ג'ק קאר: "אני לא צריך לראיין לוחם קומנדו ולנסות להבין ממנו איך זה להיקלע למארב בעיראק - הייתי שם"

קומנדר ג'יימס ריס הוא גיבור ספרו הראשון של ג'ק קאר, ובמובנים רבים הוא בן דמותו. "רשימת חיסול" יצא לאור בארה"ב ב־2018 והפך מייד לרב־מכר של ה"ניו יורק טיימס". בעקבותיו יצאו עוד שבעה ספרים שג'יימס ריס הוא גיבורם, וכן ספר עיון שכתב קאר על הפיגוע נגד בסיס חיילי המארינס בביירות ב־1983. ספר מתח נוסף, המשיק סדרה חדשה עם גיבור חדש וששמו "האפשרות הרביעית" (The Fourth Option), יוצא לאור בארה"ב בימים אלה ממש.

ג'ק קאר היה לוחם ביחידת העילית אריות הים (Navy SEALS) של הצי האמריקני. במשך 20 שנה לחם ופיקד בשטח על יחידות קומנדו: במדבריות עיראק, בהרי אפגניסטן ובג'ונגלים של הפיליפינים. הוא הגיע לדרגת קומנדר (מקבילה לסגן־אלוף), והחליט להשתחרר מהצבא כשהבין שאם ימשיך - יצטרך להיפרד מהלחימה בשטח ומחבריו הלוחמים. עד כה הוא מכר מיליוני ספרים, אמזון פריים עשו שתי סדרות מצליחות מאוד המתבססות על ספריו - והשלישית בדרך.

"רשימת חיסול" הוא מסע נקמה, בוטה, אלים ולא מתנצל, של גבר שאיבד את כל עולמו. הספר המתורגם עכשווי ורענן, כאילו יצא לאור רק עכשיו (תרגם מאנגלית: ערן בן יעקב, הוצאת ידיעות ספרים).

"העקרונות הבסיסיים של הספר תקפים גם עכשיו", הוא אומר בראיון שאנו עורכים בזום. "ההבחנה בין טובים לרעים, מהו צדק, השאיפה למגר את הרשע, הצורך להגיד אמת ולא להיות כבול בתקינות פוליטית... לעקרונות כאלה יש תוקף שאינו תלוי בזמן. בחרתי לכתוב את 'רשימת חיסול' כי חשבתי שהוא עוסק בדברים הכי בסיסיים, הכי עמוקים, הוא בא מבפנים, מהקרביים".

לדבריו, "בשנות ה־70 אהבתי מאוד לראות את סרטי 'Death Wish'. יש סיבה שעשו שבעה או שמונה מהם. התמה הזו, של נקמה ללא גבולות... אתה יודע שאי אפשר לעשות את זה בחיים האמיתיים, אבל כשאתה רואה מישהו עושה את מה שלך אסור לעשות, או את מה שאתה לא יודע לעשות, וכשהמישהו הזה הוא הגוד גאי, אחד מהטובים - זה גורם לך להרגיש טוב. אתה מזדהה איתו ומזדהה עם זה שהוא מנצח - מנצח את המערכת שמנסה להגביל אותו ואותך. זה מהדהד. ולכן התמות המרכזיות של 'רשימת חיסול' רלוונטיות גם עכשיו".

עד כמה ג'יימס ריס הוא אתה?

"ריס מהיר ממני בהרבה, חזק ממני בהרבה, שנון ממני בהרבה, עומד מהר יותר על רגליו. אבל אני מכיר אותו היטב, ואנחנו חולקים כמה דברים. הוא היה צלף באריות הים, כמוני; הוא הפך לקצין, כמוני; כשנפגשנו לראשונה, בעת כתיבת הספר, הוא היה באותו שלב בקריירה הצבאית, שבה צריך להחליט אם אתה ממשיך לעבודת מטה ולפיקוד בכיר, או שאתה נשאר עם הטעם של הלחימה והחברים לנשק.

"כיום קצינים בכירים מובילים את אנשיהם מחפ"ק אחורי. אתה מוקף מסכים, ואף שאתה עדיין מפקד, אתה כבר לא בועט בדלתות עם החבר'ה, אתה לא נמצא ברכב שטח ומתאם סיוע אווירי, אתה לא מפעיל מהשטח כוחות להתערבות מהירה. גם הוא וגם אני עמדנו להיפרד מכל זה. הגעתי למסקנה שמה שאני טוב בו בכל הקשור לצבא וללחימה כבר מאחוריי, ידעתי שלא אצטיין בתפקידי מטה ובפיקוד מרחוק. אני טוב בלחימה ובפיקוד על לוחמים בשטח, בדרג הטקטי המתמרן. לכן החלטתי לעזוב ולהתחיל לכתוב.

"יכולתי להרגיש בדיוק מה זה להיות ג'יימס ריס. גם הוא נוהג בלנד קרוזר, בדיוק כמוני. זה רכב מאוד בסיסי, מאוד חזק. קשה לי עם רכבים מודרניים, הם תמיד מצפצפים ומתריעים, תמיד מעלים תוכנות ונתונים. זה כמו לנהוג במחשב או באייפד. יש לי שניים בחניה. הם מתרבים כמו ארנבים. ריס ואני חולקים מיומנויות, אהבה לכלי נשק. אני יכול לכתוב את דמותו בדרך אישית ואינטימית, ולא צריך לראיין לוחם קומנדו ולנסות להבין ממנו איך זה להיקלע למארב בעיראק - הייתי שם. אני יודע איך זה מרגיש להיות מאחורי הכוונת בעיצומה של לחימה ברמאדי ולחסל את המטרה. אני לוקח את התחושות ואת הרגשות שלי ומעניק אותם לדמות שאני כותב. הסיפורים שאני כותב בדיוניים לגמרי, הרגש והחוויה - אותנטיים לגמרי. זה בא היישר מהלב ומהנשמה שלי אל הדף.

"בחיים אני מרוסן"

"אני מזדהה עם יצר הנקמה של ריס", קאר מספר, "אף שבחיי האמיתיים אני מרוסן בחוקים ובנורמות. הוא משוחרר מהם. בכולנו פועמת המיתולוגיה של המערב הפרוע. יש הרבה ספרים וסרטי קולנוע שמשקפים את המיתולוגיה הזו, את הטיפוס הקשוח, הבודד, החמוש בנשק. זה מאוד אמריקני, אבל זה גם חלק מתרבות פופולרית שזכתה לתפוצה עולמית. אני זוכר את ג'ון וויין, קלינט איסטווד, מערבוני הספגטי. בימים ההם המונים עוד הלכו לאולמות הקולנוע, והוא עיצב את עולמם. אני מזדהה, אבל מרוסן".

בימים אלה יצא לאור ספרו העשירי של קאר, "האפשרות הרביעית", שאותו כתב יחד עם הסופר מ.פ. וודוורד. אני שואל מדוע בחר לכתוב עם סופר נוסף.

"אני מזדהה עם יצר הנקמה של ג'יימס ריס. כשאתה רואה מישהו עושה את מה שלך אסור לעשות, או את מה שאתה לא יודע לעשות, וכשהמישהו הזה הוא אחד מהטובים - זה גורם לך להרגיש טוב"

"רציתי להתרחב, כפי שטום קלנסי עשה בשנות ה־90, שבאמצעות שיתופי פעולה עם סופרים אחרים הגדיל את מספר הספרים שלו והגיע לקוראים נוספים. 'האפשרות הרביעית' מציג גיבור חדש. וודוורד ואני נכתוב את הסדרה ביחד, ניצור ביחד יקום חדש, ובמקביל אוכל להתרכז בכתיבת ספרים נוספים בסדרת ג'יימס ריס. אני רוצה להתרחב, להמציא עולמות חדשים. יש לי המון רעיונות לספרים נוספים, וכתיבה עם סופר נוסף תאפשר זאת.

"סופרים כמו גרישם וקונלי מצליחים להוציא שני ספרים בשנה. אבל אולי הילדים שלהם כבר מבוגרים יותר ועזבו את הבית, ויש להם קהל קוראים מבוסס מאוד. היעד שלי הוא ספר אחד בשנה. אגב, גם את ספר העיון על הפיגוע נגד חיילי המארינס בביירות ב־1983 כתבתי עם שותף - ג'יימס סקוט, שהיה מועמד לפרס פוליצר. זה הראשון מתוך סדרה של ספרי עיון שנוציא ביחד. הנושא של הספר השני כבר נבחר, ונוציא אותו לאור בתחילת 2027. סקוט הוא היסטוריון מעולה, ולמדתי ממנו רבות על עריכת תחקירים, על חפירה בארכיונים, איך לצטט מקורות באופן נכון, הוא פנטסטי".

מדוע אתה מקדיש כל כך הרבה זמן למסע הופעות ולראיונות? יש לך קהל נאמן, מכרת כבר מיליוני ספרים.

"כוחו של המכשיר הזה עצום", קאר מושיט את הטלפון שלו למצלמה. "חברות ענק העניקו לנו את המכשירים הממכרים האלה, וכל מטרתן היא שנמשיך לגלוש ולגלול. ההתמכרות הזו מונעת מאנשים לקרוא. היא מובילה להפך מחמלה, העמקה, אמפתיה והזדהות. אל מול כל זה אני חייב לעשות דברים שמוסיפים ערך לחיי הקוראים שלי, מעבר לספרים שאני כותב. ואני צריך לעשות זאת במשך כל השנה, כדי שלא יאבדו קשב לטובת הרשתות החברתיות והטלפון כאשר הספר יוצא לאור. זו מערכה מתמדת על נשמתם. לכן אני איתם כל הזמן - בפודקאסט, באתר, בכתיבה על היסטוריה, בהופעות בטלוויזיה. אני רוצה להיות נוכח בחייהם באופן קבוע".

בתור מי שמגדיר את עצמו כאדם אנלוגי, שנוהג ברכב מיושן אך רב־עוצמה, שאוהב כלי נשק מעשה ידי אומן, שעונד שעון מכני ("יקר ולא מדויק"), קאר עושה עבודה מרשימה מאוד בעולם הדיגיטלי. האתר שלו מקצועי ומוקפד, הפודקאסט שלו מרתק ויש לו מאזינים רבים ומסורים, הוא מתראיין הרבה ויש לו נוכחות מתמדת ומרשימה. הוא אפילו מוכר מרצ'נדייז הקשורים לספריו ולכלי המשחית שהוא אוהב (לא רק רובי צלפים, גם גרזיני טומהוק עושים עבודה מצוינת). קאר נראה כמו שלוחם עילית צריך להיראות: רזה, מזוקן, עיניו הן עיני טורף, חיוכו הלבן מאיר לפתע את חזותו הקשוחה.

"בגיל 7 ידעתי שאני רוצה להיות באריות הים. בגיל 10 ידעתי שאני רוצה להיות סופר. סבא שלי היה טייס בצי האמריקני ונהרג ב־1945 באוקינאווה במהלך מלחמת העולם השנייה. גדלתי עם תמונות שלו, עם המדליות שקיבל, עם מפות המשי שבהן צוידו הטייסים בשעתו. היו לנו כל החפצים הללו, אבל לא היה לנו קשר עם מי שנלחם איתו. מי שלא נהרג חזר בתום המלחמה לביתו והמשיך בחייו. לא היו אז קבוצות פייסבוק. אבא שלי לא הכיר אף אחד ששירת לצידו של אבא שלו. הקשר עם סבא נוצר באמצעות התרבות הפופולרית - סרטים וספרים על מלחמת העולם השנייה.

"אבא שלי ואני ראינו ביחד את הסרטים האלה. בגללם הרצון שלי לשרת בצבא היה בדמי מגיל צעיר. ולצד זה - הרצון לבחון את עצמי, להוכיח את עצמי לקהילה, למדינה. אנחנו רוצים להוכיח את עצמנו אל מול אתגרים קשים: מחנה טירונים של המארינס, בית הספר של הריינג'רס והכוחות המיוחדים, האימונים הנוראיים של אריות הים. בגיל 7 ראיתי סרט שנקרא 'אנשי הצפרדע'. חשבתי על החבר'ה האלה שיוצאים מהמים ומפוצצים דברים. משהו בים ובמבצעים המיוחדים דיבר אלי.

"כיום אין שירות חובה, אין חוויה משותפת, כולם לוקחים ורק מעט נותנים. האמריקנים של היום נהנים מההקרבה ומהשירות של הדורות הקודמים, ולא משקיעים מעצמם. זה מסכן את החירות שלנו"

"אמא שלי היתה ספרנית, והיא לקחה אותי לספרייה העירונית וביחד עשינו מחקר על צוללנים, על יחידות לפיצוצים תת־מימיים, על אריות הים. מהמחקר שעשיתי - שהתבסס על מדף ספרים אחד - הגעתי למסקנה שאריות הים היא אחת מיחידות העילית הטובות ביותר, ושהאימונים שלהם הם הקשים ביותר שאפשר היה להמציא, כך שמגיל 7 הייתי בפנים.

"עשיתי הכנה ארוכה לכתיבה - כי קראתי כל כך הרבה. טום קלנסי, נלסון דה מיל, ג'ון לה קארה, איאן פלמינג, רוברט לדלום, פרדריק פורסיית. הקריאה הכינה אותי לכתיבה יותר מכל דבר אחר. קראתי בהתחלה ספרים לנוער, אבל מהר מאוד עברתי לספרים שההורים שלי קראו. לא סטיתי הרבה מז'אנר המתח והפעולה. קראתי גם מותחנים משפטיים, של ג'ון גרישם וסקוט טורו, ומותחנים רפואיים של רובין קוק, ואת הקלאסיקות שלימדו בבית הספר. נמשכתי בעיקר למותחנים הפוליטיים. היו בהם הרבה גיבורים שהזדהיתי אתם - אנשי כוחות מיוחדים ואריות ים בווייטנאם, כוחות מבצעיים של ה־CIA בווייטנאם, צלפים בג'ונגלים של וייטנאם - אלה היו גיבורי הספרות והטלוויזיה שלי.

"כמעט כל השירות שלי היה מבצעי. הוצבתי בגרמניה למשך תשעה חודשים, ושנאתי את זה כל כך. בגרמניה אתה רוצה להיות ב־1944, לא כשאתה מזיז ניירות ב־2007. הגעתי לגרמניה מתקופות שירות מאוד אינטנסיביות בעיראק ובאפגניסטן. בסבב האחרון שלי בעיראק סופחתי ליחידה מבצעית של ה־CIA, וזו היתה חוויה נפלאה. לכן, כשנתקלתי בשיממון של גרמניה, החלטתי להצטרף ל־CIA. עשיתי את כל הראיונות, המבחנים, בדיקות הפוליגרף. הייתי אמור לצאת ל'חווה' בווירג'יניה, לעשות קורס קציני איסוף (Case Officers) ולהצטרף לפעילות הפארא־צבאית של הסוכנות.

"ביקשתי להשתחרר מהצבא והם שאלו 'למה אתה עוזב?'. עניתי 'כי הצבתם אותי בגרמניה! אני צריך להיות בזירת מלחמה'. במקום להגיד לי 'תודה על שירותך ולהתראות', הם הציעו לי לחזור לצוות מבצעי של אריות הים. אשתי אמרה לי שאני צריך להישאר במקום שאליו אני שייך.

"רציתי להיות סופר כי אהבתי כל כך את הספרים שקראתי ושאני קורא עד היום. נמשכתי גם למה שדמיינתי שהוא אורח חייו של סופר: לשבת לבד בהרים, להתבודד, לשלוח את כתב היד לניו יורק ולחזור לבקתה ולהמשיך לכתוב. הלוואי שזה היה ככה. אני מרגיש בר מזל על שהגשמתי את שני הייעודים המרכזיים שלי בחיים - להיות לוחם ולהיות סופר. מה שנשאר לעשות זה להיות עוד יותר טוב. לכתוב ספרים טובים יותר, לעשות סדרות טלוויזיה טובות יותר. אני גם רוצה להיות יותר טוב בחיי האישיים, להיות בעל יותר טוב, אבא יותר טוב, אזרח יותר טוב. אני חייב את זה לקוראים, לצופים, לאנשים שמבלים שעות בקריאת הספרים שלי, לעצמי.

"הדבר היחיד שמעניין אותי בכתיבה הוא הסיפור, ואם אני מצליח לשים בו את הלב ואת הנשמה שלי. כך אני מכבד את הקוראים שלי. אני לא צריך לדאוג מה מותר לכתוב ומה אסור, מה תקין ומה לא, מה אורך הפרקים וכמה עמודים יהיו בספר, איזה קשב יש לקוראים... לא. רק הסיפור. It's all about the story".

שם עם האות C

אני שואל את קאר על הספרות והבינה המלאכותית.

"לדעתי צריך לחייב על פי חוק לכתוב על ספר אם הוא נכתב על ידי בן אדם או באלגוריתם. מגיע לקוראים לדעת. כבר אמרתי שאני טיפוס אנלוגי, אני לא נוגע ב־AI, אבל כמובן אכתוב על זה, כי הבינה המלאכותית היא חלק מהמציאות".

אתה לא חושש שהבינה המלאכותית תכתוב את הספר הבא של ג'ק קאר?

קאר עונה בסיפור: "זמר הקאנטרי המפורסם וויילון ג'נינגס הגיע בשנות ה־80 למסעדה בקזינו בלאס וגאס. הבעלים סיפר לו שיש להם להקת קאברים שמבצעת את שיריו ושחבריה מתים להכיר אותו. הוא נפגש איתם, והם אמרו שהם מעריצים אותו ואת שיריו, וקיוו שזה בסדר שהם שרים אותם. ג'נינגס אמר להם 'הכל טוב, אבל יש רק בעיה אחת: אתם מפגרים תמיד בתקליט אחד...' אני מקווה שזה יהיה נכון גם לגבי הספרים, ואני גם מאמין שרוב הקוראים ירצו לקרוא ספר שנכתב על ידי בן אדם ולא על ידי תוכנה".

השם ג'ק קאר הוא שם עט. שמו האמיתי הוא ג'ורג' פיטרסן. אני שואל אותו למה בחר בשם עט ולמה דווקא את זה.

"עוד לפני ששלחתי להוצאה לאור את כתב היד הראשון שלי, יצא לי לדבר עם הסופר לי צ'יילד. הוא היה הסלב הראשון שהעזתי לפנות אליו. זו היתה ההזדמנות הראשונה שלי לדבר עם סופר אמיתי. סיפרתי לו על הספר 'רשימת חיסול', והוא אמר שהשם של הספר מצוין אבל גם אמר 'אתה צריך שם עט'. הוא סיפר שבשנות ה־90 הוא בחר לעצמו שם עט.

"הוא רצה להיות על אותו המדף עם כל הסופרים ששמם מתחיל באות C - Tom Clancy, Patricia Cornwell, Clive Cussler, John le Carré - אז הוא בחר בשם Child. הוא הציע שאעשה כמוהו, ושאבחר שם פרטי שיש בו אותו מספר אותיות כמו בשם המשפחה, כי זה ייראה טוב על העטיפה. הכנתי רשימה של שלושה עמודים עם שמות משפחה שמתחילים באות C, מחקתי אחד־אחד, והשארתי את Carr. אחר כך בחרתי בשם הפרטי Jack, כמחווה לגיבורו של לי צ'יילד, ג'ק ריצ'ר".

"רשימת חיסול" הוא ספר כועס מאוד, כעסת כשכתבת אותו?

"אני לא מתרגז בקלות, אבל הייתי מאוכזב. מאוכזב מהקצינים הבכירים שלנו ומהמנהיגים שלנו. מהטעויות האסטרטגיות שהם עשו. אם היינו עושים טעויות כאלה ברמה הטקטית, היו מפטרים אותנו או מעמידים אותנו למשפט צבאי. הם היו יהירים ובורים ולא הבינו את המלחמות שהם שלחו אותנו אליהן".

עד כמה הסיפור ריאליסטי?

"יש דור בכוחות המיוחדים שלנו שלא רק התאמן, אלא חווה על בשרו קרבות רבים ופעולות מבצעיות רבות. במובן הזה, היכולות של ג'יימס ריס ריאליסטיות מאוד. במציאות נעשו על ידי אנשים מאוד בכירים מעשים מושחתים ומקוממים שאינם שונים מאלה המתוארים בספר. לא כל מה שכתבתי קרה, אבל אני חושש שהוא יכול לקרות".

היית רוצה להיות לוחם במלחמה הנוכחית עם איראן?

"המלחמה עם איראן היא הרבה מעבר לאירוע אזורי שיש לו השלכות כלכליות גלובליות. העולם כולו מסתכל עלינו, סין לומדת אותנו, ואנחנו חייבים, ביחד עם ישראל, לנצח, כדי ליצור הרתעה גלובלית.
"אני דואג למה שאנחנו עושים לעצמנו באמריקה. הדורות הקודמים הקריבו כל כך הרבה, כדי שנוכל להתנסות ולהתפתח באופן אישי. להיות באריות הים, לכתוב ספרים. כיום אין שירות חובה, אין חוויה משותפת, כולם לוקחים ורק מעט נותנים. האמריקנים של היום נהנים מההקרבה ומהשירות של הדורות הקודמים ולא משקיעים מעצמם באמריקה. זה מסכן את החירות שלנו. נעשינו רכים. צריך לקרוא, ללמוד היסטוריה, להניח את הטלפונים. אני מנסה להיות אופטימי לגבי העתיד, אבל זה לא קל.

"אני אישית כבר לא לוחם. הימים האלה עברו. היו לי שנים טובות, התזמון שלי היה טוב, זכיתי להילחם לצד הטובים ביותר. אבל אני כבר לא אריה ים. עכשיו אני סופר".