שחר קמיניץ, שהוציא לאחרונה את ספרו השני, "מחול הקיפודים", מוטרד. "אנחנו נמצאים בתקופה של משבר דמיון", הוא אומר בבית הקפה שבו ישבנו לראיון. ״אנחנו שקועים עמוק בתוך ניסיון להבין ולתעד את המציאות. אנחנו עוקבים אחרי החדשות באופן בלתי פוסק, רצים אחרי האירועים, ולא נשאר לנו זמן לחשוב ולדמיין דברים שהיו יכולים לקרות, במקום הדברים שהתרחשו בפועל".
ב"מחול הקיפודים", ספרו השני שיצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר, הוא עוסק, בין השאר, בשאלת כוחו של הדמיון האנושי והיכולת שלו לעצב את המציאות. גיבורת הספר היא ענת סימנטוב, שבמשך עשורים עבדה בסריקת תמונות ישנות בביתה. לאחר שהיא מפוטרת מעבודתה, היא מתחילה לעבוד כ"סוכנת אמת" בחברת "וריטאס", סטארט־אפ המעביר ״מסרי אמת״ לאנשים. תפקידה של ענת הוא לאתר את ה״יעדים״, אנשים החיים בשקר עצמי, ולעמת אותם עם המציאות.
״המיזמים בספרים החלו מכוונות אציליות, אבל הפכו למערכות שבהן בני האדם הופכים לכלי משחק. ׳וריטאס׳ משתמשת בבני אדם כסוכנים של אמת. במקום שהטכנולוגיה תשרת אותנו, היא משתמשת בנו כאמצעי להשגת מטרותיה"
״תוך כדי כתיבה גיליתי שכוח העל של ענת, שהיא גיבורת־על יותר מכל סופרמן או ספיידרמן, הוא הדמיון״, אומר קמיניץ. ״כדי לפרק את השקר הפנימי של אנשים, היא בונה סיפור דמיוני מפורט עליהם ועל הסביבה שלהם, וזה מאפשר לה לחדור אל השקר ולפוצץ אותו״.
איך זה עובד?
״השימוש בדמיון כדי לנפץ שקרים דומה למה שקורה לנו בקריאת ספרים. בקריאה אנחנו נכנסים מתחת לעורו של אדם אחר, רואים הרבה מציאויות חלופיות. הספרות חושפת אותנו להמון אפשרויות. היא גם מראה לנו שאנחנו לא חייבים להיצמד חזק כל כך לסיפור אחד, לאותו שקר שאנחנו מספרים לעצמנו, כי אפשר להתרגל למצב שבו הרבה סיפורים אפשריים חיים בתודעה שלנו בו בזמן״.
אתה באמת מאמין שספרות יכולה לשנות משהו בעולם האמיתי?
״נוטים לחשוב שספרים לא מזיזים שום דבר, אבל הם מרחיבים את התודעה של הקורא, את האפשרויות שלו, וכך פועלים באופן בלתי מודע על הפעולות שלו בעולם״.
מהי אמת?
באופן מפתיע, או שלא, קמיניץ תולה את המשבר בענף הפרוזה העולמי והישראלי כאחד - באותו משבר דמיון. "'המציאות חזקה מכל דמיון' הוא משפט שאנחנו נוהגים להגיד כמעט בכל פעם שאנחנו צופים בחדשות. האקטואליה והניסיון להבין אותה תופסים את כל החלל המנטלי שלנו. זה בא לידי ביטוי בהתמכרות שלנו לחדשות וגם בשדה התרבותי, שנע באופן בולט לכיוון ספרות תיעודית, ממואר ויצירות שמתעדות או מחקות את המציאות. פרוזה בדיונית נדחקת היום לקרן זווית, ומולה ספרות עיון, תיעודית ואוטוביוגרפית מושכת היום את רוב תשומת הלב. אני מתאבל על זה במידה מסוימת - לא על כך שהחלופות קיימות, אלא על האיזון שהלך״.
קמיניץ מעודד את הדמיון, אבל "מחול הקיפודים" שואל שאלות קשות שעוסקות דווקא בגבולות ההולכים ומיטשטשים בין האמת לבדיה. העולם שקמיניץ ברא הוא בינארי, וחברת ההייטק שעומדת במרכז הספר, וריטאס, מקדשת את "האמת", כפי שהאלגוריתם שלה מגדיר אותה. ״מושג ה׳פוסט־אמת׳ מעורר בי אי־נוחות״, הוא אומר, ומתייחס לכך שהיום נדמה כי כבר אין "אמת" או "מציאות", אלא "האמת שלי" ו"המציאות כפי שאני חוויתי אותה".
"המכונות האלה צריכות מילים, זה חומר הגלם שלהן, כמו שחומר הגלם של השרתים הוא חשמל, שבבים וכוח עבודה. הפתרון הוא שהחברות שממטירות מזומנים על הקמת דאטה־סנטרים ענקיים יקימו איזושהי קרן שאליה הן יזרימו כסף"
״לאמת העובדתית כבר אין מקום מרכזי בעולם, אין לה עדיפות על פני ׳עובדות חלופיות׳, וגם אין בושה אם אתה עוזב אותה".
וזו בעיה?
"תראי, האמת נמצאת שם, בין שנרצה ובין שלא. המציאות טופחת על פנינו בסוף. רציתי לכתוב רומן בדיוני שבו אני בעולם של פוסט־אמת ועושה חזרה, ׳רטרו׳, לאמת המסורתית מפעם, זו שמסתמכת על עובדות, זו שאריסטו דיבר עליה, שחז"ל דיברו עליה. רציתי להטיח באנשים את האמת הזו ולראות מה קורה״.
בספר האמת לא תמיד מועילה, ולפעמים גם גורמת נזק ומייצרת שקר אחר.
״נכון, מהספר עולה בדיוק האמביוולנטיות הזאת: האמת קשורה בנקודת מבט, ולא תמיד הופכת את העולם למקום יותר טוב. הקוראים הביקורתיים יכולים להסתכל על חלק מהמסרים שענת מוסרת, ולהגיד: רגע, אולי אפשר היה לספר אותן עובדות בצורה אחרת לגמרי, ואולי יש סיפור רחב יותר. הספר מנסה לעשות בהתחלה חזרה מאוד רדיקלית לאמת אחת שמבוססת על עובדות בלבד, ואחר כך יש תנועה לכיוון המרכז והאמביוולנטיות״.
דילמה נצחית
גם ענת, הגיבורה, עוברת מסע משל עצמה, והמגע עם ה"יעדים" שלה מפיח בה משב רוח רענן של חיים חדשים. ״ענת עוברת ממישהי שנמצאת לבד עם הצילומים שלה, שדרכם היא מתבוננת בעולם מבחוץ, למצב שבו נכפה עליה להתערב בעולם ולהיות במגע עם אנשים״, מתאר קמיניץ. ״לאט־לאט היא נפתחת ואפילו נהנית מזה. התנועה הזאת היא בדיוק מחול הקיפודים, שהוא שם הספר. ענת מייצגת את הדילמה בין התבוננות בעולם לבין להיות מעורב בו - לעשות, לפעול, לשנות״.
מחול הקיפודים, שאותו מתאר קמיניץ, לקוח ממשל של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, המתאר קיפודים המנסים להתקרב זה לזה בליל חורף קר כדי להתחמם, אך נאלצים להתרחק שוב ושוב בגלל קוציהם הדוקרים. המשל מדגים את המלכוד האנושי שבין הצורך הבסיסי באינטימיות ובקרבה חברתית לבין המרחק הדרוש כדי להגן על עצמנו מפני פגיעה.
הדילמה הזו, כך קמיניץ מעיד, מלווה אותו כל החיים. "שתי הנטיות, המגע עם העולם וההתרחקות ממנו, קיימות אצלי בו בזמן, סותרות ומתנגשות זו בזו. אני קורא ספרים מגיל מאוד צעיר, באובססיביות. בגיל 5 התחלתי כבר לכתוב בעצמי. כל זה הרגיל אותי לחוות את העולם דרך מילים כתובות, שיטה מאוד מספקת ונוחה. אבל קיים בי במקביל הדחף להתלכלך בבוץ של העולם, להבין איך הוא עובד מבפנים ולא רק מבחוץ״.
הביוגרפיה של קמיניץ בן ה־56 בהחלט מגלמת בתוכה את אותו המתח בין התערבבות בעולם לבין צפייה בו מן הצד. על הנייר, מדובר בפרופיל של מי שנמצא הכי ״בפנים״ שיש: שירות בתפקיד טכנולוגי בחיל המודיעין, תארים במדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, הקמת סטארטאפים מצליחים שעשו אקזיט. גם היום, כחבר בדירקטוריונים וכיועץ ליזמים, הוא שומר על רגל אחת בתעשיית ההייטק.
לצד כל אלה, היה לקמיניץ צד "תצפיתני", עוד מימי נערותו ככתב ב"הארץ שלנו" וב"מעריב לנוער", ובהמשך כפובליציסט ב"דה מרקר". בשנת 2023 הוציא את ספר הביכורים שלו "משאבי אנוש", שגם הוא עסק בעולם ההייטק.
״עד שיצא הספר חייתי ממש טוב עם זה שאני בעיקר קורא״, מספר קמיניץ. ״קריאה תמיד היתה כל כך מהנה, לצלול לתוך יצירה, לחוות חוויות שלא חווית וכנראה גם לא תוכל לחוות. אבל הייתי כבר בן 48, והיתה תחושה שבכל זאת יש לי משהו להגיד, שאולי שווה להקדיש לו כמה שנים״.
"משאבי אנוש" הציב במרכזו את "אינסטמיינד", סטארט־אפ של בינה מלאכותית המפענחת את נפש האדם. כדי לעשות זאת, האלגוריתם מאומן על מאגר עצום של קלאסיקות מהספרות העולמית, מתוך הנחה שהספרות כבר פיצחה ותיעדה את כל קשת הרגשות האנושיים. הספר מביט מקרוב בניסיונות לכמת ולמסחר את הרגש האנושי, ונוגע בקונפליקט הפנימי שחווים אנשי הטכנולוגיה שעושים זאת.
״עבדתי שנים בהייטק ותמיד הסתכלתי על הכל גם קצת מהצד, לכן היה לי חשוב לדבר על מה שהטכנולוגיה עושה לנו. יש פה כוח מטורף, כמו כוח טבע, שפשוט מעצב לנו את החיים, את החברה ואת הנפש. פעם אלה הסמארטפונים, פעם הרשתות החברתיות, ועכשיו ה־AI - זה תמיד נוחת עלינו משום מקום ומשנה הכל. חייבים לנתח את זה ולחשוב לאן זה לוקח אותנו״.
לאן?
״העולם שבו שני המיזמים שבספרים שלי הם דומיננטיים הוא עולם שמטריד אותי. שניהם החלו מכוונות אציליות, נגישות פסיכולוגית והחזרת האמת - אבל הפכו למערכות שבהן בני האדם הופכים לכלי משחק בידי אלגוריתמים. ׳וריטאס׳, למשל, משתמשת בבני אדם כסוכנים של אמת. כלומר, במקום שהטכנולוגיה תשרת אותנו, היא משתמשת בנו אמצעי להשגת מטרותיה. זו האפוקליפסה בעיניי: היפוך תפקידים שנובע לא מזדון של הבינה המלאכותית, אלא מכך שהפקדנו את השליטה בידיה מרצון, פשוט כי היא מנהלת יעילה מדי״.
ואז?
״כולנו נהיה שליחים של וולט, משהו שנתון לניהול ולמדידה ולאופטימיזציה כל הזמן. בעולם כזה, אם אני מפליג בדמיוני, לרצון שלנו כבר אין משמעות, לביטוי האישי שלנו, לכל הדברים המיוחדים והמוזרים שלנו. נכון שבעולם הזה גם לא יהיו השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, לכן התמונה פה היא לא חד־משמעית, ועדיין, התוצאה היא דיסטופית״.
אפרופו משאבי אנוש ובינה מלאכותית, אנחנו עומדים מול סיטואציה של עשרות אלפי מפוטרי הייטק טריים, איום בפיטורים עתידיים של חברות ענק, בין השאר בגלל חדירת הבינה המלאכותית לחברות הללו. איך אתה רואה את זה?
"זו תחושה של שינוי טקטוני, כשהאדמה רועדת מתחת לרגליים. זה אירוע אמיתי ומדאיג, לא רק חלק מהמחזוריות הטבעית של גאות ושפל, שמבטא מהלך שבו הסקטור הטכנולוגי גדל יותר מדי, יותר מכפי מידתו. היתה איזושהי אופטימיות שנבעה מהנחה של צמיחה גבוהה ובלתי פוסקת, והביאה חברות לגייס עוד ועוד אנשים. לכן אנשים גם בחרו במסלול הקריירה הזה, מתוך הנחה שיהיה בו גידול בלתי פוסק.
"אבל האופן שבו הוקמו ונוהלו חברות כבר לא רלוונטי - חברות יכולות להיות הרבה יותר קטנות ולפעול הרבה יותר מהר. אז כל המודל של גיוס אנשים, ולכן גם גיוס כסף כדי לממן אותם, משתנה. אני בעיקר מצטער על זה, כי הרבה אנשים טובים השתכנעו לראות את עתידם בתחום ההייטק והשקיעו בזה הרבה, אולי גם ויתרו על קריירות אחרות, ולא בטוח שיהיה מקום לכולם".
בספר אתה דן המון בבינה המלאכותית, כסופר – אתה משתמש בה?
״אני לא נותן לה להתקרב לכתיבה שלי. כתיבה היא לא תהליך שנתון לאופטימיזציה. מבחינתי, לעשות מיקור־חוץ לחשיבה, ליצירתיות ולביטוי אישי מחטיא לגמרי את המטרה. אני לא רוצה שיחדרו השפעות חיצוניות, כמו בנק רעיונות להמשך של עלילה או בנק של דמויות אפשריות, כי בשבילי זה ביטוי אישי, וגם אם הביטוי האישי שלי פחות מהוקצע ממה שמכונה היתה יכולה ליצור, הוא עדיין הביטוי האישי שלי. אחרת, בשביל מה לטרוח ולכתוב? אני רוצה שזה יהיה שלי לגמרי, עם כל הדברים הייחודיים, ואולי המוזרים שלי, ואולי אפילו הלא־אופטימליים״.
חברות הטכנולוגיה ברומן שכתבת השתמשו בספרים כדי להפוך את המוצר שלהן לחכם יותר. אנחנו יודעים שזה קורה במציאות, כשסופרים והוצאות לאור כבר תובעים חברות כמו מטא של מארק צוקרברג ו־OpenAI במאות מיליוני דולרים.
״זה דיון מאוד מעניין, שמעמיד במוקד את שאלת זכויות היוצרים. תהליך אימון המודלים מתבסס על כך שאנשים עבדו קשה כדי לגבש רעיונות במילים. המכונות האלה צריכות מילים, זה חומר הגלם שלהן, כמו שחומר הגלם של השרתים הוא חשמל, שבבים וכוח עבודה אנושי. בלי מילים איכותיות, מהסוג שיש בספרים, המודלים האלה לא לומדים שום דבר. לכן לשלם על שבבים, חשמל ומשכורות לעובדים, אבל לא על המילים, מפוקפק מבחינה אתית. הפתרון צריך להיות שהחברות האלה, שממטירות מזומנים - למשל, על הקמת דאטה־סנטרים ענקיים - יקימו איזושהי קרן שאליה הן יזרימו סכום כסף שפרופורציוני למספר הספרים שהן קולטות, והוא יחולק בין היוצרים, כך שהעוגה תתחלק בין מי שהתוכנות האלה נהנות מעבודתו ולא היו יכולות להתקיים בלעדיו״.
מחשבות על יוקרה
עבור מי שהתרגל למשאבים הבלתי מוגבלים ולקצב המהיר של תעשיית ההייטק, המעבר לעולם הספרות המקומי, על ממדיו הצנועים ותקציביו המצומצמים, עלול להצטייר כוויתור על מעמד ועל נוחות. עבור קמיניץ, המעבר הזה דווקא נושא עימו את היתרון של ביטוי קול אותנטי.
״אני די אדיש לשאלות היוקרה האלה. שמחתי להצליח, אבל זה לא היה דבר מרכזי עבורי. אני מרגיש טוב מאוד עם המעבר. אני נהנה מזה שהיצירה היא שלי, משהו שאני רוצה להגיד ושאני עומד מאחוריו. המוצרים שפיתחתי כיזם הייטק לא היו ׳אני׳, בניגוד לספרים שאני כותב, שהם לחלוטין אני. לכן אני נכנס בהרבה יותר התלהבות גם להיבטים הפחות סימפטיים, כמו שיווק, כי זה משהו משל עצמי שאני רוצה לתת״.
השגרה הנוכחית של קמיניץ מציגה קצב אחר לגמרי מזה שהכתיב לו עולם ההייטק. "כיזם, הרגעים הכי קשים היו כשהחברה לא הלכה טוב, והמשך המימון לא ברור, ויש במקביל גם משבר כלכלי עולמי, ואתה יודע שאתה צריך לפטר עובדים בקרוב. אתה יודע שיהיה להם קשה למצוא מקום עבודה אחר, ואתה חי עם המועקה הזאת ועדיין לא יכול לספר להם, כי עדיין לא התקבלה ההחלטה הסופית, אז אתה צריך להעמיד פנים צוהלות. אלה היו התקופות הכי קשות. אף ששתי החברות שהקמתי בסופו של דבר הצליחו, עדיין היו להן הרבה יותר רגעים קשים מאשר רגעים טובים".
היום, בניגוד לאז, היום־יום שלו רגוע בהרבה. הוא מתחיל בריצת בוקר ובארגון ארבעת ילדיו למסגרות, וממשיך בכתיבה. בשלב שבו כבר קשה לו להמשיך לכתוב - הוא עובר לקריאה.
אתה מבלה לא מעט שעות עם עצמך. מה מושך אותך החוצה למגע עם העולם?
״העובדה שיש לי ארבעה ילדים מחייבת את זה, אני לגמרי לא מנהל חיים של התנזרות. אני עדיין פעיל בתחום ההייטק, מה שמוציא אותי לפגישות ולשיחות. אני לא מרגיש שחסר לי, ובכלל אין לי לא אופציה ולא רצון להתנתק״.
היו תקופות שבהן נאבקת יותר למצוא מקום במחול הקיפודים?
״בתקופות הארוכות שבהן עבדתי בהייטק בצורה מאוד אינטנסיבית, ממוקדם בבוקר ועד אישון לילה, היו שנים שכל הזמן הייתי צריך לעבוד בקרבת אנשים. ציפו ממני לשבת בפגישות כל היום ולפתור בעיות. ברבות השנים הרגשתי שזה כבר יותר מדי״.
מה היה יותר מדי?
״האינטנסיביות של המגע הבין־אישי שמתחלף בכל פעם. ברגע שאתה מנהל עשרות אנשים, אתה יושב בכל פעם לשיחה קצרה עם אדם אחד, בדרך כלל כדי לפתור בעיות או להתמודד עם משברים. השיחה מסתיימת אחרי רבע שעה ואתה עובר לאדם הבא. אתה לא מספיק להתעמק, לצלול לתוך העולם שלו ולהבין מה קורה איתו. זו שחיקה מנטלית מאוד גדולה״.
ועכשיו?
״אני יכול להתעמק בדברים כמה שאני רוצה, הזמן הרבה יותר גמיש. כמנהל הייתי צריך כל הזמן לקבל החלטות. היכולת הזאת להשתהות כמה שאני רוצה, להתעכב על הסף לפני שאני מכריע, מאוד נעימה לי. יותר מזה, אני יכול לשבת ולנסות להבין את המצב הנפשי של הדמות גם שבוע שלם, ואף אחד לא לוחץ עלי לגמור עם זה. ב׳מחול הקיפודים׳ הגיבורה ענת לא אוהבת לקרוא פרוזה, ולא הצלחתי להבין למה - היא אישה רבת דמיון ומתבוננת, מאוד מתאים שתהיה תולעת ספרים. ישבתי על העניין הזה פרק זמן ארוך כדי לנסות להבין מה יכול לגרום לה להתנהג ההפך ממה שציפיתי. אף אחד לא ייתן לנו את הפריבילגיה הזאת בחיי היום־יום״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו