגבורה, ועדיין. הוא בילה חודשים בשיקומים, ילד שבאמת עבר הרבה מאוד. אז אני אומר: מצד אחד, זה נורא קל לתפוס את הפוזיציה של 'הוא מושלם כמו שהוא', אבל מצד שני הייתי רוצה לעזור לו".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, סקר נותן בי מבט ארוך. נראה שהוא רוצה להגיד עוד דבר שאולי לא אמר קודם. "לפני שבאתי לפה, שאלתי את הבן שלי אם זה בסדר שאדבר על זה", הוא משתף אחרי רגע של שקט. "והוא אמר: 'בסדר, איך שאתה רוצה'. אגיד בכוכבית שאחת הסיבות שאני מדבר על זה היא שאחרי שש שנים, אנחנו עדיין לא יודעים מה המחלה. יש לי איזו מחשבה שאם זה יופיע בעיתון, אולי יקרא את זה מישהו שיודע משהו שאני לא יודע. אם יש איפשהו מישהו שיכול להגיד לי 'יש בחו"ל את המומחה הזה והזה' - אני אסע לשם".