ריטה קוגן במניפסט על החלאות היקרות לליבה

ריטה קוגן היא מן המשוררות המוכשרות שצמחו מתוך המהלך הניאו־קלאסי בשירה העברית: החזרה אל החרוז, המשקל, הצורה הסגורה והעברית הגבוהה, לאחר ששירת דור המדינה וממשיכיו ביקשה להתנער מכל אלה לטובת לשון מצומצמת וחריזה חופשית. אך בפרוזה, עד כה, הצליחה פחות. קובץ סיפוריה הראשון, "ארץ־סלע", הותיר בי תחושה שהלשון הגבוהה, הפועלת היטב בתוך המבנים היפים והסגורים של השיר, נעשית מאומצת כשהיא נדרשת לשאת עלילה ודמויות. לעיתים נדמה היה שהמספרת מבקשת להתנשא מעל המציאות באמצעות הלשון, במקום לחדור לתוכה.

"חלאות יקרות לליבנו", ספרה החדש, הוא הפתעה טובה. קוגן התבגרה כמספרת, ונראה כי דווקא הנובלה מעניקה לה את מרחב התמרון הדרוש: די אורך נשימה למשפטים הארוכים, לתיאורים ולמוזיקליות של הלשון, אך עדיין מסגרת הדוקה שמונעת מן הפרוזה להתפזר. אלא שגם כאן, כפי שמוכיח הספר, נדרשת מידתיות.

בנובלה הראשונה שבספר, "החור בסגול", סיגלית אברבוך, סטודנטית בטכניון, נאבקת בדימוי גופה, לצד האתגר האקדמי שלפניה. לאחר שהיא חשה מנוצלת בידי אחד מחבריה ללימודים, צ'ארמר בעיני עצמו, היא טומנת לו מעין מלכודת דבש. זו נובלה טובה מאוד: דחוסה אך לא חנוקה, עשירה אך לא מקושטת יתר על המידה, שמטעינה את הצבע הסגול בגוף, בבושה, בתשוקה ובאיום.

גם הנובלה השלישית, "חלאות יקרות לליבנו", שעל שמה נקרא הקובץ, שלמה ומצוינת. עדי אלוני היא אמנית קרמיקה כושלת, הפועלת בשולי הזוהר של תעשיית האירועים. בעלת נפש אמנותית גדולה, שמוצאת את עצמה בתפקיד של מלצרית מגניבה, עושה מעט סמים ומתלבטת בין גיטריסט רוק גמלוני ומושך לבין טבח קייטרינג בעל נטיות בוהמייניות ואנרכיסטיות. כאן קוגן אינה נופלת לרגע. היא מתארת היטב את הברנז'ה הישראלית הריקנית, את העמדת הפנים של הייחודיות ואת הצורך הנואש להיראות חריג בתוך עולם שכולו קלישאה.

החוליה החלשה היא הנובלה האמצעית, "פלטפורמות", שנמתחת ונמרחת כמסטיק. במרכזה יבגני סוקולובסקי, מהנדס הייטק המשליך את תסכוליו הקיומיים, ובעיקר המיניים, על ספרות צרפתית פרובוקטיבית ועל מישל וולבק בפרט. אלא שיבגני אינו מעניין דיו, וגם לא מעשיו. עוד תמונה ברשת ועוד שיחה עם חבריו אינן מניעות את העלילה, והנובלה שוקעת במלל־בלל עמוס סמני תרבות רוסיים, מלרמונטוב ועד בולגקוב.

היא מתעוררת לחיים בעיקר כשוויטה נכנסת אליה: אישה גבעולית, סקסית ומסוכנת, העובדת עם יבגני ונשזרת גם בשתי הנובלות האחרות. היא נוטה ללכת על הקצה, לרבות ביחסי מין של שליטה וסאדו־מאזו, ובכל פעם שהיא נעלמת גם המתח נעלם. חבל, מפני שהסיום מצוין. כדי להגיע אליו הנובלה היתה זקוקה לקיצור משמעותי.

את שלוש הנובלות מלווה רוח של "פרחי הרע". סיגלית, יבגני, עדי וויטה מתוארים מתוך יופי אנושי פגום: כמעט־יפים, כמעט־מוכשרים, רעילים כלפי העולם אך גם אנושיים עד כאב. הצבעוניות הפרחונית והמורעלת הזאת היא מן הדברים היפים בספר. קוגן מצטיינת בעירוב של צבע, ריח, טעם, צליל ומרקם, ובמיטבה לשונה אינה רק מתארת את העולם, אלא גם ממציאה אותו מחדש.

על קוגן אפשר להחיל את הכלל שברוך קורצווייל ניסח ביחס לס. יזהר: כאשר יש לה סיפור ממשי לספר, הלשון העשירה מאירה אותו באור יקרות; כאשר הסיפור נגמר ונשאר רק הברק הרטורי, היצירה מרחפת באוויר והקורא שוקע בתוך עצמו.

דווקא משום כך, נדמה שקוגן מצאה כאן את הצורה הפרוזאית המתאימה לה: לא הסיפור הקצר, אולי גם לא הרומן, אלא הנובלה, מרחב שיש בו די מקום ללשון לפרוח, ודי גבולות כדי שלא תהפוך לצמח טורף.