יש ספרים עם כותרות כל כך מפתיעות, שאי אפשר להתעלם מהן. משום מה, נדמה לי שבכמה מהכותרות היותר פרועות שאני מכיר מופיעים דגים: "היו שלום ותודה על הדגים" של דאגלס אדמס, "יום מושלם לדגי בננה" של ג'יי די סלינג'ר, "כריסטוס של דגים" של יואל הופמן (פעם הבאתי אותו איתי לבית כנסת ביום כיפור, והחזקתי אותו הפוך מחשש שעין תועה של אחד המתפללים תבחין בכותרת).
בספרה החדש מיטל זהר הולכת באותו כיוון, עם כותרת שאי אפשר להתעלם ממנה: "מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות)". כמו הכותרת, גם הספר מורכב משני חלקים: הראשון, "מחברת פרידה" מ־2017, הוא יומן המתמקד בפרידה מבת זוג; השני, "דגים (אני רוצה לחיות)", הוא יומן הנפתח ב־5 באוקטובר 2023, ומתאר התמודדות עם שובה של מחלת הסרטן בצל המלחמה. אל הדגים עוד נגיע.
אחרי שני ספרי שירה מצוינים וספר בפרגמנטים פרוזאיים מבריקים ("נבדה"), בספרה הנוכחי זהר מגדירה מחדש את רעיון היומן כיצירה ספרותית. הקטעים הקצרים כתובים במעין פרוזה לירית חדה עד כאב, שאפשר אולי להגדירם רק כ"יומן של משוררת". ואכן, כמעט בכל עמוד בספר מופיעה פתאום איזו מחשבה פואטית חריפה: "אני שפוכה בעולם כמו כיס שכל הבפנים שלו בחוץ"; "כבר שנים שאני עושה סקס כאילו אני סוגרת עסקה".
המחברת הראשונה, מ־2017, מגוללת התמודדות עם פרידה מבת זוג ("עינב שלי"). הכתיבה היומנית־אוטוביוגרפית בגוף ראשון, והחשיפה הגלויה לחלוטין, מעוררות לעיתים במהלך הקריאה תחושת מציצנות קשה. זהר מתארת בלי כחל וסרק את כל הגועל, השנאה העצמית והאתגרים החיצוניים והפנימיים הכרוכים בפרידה קשוחה באמצע החיים: "מרחוק זה נראה כמו תאונה: אישה בת 33, עם כישורי חיים לא כל כך מפותחים, מרוויחה 4,000 שקלים בחודש, גרה במעונות. מהחלון בקומה השתים־עשרה רואים את הגלגל הענק של הלונה פארק".
שני דברים "מצילים" את הספר מלהפוך לתצוגה של התערטלות פומבית וחיטוט בפצעים: הזמן והספרות. בראש ובראשונה, קטעי היומן הראשון מתוארכים ל־2017 ומתפרסמים רק עכשיו, כך שמנגנון הגנה בסיסי מתעורר בקריאה ואומר: הכל בסדר, זה בטח כבר מאחוריה.
אבל יותר מהזמן, הספרות מצילה את הספר, וגם את הכותבת. קטעי החיים מעורבבים בכל כך הרבה ספרות, עד שהכותבת הופכת לדמות ספרותית שאפשר לחמול עליה, להיות איתה, לרצות לחבק אותה או לאפס אותה. המחברת, שבתוכה נכתב היומן, היא הגיבורה הסמויה של היצירה והיא מעידה על כוחה של הספרות בשעת משבר: "אני גוררת את המחברת הזו אחריי כאילו היא הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מבין ההריסות".
ככל שהיומן הראשון מתקדם, כך מתברר שהוא לא מתעסק רק בפרידה הזוגית, אלא גם בפרידה בכלל, בדומה לספריה הקודמים של זהר, שממצבת את עצמה כאחת מכותבות הפרידה והבדידות המבריקות בעברית: פרידה מבת הזוג, מהאם המתה, מהחתול צומיש שהולך לעולמו (אולי הקטע העצוב בספר), ומהחשש להיפרד גם מהחיים עצמם. המחשבות על פרידה הולכות ומתעצמות עד הבחירה הסופית להילחם על החיים - למצוא עבודה חדשה ודירה, להילחם בדיכאון, לחיות.
גרוע ככל שהיה המצב בחלק הראשון, הוא עדיין סבב סביב צרות "רגילות" ואישיות של "לפני 7 באוקטובר". בחלק השני הכל נשבר.
קראנו כבר, ועוד נקרא, אינספור יצירות על המלחמה. הכוח של הספר הזה הוא השילוב המצמרר בין האישי והציבורי. כך, למשל, בקטע היומן מ־22 באוקטובר 2023: "השיער התחיל לנשור. מחכים לכניסה הקרקעית לעזה". וגם במשפט הבא: "צה"ל החזיר גופת חטופה מעזה. יהודית וייס, בת 64 מקיבוץ בארי. בכל הפרסומים כתוב שהיא היתה חולת סרטן, כאילו מדובר בנסיבות מקילות".
מיטל זהר מעניקה לקוראיה מתנה גדולה ואמיצה. למרות הקריאה הקשה, היא מצליחה להשיב את האמונה לא רק בכוחה של הכתיבה, אלא גם בעוצמת הרצון לחיות, המשותפת לשני חלקי הספר. וכאן מגיעים הדגים. אלמלא הופיעו בכותרת הספר, אפשר היה להחמיץ אותם. הם מופיעים אך לרגע, בתמונה שתלויה במחלקה בבית החולים: "בכניסה למחלקה: הציור של הדגים המשופמים, מיישירים מבט נואש, משווע לעזרה". כנגדם, בסצנה אחרת, מופיעה התבוננות בדגים החיים בבריכה רדודה ברמת אביב: "בעיניים שלי נקוו דמעות. לא רציתי להיפרד מהם, מהמראה הזה, מהחיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו