רייצ'ל גולדברג־פולין כותבת בספר חדש זכרונות מדם ליבה

ישנם ספרים שגם בקריאה קשובה מאוד אי אפשר להבין באמת, משום שהכאב העומד בליבם עצום כל כך, שניתן רק לנסות להתקרב אליו. ועדיין, איזו חומה שקופה תפריד תמיד בין הסיפור, בין המילים שנדרשות כדי למסור אותו, לבין מציאות החיים שהוא מנסה לתאר.

כזהו "כשנראה אותך שוב", ספרה של רייצ'ל גולדברג־פולין, שבנה הירש נחטף ב־7 באוקטובר מן המיגונית שאליה נמלט מפסטיבל הנובה, עונה, הורעב ולבסוף גם נרצח בעזה. גולדברג־פולין כתבה עדות אינטימית, צלולה ומטלטלת, בניסיון להחזיר את הסיפור מן הכותרות שקראנו כולנו אל הסיוט האישי שעברה, ולתת שפה למה שנדמה שמילים אינן מסוגלות לתאר: הפחד, האשמה, ההמתנה, התקווה והאבל. היא מצליחה בכך, דווקא משום שהספר שלה אינו נשען על הצהרות גדולות, אלא על הפרטים הקטנים, האנושיים מאוד, שמעניקים לכאב שלה ממד כמעט מוחשי.

לפני ואחרי

"היה היו לי פעם חיים שבהם צעדתי בנחת לצד בעלי, ג'ון", כך מקדימה וכותבת גולדברג־פולין. "חיים רגילים, בצבע בז'. ואהבנו אותם [...] הרגשנו, בצדק, שהתברכנו [...] עד שיום אחד התנגשה בנו פתאום משאית מטפורית ושברה את כל העצמות בגופנו. כל 412 עצמותינו המשותפות נסדקו, הנפשות שלנו רוסקו, והלבבות שלנו נגזלו. החיים שלנו נגזלו".

תיאורי המפגשים עם מיני בעלי תפקידים בארץ ובעולם, המידע הסותר, הניסיון להבין מהו מידע אמין, מהן שמועות או המצאות ומי משקר להם, מעוררים תחושות של התשה ותסכול

שני חלקי החיים המתוארים בפסקת הפתיחה הזו מקבלים בהמשך נפח, צבע ומוחשיות. התקופה שלפני כוללת מגוון סיפורים מילדותה של רייצ'ל בארה"ב, מחנות קיץ, לימודי היהדות, ההיכרות עם ג'ון, הקמת המשפחה והעלייה לישראל. התקופה שאחרי, אחרי תפילת החג והרמת הכוסית שליוותה אותה, אחרי שפתחה את הטלפון שהיה כבוי במהלך השבת, ואחרי שקראה את ההודעות מהירש: "אני אוהב אתכם", ואחר כך "אני מצטער".

"מהרגע הזה ואילך ומ־330 הימים הבאים נותרו לי רק שברי זיכרונות", כותבת גולדברג־פולין, "זו היתה נקודת המפנה [...] וכל מה שהיה לי בחיים עד אז, מ־12 באוקטובר 1969 ועד ל־7 באוקטובר 2023, הסתיים בבת אחת, כהרף עין". זה היה הרגע שבו היא נכנסה בעל כורחה אל לב התודעה הציבורית, אף שבתוך־תוכה שאפה להסתגר בתוך משפחתה בלבד.

וממש כפי שנדמה היה שבדמותה הציבורית היא מדברת תמיד בשני קולות - קול של אם פרטית וקולה של מי שנושאת על גבה כאב של תקופה שלמה - כך גם בספר: מצד אחד גולדברג־פולין מתארת צורך עצום בפרטיות, ומצד שני היא אסירת תודה לכל מי שהתעקש להושיט יד. היא כועסת על מי שמכרו לה שקרים כדי שתרגיש יותר טוב, ומעריכה את מי שהיה להם אומץ לומר לה מהרגע הראשון שצפויה לה דרך ארוכה מאוד. קשה לה במחיצת ההמונים המגיעים לנחם את המשפחה בשבעה, והיא אינה מבינה מדוע אנשים זרים שחוו אסונות ואובדן של ילדים מתעקשים לשתף אותה בכאבם, אבל היא נרגשת מאוד מן האמפתיה. אין לה כוח, היא מודה, להתמודד עם מצוקתם של אחרים נוסף על המצוקה הנוראה שהיא עצמה חווה, ועם זאת, היא מקפידה להזכיר שוב ושוב את חמשת הצעירים האחרים שנורו ביחד עם בנה הירש, וגם חברים של בנה שנרצחו באותו יום או שנהרגו במלחמה.

מי שיש לו "לָמה"

פרקי ה"לפני", העשויים לכאורה להיראות לא קשורים לדרמה הקשה שהולידה את הספר, עוזרים מאוד בהבנת דמותה של גולדברג־פולין והאופן שבו היא מנסה להתמודד עם החיים מאז חטיפתו ורציחתו של בנה.

היא נולדה בבית יהודי חילוני במרכז שיקגו, אך הוריה שלחו אותה לתיכון יהודי אורתודוקסי משום שחשבו, לדבריה, שמדובר בסביבה בטוחה יותר מאשר בבתי הספר במרכז העיר. "כמו במטה קסם, נשאבתי מייד אל מעמקיו של עולם המצוות", היא כותבת. ההיכרות שלה עם טקסטים יהודיים מכל הסוגים, וגם המשמעות העמוקה שלהם בחייה, ניכרות מאוד בכתיבתה של גולדברג־פולין. היא מרבה לצטט לא רק מן המקורות, אלא גם ממגוון רבנים ורבניות שפגשה בחייה, ועם זאת מוצאת גם אצל דויד גרוסמן וקורט וונגוט שורות שבעזרתן היא מנסה לפענח את המציאות. אצל זה האחרון, בספר "בית מטבחיים 5", הציפורים אומרות "פו־טי־ווויט", היא מציינת, כי לפעמים אין בשום שפה מילה שמתארת את מה שהוא נגד הסדר הטבעי, למשל כשהורה קובר את ילדו.

גולדברג־פולין אומרת שהיא נושאת איתה לכל מקום עותק של "האדם מחפש משמעות", ספרו של ויקטור פרנקל, שהירש, כך למדה ממי שפגשו בו, נהג לצטט ממנו את האמירה כי מי שיש לו "לָמה", כלומר סיבה לחיות, ימצא גם את ה"איך", דהיינו, הוא יוכל להתמודד עם כל אתגר. הירש, מתברר, ניסה להזכיר כך לחטופים אחרים שעליהם למצוא דרך לשרוד, וכעת אמו מנסה להזכיר לעצמה את אותם דברים עצמם.

"הירש ממשיך להרעיף עלי אוצרות", היא כותבת, ומתכוונת שהירש הספיק לפגוש ב־23 שנותיו חברים רבים, והוא "נטע וטיפח אותם לכדי ישויות מיטיבות, ועכשיו הם מעניקים לנו את עצמם". אלה, לדבריה, "צריכים מקום שיוכלו לפרוק בו את עודפי אהבתם העצומה, ולכן הם מביאים אותה אלינו בסלסילות של מילים, של תפילות ושל כוח [...] תופסים אותנו כשאנו קורסים על הארץ, מתפתלים ומתעוותים וגוועים ברעב להירש".

בימים שבין החטיפה לבין מותו של הירש, משפחת גולדברג־פולין נרתמה כולה למשימת חיפוש המידע והניסיון לגייס את העולם למאמצי השחרור של בנם ושל שאר החטופים. תיאורי המפגשים עם מיני בעלי תפקידים בארץ ובעולם (ובכלל זה ביקורים חשאיים במדינה "שאנחנו לא אמורים להיות בה"), המידע הסותר, הניסיון להבין מהו מידע אמין ומהן שמועות או המצאות של בינה מלאכותית (גם כאלה היו), מי משקר להם ומי באמת מושך בחוטים - כל אלה מעוררים תחושות של התשה ותסכול.

ולמרות זאת, גולדברג־פולין מקפידה לא לנקוב בשמות וכותבת בפשטות עניינית, גם כשמדובר בהתנהגות מרתיחה: "הלכנו לפגוש חבר כנסת מהקואליציה שהודיע לי שאין לו שום השפעה [...] בהמשך כבר היתה לו השפעה, אבל הוא לא עזר לנו", או "הנשמות שלנו נושאות כוויות בדרגה שלישית", "ניסיתי להסביר [...] פגשתי הרבה חברי קונגרס חשובים [...] האישיות הבכירה שאלה אותי 'אז כל כמה זמן את מדברת עם הירש?' ותהיתי אם בנוסף [...] אני צריכה גם להסביר מה זאת בעצם חטיפה בידי ארגון טרור".

גולדברג־פולין אומרת את האמת בפשטות: הכאב לא מתעמעם. היא חשה שחלק ממנה נקבר יחד עם בנה, ושהחיים שאחרי הם חיים שבורים ומרוסקים. עם זאת, היא נחושה לחיות, ולכן היא נאחזת באמונה כי מה שקרה צריך היה לקרות, וגם אם הבנתה לא משגת זאת כעת, אין ספק שאלוהים יודעת על מה ולמה (וכן, היא מציעה להתייחס לאלוהים בלשון נקבה. "הזיקה שלכם לישות הנשגבת תשתנה תכף ומייד", היא מבטיחה).

נחמה - וזו מילה גדולה מדי, אבל קשה למצוא לה תחליף בהקשר הזה - היא מוצאת גם באפשרות שיבוא יום, כשיגיע זמנה ללכת, ובו היא תשוב ותפגוש את בנה. כעת היא חולמת עליו, משוחחת איתו גם בשעות הערוּת ("זה מה שקורה כשאפרוח נגזל מאמו. כך היא שורדת. היא מדברת עם עצמה") וקוראת שוב ספרים שהירש קרא. "מועדון קריאה עם רוחות רפאים", היא קוראת לזה. וכל זה בינתיים, כפי שאומרת כותרת הספר, עד שיתראו שוב.