"כשכתבתי את 'תיקון אחר חצות', שלחתי לכתר כמה פרקים", מתאר הסופר יניב איצקוביץ'. "אמרתי לעצמי: 'אלוהים אדירים, הם בחיים לא ייקחו ספר שמדבר על אישה שעושה מסע במאה ה־19'. באיזשהו אופן מוזר הם הלכו איתי, אבל גם כשהוצאנו אותו היינו בטוחים שהוא לא יצליח מסחרית ולא יתורגם לשפות אחרות. ואז הספר פשוט התפוצץ, ולאורך חודשים".
אז למה הוא בכל זאת הצליח?
"הוא עונה על צורך מאוד גדול בתרבות הישראלית, שקפצה מהתנ"ך לשואה, ושכחה שבאמצע היו חיים יהודיים עשירים מאוד, שאנחנו לא יודעים עליהם כלום. כולנו באים משם, לא בהכרח מהשואה, או מהפוגרומים או מחמלניצקי. זה פתח שיח בישראל על כך שאנחנו מסתכלים על יהודים בגלות רק תחת הגיליוטינה. ובכלל, אני כותב על עולמות שאנשים לא בהכרח מכירים. מי יודע משהו על העיירה מוטול, באימפריה הרוסית ב־1896? לא הרבה אנשים יודעים מה זה בכלל, מי היה שם. אני לא נותן לך שיעור היסטוריה, אבל כן הצצה לעולם שאולי לא הכרת, ודרך הדמויות את מבינה שהעולם הזה הרבה יותר קרוב לעולם שלך ממה שחשבת. לא משנה מאיפה הקורא, מהמאה ה־19, משנת 1932, מהטכניון או מספרד, בסוף אנשים הם אנשים, ונפש האדם היא נפש האדם. הדברים שהעסיקו חייל רוסי במלחמת קרים הם הדברים שמעסיקים חייל ישראלי במלחמת חרבות ברזל. ואותן בעיות שהיו ביהדות, בישראליות, בעבריות, בין לגברים לנשים, בין הורים לילדים, חוזרות על עצמן".
"כמו לאכול פלאפל"
בשבועות האחרונים שוחחנו עם עשרות מומחים שונים בענף הספרות, מבקרים, ספרנים, אנשי אקדמיה, סופרים, עורכים, מנהלי רכש ברשתות הספרים. שאלנו אותם שאלה אחת: מה הופך ספר מקור ישראלי לרב־מכר. מהו הדנ"א של הלהיט הישראלי העכשווי. התשובות, כפי שאפשר לנחש, הגיעו מפוזיציה: אנשי אקדמיה דיברו על הקאנון ולאו דווקא על הלהיטים העכשוויים, אנשי המסחר דיברו על מיקום הספר בחנות, ואילו העורכים דיברו על הקהל העכשווי. ואולי התשובה יושבת בצומת שבין כל בעלי המקצוע השונים.
"בכל תקופה יש איזשהו צומת עצבים רגיש. אנשים מחפשים להתחבר לטקסט שיגבש את הסוגיה שמציקה להם באותו הרגע", אומר העורך והפרופסור לספרות יגאל שוורץ. "הם רוצים להרגיש שהחור שיש להם בנשמה נסתם".
ולסיפור שנוגע ברוח התקופה יש סיכוי גדול יותר להימכר?
"לסיפור שנוגע בצורה ספרותית מתוחכמת בצומתי העצבים המרכזיים של תקופתו, כן, יש סיכוי להצליח מאוד. למשל, בשנות החמישים העם היה במצב של התהוות וכור היתוך, והיה צורך בטקסטים שיעזרו לפרויקט הזה להתגבש. 'הוא הלך בשדות' של משה שמיר לוקח פליטת שואה ובחור מהקיבוץ, מנסה לחבר ביניהם, ומראה איך הגיבור הקיבוצי מקריב את עצמו. יש פה פעולה שמחקה יצירה של אומה שלמה, בדיוק בשלב שזה נדרש. 'עיין ערך: אהבה' של דוד גרוסמן וספריו של יובל שמעוני התלבשו על הדיסוננס הקוגניטיבי של הדור שלנו, בין זה שלא הבנו את סיפור השואה והרגשנו אימפוטנטיים ביחס אליו, ובין זה שהיתה פה מלחמת ששת הימים והרגשנו אומניפוטנטיים".
וזה לא מתחיל ונגמר בשנותיה הראשונות של המדינה. "באמצע שנות ה־90 קרס הסוציאליזם, עלה הניאו־ליברליזם, ונוסדה תרבות הפנאי. האופייני לתרבות פנאי זה ספרות אסקפיסטית, לכן פרח אז הבלש, בתיה גור, שולמית לפיד וכו'".
ואיך אתה מסביר את הכניסה של החומרים האמוניים, שלמעשה היו סביבנו תמיד?
"ההצלחה האדירה של יוכי ברנדס, למשל, קרתה בגלל צורך של האגף החילוני באותה תקופה לקבל תמונה של מה שהיה פה קודם דרך עיניים ביקורתיות. היא הנגישה לקוראים חומר מסובך, של משנה ותלמוד. זה התאים אז כי היתה סקרנות בין השבטים, ולא מלחמת עולם ביניהם כמו היום".
אז מה הצורך בתקופה הנוכחית?
"בתקופה הזאת של בלבול, צריכים להיות ספרים שאיכשהו מחברים את תחושת הקרע, שיוצרים תחושה שאתה בכלל שייך לשבט הזה. עוד סממן של התקופה הוא שהיא מתפוצצת ממידע, ואנשים עצלנים ואין להם כוח לקרוא. מגיע אסף ענברי וכותב את 'נתן ועמוס', ספר חמוד שמגולל את היחסים בין נתן אלתרמן ועמוס עוז, וגם סוקר את הביוגרפיה שלהם. ואז הקורא אומר לעצמו, 'אחלה ספר, עכשיו אני יודע כל מה שקרה במערכת היחסים הסבוכה התרבותית־פוליטית בארץ הזאת'. זה כמו לאכול פלאפל ולהגיד שאתה מכיר את מדינת ישראל. בתקופות אחרות הצליחו ספרים שנכנסים לפרטים".
עלילת־העל
שוורץ מדבר בעיקר על הקאנון הארצישראלי. על סופרים כמו עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, שבהחלט אחראים לכמה מרבי־המכר הגדולים בתולדות המדינה, ושנוסף על כך חובקו על ידי האקדמיה ומבקרי התרבות. פרופ' גדעון טיקוצקי, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, אומר שכל רב־מכר קאנוני שכזה יזכה להכרה ולחשיפה אם הוא יענה על מה שחוקר הספרות פרופ' גרשון שקד כינה "עלילת־העל הציונית".
ליאור אנגלמן: "הסופרים הישראלים שפרצו עד שנות ה־80 וה־90 סיפרו לרוב את הישראליות דרך אידיאולוגיה פוליטית. היום אנשים מחפשים את הלב של החיים, 'אל תבוא לי עם מניפסט פוליטי עכשיו, בוא תרגיש את מה שעובר עלינו'"
"שקד דיבר על המיתוס הציוני, שמתאר את מסע העם היהודי מהגלות אל עבר בניית הזהות החדשה בארץ ישראל", אומר טיקוצקי. "לפי שקד, הספרות לא רק משקפת את הסיפור הזה, אלא בוחנת את המתח שבין החזון האידיאולוגי לבין המחיר הנפשי והמציאות המורכבת של המימוש שלו. הספר האחרון של אסף ענברי, 'נתן ועמוס', הוא עמוק בתוך הדבר. הוא כביכול מנסה לפרק את המיתוס, אבל בפועל מייצר אמפתיה חזקה מאוד כלפי החומרים המיתיים הגדולים".
לספרים שעוסקים ב"עלילת־העל הציונית" יש יותר סיכוי להצליח?
"בהחלט. זה פרמטר אמיתי. יצירת אמנות טובה עושה שני דברים בו־בזמן: היא משכפלת ערכים קיימים של התקופה ונמצאת בתוך המיינסטרים - אבל גם חותרת תחת אותם ערכים. אנחנו זקוקים לאיזון הזה, וזו הנוסחה שמסבירה הצלחה שהיא גם ביקורתית וגם מסחרית: היכולת למצוא את המינון הנכון בין חדשנות תוכנית, צורנית, אידיאולוגית - לבין מסורתיות ושמרנות".
יש לך דוגמה?
"ב'אישה בורחת מבשורה' של גרוסמן יש מצד אחד התנגדות לקולקטיב ולכפייה של הגורל הציוני, ומצד שני הוא נטוע עמוק בתוך הנוף, השפה והאתוס המשפחתי הישראלי הכי אינטימי. גם נועה ידלין מזקקת את ההוויה הישראלית בצורה מצחיקה ומחויכת, אבל בתוך הצחוק הזה - יש עין אחת חצי בוכה, יש ביקורת סמויה. מי שנחקקו בכותל המזרח של הספרות לאורך הדורות תמיד היו מי שהיתה להם היומרה להיות 'סופר השבט' - לתאר את ההוויה הישראלית עם כל כאבה. אני רואה את הרצון הזה אצל ידלין וגם אצל יניב איצקוביץ'".
איך זה בא לידי ביטוי?
"תיאור החברה הישראלית תופס אצלם יותר מקום ממה שנחוץ סתם כדי לקדם את העלילה. העלילה היא לא פעם רק כיסוי כדי להגיד משהו על המקום, על החברה, על הרגע. זה מדבר לקוראים בגלל הכאב הציוני. אנחנו לא מבינים מספיק עד כמה זה הבסיס הסמוי שמחזיק את הכל. אנחנו יכולים להכיל ספרים שמתפרעים לכל הכיוונים, כל עוד הבסיס הזה מתנגן".
המפתח להצלחה
ועדיין, עם כל הכבוד לאתוס הציוני, הספרים הנמכרים ביותר בישראל לאורך השנים לא היו רק אלה של עוז וגרוסמן, אלא גם "מלכת היופי של ירושלים" ההיסטורי של שרית ישי־לוי שבמרכזו סיפור אהבה, "באדולינה" בעל האופי הפילוסופי־רוחניקי שכתב גבי ניצן, "חוכמת הבייגלה" של אילן הייטנר, שבכלל עסק ברווקות התל־אביבית של תחילת שנות האלפיים, ו"שירת הסירנה" של עירית לינור ו"שבועת רחל" של מיכל שלו, שניהם רומנים רומנטיים. כולם, על פניו, סותרים את תיאוריית "עלילת־העל הציונית".
"ב'עלילת־העל הציונית' יש הרבה מן האמת גם לרגע שאנחנו נמצאים בו", אומר ד"ר יונתן שגיב, סופר ועורך ספרות מקור בהוצאת "כתר". "אנחנו עדיין כל הזמן תוהים על הציונות, על התוצאות שלה או על השבר של ההבטחה שלה. אבל בתוך זה יש עוד מרכיבים שיתרמו לרב־המכר. החברה הישראלית מאוד משפחתית, וסאגות משפחתיות עדיין מצליחות מאוד. בנוסף, סאגה משפחתית רב־דורית מאפשרת לנו לקרוא את הספר כאלגוריה לאומית, כי דרך ההשתנות וההתפתחות של המשפחה אנחנו יכולים לקרוא גם את ההשתנות של החברה והמדינה. אני חושב על ספרים כמו 'המוסינזונים', 'מלכת היופי של ירושלים', 'בני טובים', ואפילו על משפחות פחות קונבנציונליות כמו ב'נשמות' של רועי חן, שמאפשרים את חלוף הזמן ואת ההסתכלות הבין־דורית הזאת".
נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות המקור בהוצאת כנרת זמורה דביר, חושבת שאם פעם המפתח, לפחות בחלקו, היה טמון בפנייה הסגמנטלית, היום רצוי לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר.
"המונח 'ישראלי' הוא מונח מורכב", היא אומרת. "יש קבוצות רבות ושונות באוכלוסייה הישראלית, לכל איבר בקהילה הזאת יש את הנרטיב שלו, ואת הסיפור הישראלי הגדול לא קל לפצח. לכן, מי שמבקש ליצור 'להיט', צריך לנסות וליצור איזשהו איזון בין הנרטיבים שהוא מנסה לספר, כדי שיהיו רלוונטיים לכמה שיותר קוראים. פעם היו קבוצות ייעודיות יותר, קהילות קריאה יותר מוגדרות. אם כתבת נרטיב על הקיבוץ היה איזשהו קהל מיידי שהתעורר, וסקרנותו ניצתה כשהבין שכותבים יצירה שבאה לדון בנרטיב שהוא חלק מהחיים שלו. אבל כיום, החיפוש הוא אחרי נרטיבים שיכולים להיות רלוונטיים לקהלים יותר מגוונים".
מצד שני, הפנייה לסקטורים מובהקים עדיין קיימת, ועדיין רלוונטית. "כשכותבים מצליחים לפלח ולזהות קהל מאוד־מאוד ספציפי - דתי, נשי, מזרחי למשל - שמרגיש שלא קיבל את השיקוף שספרות יכולה להעניק, ושלא קם עדיין סופר שראה אותו ושם את הסיפור שלו על הדף, זה מפתח מסוג אחר להצלחה" מנהיים ממשיכה. "שתי האפשרויות נובעות מכך שיש כאן חברה רבת־גוונים, שמצד אחד רוצה להיות מיוצגת ונראית, ומן העבר השני מחפשת דרך להרגיש חלק משלם. לכן, כל אחת מהאופציות יכולה לייצר הצלחה מסוג אחר".
כך, למשל, הקהל הנשי, שהוא מרבית קהל רוכשי הספרים בפועל - קהל שבמשך שנים הודר כמעט לגמרי מהשיח הספרותי (ובטח מהקאנון הספרותי) - מקבל היום הרבה מאוד במה.
אבי שומר: "אנחנו לא מסוגלים לקלוט את כל הספרים מבחינה פיזית. לא בררנו ספרים 40 שנה, אבל אין לנו ברירה. נקים ועדה, שחבריה עוד לא נבחרו, שתשב עם נציגי הוצאות הספרים שיציגו את הספרים ותחליט אילו ספרים ייכנסו"
"הנרטיב הציוני נמצא בתהליך שבר מאז שנות השמונים, וזה שובר את זה שאנחנו חייבים לכתוב רק ספרים שהם אלגוריה פוליטית ורק מנקודת מבטו של הגבר הסטרייט", אומר שגיב. "השבירה להרבה סיפורים אחרים - הסיפור הנשי, הדתי, הלהט"בי, המזרחי - מאפשרת הרבה יותר פתיחות ותנועה. בתוך זה נשים הן פלח שוק דומיננטי שהרבה פעמים קובע את ההצלחה של הספר. לכן, במיוחד בשני העשורים האחרונים, חוויות נשיות והקיום הנשי עומדים במרכז הרבה ספרים מצליחים".
קורצים למגזר
לא רק הקטגוריה שמכונה "ספרות נשים" זוכה להצלחה. בשנים האחרונות אנו עדים למהפכה ביחסי הגומלין שבין המגזר הדתי־לאומי לספרות הכללית, כשהיום המגזר הפך לצרכן משמעותי של הספרות הישראלית. גם סופרי המגזר, בהתאם, החלו לכוון למיינסטרים הישראלי, עם תכנים כל־ישראליים שמטשטשים מאוד את הגבולות. כך אפשר לראות את "סולם גנבים", ספרו של הרב ליאור אנגלמן, שעוסק בעבריין משוק התקווה, או "רותירות" של יעל משאלי שעוסק בשאלות שעולות בגיל המאוחר. שניהם ספרים שכבשו את מצעדי רבי־המכר בשנים האחרונות - הישג כשלעצמו משמעותי בענף הספרות המקומי הקשוח.
"הדתיים הלאומיים הם לקוחות מאוד משמעותיים אצלנו", אומר רון ניסל־מילר, מנהל הספרייה האזורית משגב. "הם קוראים את הספרות הישראלית הכללית שכולם קוראים, עם נטייה קלה לסופרים שיצאו מהמגזר. יש להם את סופי השבוע והחגים שבהם לא רואים טלוויזיה ולא גולשים בטיקטוק, אז הם באים הרבה ביום שישי או בחמישי אחה"צ, לקראת סוף שבוע נטול מסכים".
וכאן שווה למסגר את הדברים, ולהכניס לפרופורציות הנכונות: אף שהציבור הרחב נחשף לממדי ההצלחה של סופרי המגזר רק בשנים האחרונות, הספרים שלהם נמכרים מתחת לרדאר כבר שנים, עד לרמת רבי־המכר.
"את הספר הראשון שלי, 'שקופים', הוצאתי בהוצאת ספריית בית אל הלא מוכרת. למרות שהייתי סופר שמוציא ספר פעם ראשונה ואף אחד לא מכיר אותו, הוא מכר כמעט 10,000 עותקים", מספר אנגלמן. "זה היה חד־משמעית כי הספר ישב על חוסר עצום בחברה הדתית, וזה שלא היה לה מה לקרוא ועם מה להזדהות. גם כיום, אני מעריך שבערך 60%-50% מקוראי 'סולם גנבים' שייכים לעולם הדתי".
"רוב קוראי הספרות היפה היום הם דתיים לאומיים, נקודה", אומר שוורץ. "זה מנתונים, לא מהשערות. בהתחלה היתה למגזר הדתי־לאומי אידיאולוגיה, ולאט־לאט, כמו שקורה בכל חברה, בהתחלה אנשים מתבססים כלכלית, אחרי זה הם מתבססים פוליטית, והשלב הבא זה שהם מתחילים לקרוא ספרות ולראות הצגות. לכן המגזר הדתי הוא גם הקהל וגם הכותבים של חלק גדול מהספרות היום".
גיא בן־נון: "עורכים טובים בדרך כלל הופכים את הספר לפחות לעוס ויותר אניגמטי. אבל בעידן של הפרעות קשב בלתי פוסקות, כדאי לסופרים 'ללעוס' עבור הקוראים בחלק מהזמן. הקוראים של היום רוצים שיהיה להם קל לגבש תובנות מעניינות"
אז ניתן לשער שספרים שעוסקים בנושאים שחשובים להם או של סופרים מהמגזר גם יצליחו יותר.
"נכון. הסופרים הטובים מהמגזר יגעו בדברים שמעניינים אותם בצורה ספרותית משובחת. זו לא חייבת להיות השאלה אם לעלות ליישוב על הר גריזים או לא, אלא משהו שקשור לתפיסת העולם שלהם".
אורנה לנדאו, מו"ל ועורכת ראשית של הוצאת התחנה, מסכימה שהמגזר הדתי קורא היום יותר מזה החילוני. "לכן לסופרים מהמגזר כמו צבי בן מאיר, יהודית קגן ואילה דקל, או כאלה שפונים או קורצים למגזר - יש יתרון", היא מוסיפה. "אבל יותר מזה, הקטע היהודי הוא מרכזי. הנוכחות של סופרים שעוסקים בכתיבתם במוטיבים יהודים, לאו דווקא דתיים, ומצליחים מבחינה מסחרית, כמו למשל יהודית קגן עם 'חרשתא', גבוהה משמעותית כיום לעומת לפני 20-10 שנים. זה פחות הנושא האמוני אלא יותר הנושא הזהותי. גם אצל אנשים שהם לא דתיים, יש עלייה בעיסוק בזהות היהודית במובנה הערכי".
ההנאה לפני הכל
גיא בן־נון, מנכ"ל אתר עברית, מביא זווית נוספת כשאני שואלת מה בעצם הופך ספר ישראלי חדש לרב־מכר. בעיניו, ואולי בניגוד לעשורים הקודמים - ככל שהספר יהיה "לעוס" וקל לקריאה, כך הקהל ימהר לאמץ אותו.
"הדבר שעובד הכי טוב, בסופו של דבר, זה מפה לאוזן", הוא אומר. "לא משנה כמה הרשתות או הסופרים ידחפו - אם אני כחבר אגיד לך שקראתי ספר מעולה, זה יעבוד הכי טוב. כדי שזה יקרה, החוויה בתום הקריאה חייבת להיות חוויה של הבנה ושל תובנות. אם הרגשת שהבנת את הספר, ושאת יכולה להגיד עליו שני משפטים מעבר לזה שהוא היה 'קולח' - את תמליצי עליו הלאה. עורכים טובים בדרך כלל הופכים את הספר לפחות לעוס ויותר אניגמטי. אבל הגעתי למסקנה שבעידן של הפרעות קשב בלתי פוסקות, כדאי לסופר כן 'ללעוס' עבור הקורא בחלק מהזמן. הקורא של היום רוצה שיהיה לו קל לגבש תובנות מעניינות.
"קחי, למשל, סופר כמו ליאור אנגלמן. למה הוא כל כך מצליח? אתה עובר עם הגיבור שלו מסע שיש בו תובנות מתוקות ומקסימות, אבל גם מחוברות לקרקע ולא איזה משהו סופר גבוה. הוא כותב על דברים מורכבים אבל באופן שבו את יוצאת עם חוויה של 'וואו', עם תובנות, כשאת מרגישה שהבנת את הספר, וזה מה שחשוב לקוראים".
"כשמצליחים לספר את החיים באופן שאנשים מרגישים שמפעים אותם, זה עובד". אומר אנגלמן. "'סולם גנבים' הוא על עבריינים ועל ילד שגדל בשכונת מצוקה. רוב הקוראים לא ישר יחשבו שזה הם, אבל הם כן יזדהו עם השאלה - מה אני הייתי בוחר, ומה אני מוכן לעשות בשביל הילד שלי. כשמישהו מצליח לספר את הסיפור שלנו ולגרום לאנשים להרגיש שזה הם, זה ילך איתם אחר כך".
על פניו, נראה שהנקודה הזו שונה ממה שקרה כאן בעשורים הקודמים.
"הסופרים הישראלים שפרצו עד שנות ה־80 וה־90 סיפרו לרוב את הישראליות דרך אידיאולוגיה פוליטית. היום אנשים מחפשים את הלב של החיים, 'אל תבוא לי עם מניפסט פוליטי עכשיו, אלא בוא תרגיש את מה שעובר עלינו, תן לי מילים למה שעובר עלי'".
ועדיין, לא פשוט לעורר בקוראים את ההזדהות הזו בעולם של הפרעות קשב. "בסוף, אני צריך לתפוס את הזמן שלך בין 21:00 ל־23:00", אומר בן־נון. "אם בשעות האלה תפתחי ספר ותקראי חמישה עמודים של תיאורי נוף ותחושות, יבוא לך למות. את רוצה שהגיבור יקום, ייכנס לאוטו, יקרה לו משהו, הוא יתאהב, הוא יבגוד. גם האורך נהיה קריטי. כדי להחזיק קוראים יותר מ־60 או 70 אלף מילים, צריך סיבה ממש טובה".
אז כמה שיותר פשוט - יותר טוב.
"כן. אנשים מחפשים סיפור קוהרנטי שבו אני מבין מה הסופר רוצה ממני. למשל בתקופתנו אנשים אוהבים נוסטלגיה, כי לקרוא על האייטיז או הסבנטיז מחזיר אותך למקום משמח יותר, עם סיפור שהבסיס שלו פשוט יותר. יש טובים ויש רעים, והנרטיב קוהרנטי".
מעבר לפשטות, נראה שכולם מסכימים על דבר אחד: בתקופה כזאת, הקוראים מחפשים לברוח מהמציאות. איציק שלו, סמנכ"ל לענייני רכש בסטימצקי, מזהה קשר ישיר בין המצב הלאומי לירידה בביקוש לספרות מורכבת: "בגלל הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה במדינה, מהקורונה ועד ימי המלחמה הקשים - אנשים מחפשים פחות עומק. קשה היום לצרוך ספרות אליטיסטית. אנחנו רואים ירידה בספרים האלה לטובת כותרים שיותר קל 'לרוץ' איתם. משהו נחמד שלא מצריך תעצומות נפש או מחשבה עמוקה מדי".
המגמה הזו מקבלת משנה תוקף כשמביטים במה שקורה בין מדפי הספריות הציבוריות. "בשנתיים וחצי האחרונות אנשים מחפשים ספרים שיורדים בקלות בגרון", ניסל־מילר מספר. "הם מבקשים ספרות שלא מחייבת התעמקות יוצאת דופן, ומצד שני גם לא מדכאת או עוסקת בנושאים דרמטיים מדי, משהו להעביר איתו את הערב אחרי ימים מטורפים ומלאי בשורות רעות. גיל חובב, שי שטרן, ישי שריד או יואב בלום - ספרות שהיא אמנם איכותית או פנטסטית, אבל כזו שלא מעיקה".
איצקוביץ', שכתב רבי־מכר שגם התקבלו באהבה אצל מבקרי הספרים, אומר שההנאה של הקוראים היא שיקול בכתיבה. "הדור הקודם, גרוסמן, עוז, יהושע, זה דור של סופרים ישראלים מאוד סימבוליים ומאוד רציניים. מה שמאפיין את הסופרים המצליחים בני דורי - נועה ידלין, דרור משעני, אתגר קרת - הוא ניסיון לחשוב על ההנאה של הקורא. אנחנו דור קצת אחר, הערכים שלנו קצת אחרים, אנחנו קודם כל חושבים על חוויית הקריאה, כי אנחנו חיים בעולם שהתחרות עומדת. אז גם אם הספרים שלי הם 500 עמודים, מורכבים, נעים בזמן, ואתה צריך לחבר אחד ועוד אחד כדי להבין דברים – עדיין יש בהם המון הומור, ולפחות ניסיון שהקורא יוכל פשוט לקרוא ספר וליהנות. זה נראה לי מאוד חשוב היום".
קשר עם הקהל
מעבר להצלחה נקודתית של ספר בודד זה או אחר, קיימים בשוק סופרים שהפכו למותגים של ממש, כאלו שספריהם זוכים להצלחה עקבית לאורך תקופות ארוכות. הגעה למעמד כזה לרוב אינה מקרית, וכרוכה בתהליך ממושך שבו הסופר מבסס את כתיבתו ובונה גם קהל קוראים נאמן, כל זה לאורך שנים.
"מי שמצליח לשמור על רמה מאוד גבוהה של תוצר באופן עקבי, מעורר אצל הקוראים תחושה שעובדים בשבילם, ואפשר ליהנות מהפירות הבשלים של העבודה הזו", אומרת מנהיים. "בנוסף, ההצלחה העקבית נובעת מהעקביות עצמה. את אומרת לעצמך, 'אני יודעת שאני יכולה לקנות את הספר הזה ולדעת בוודאות שאיהנה, כי נהניתי בעבר'. יש כאן תחושת ביטחון שהיוצרים האלה יודעים להעניק לקהל הקוראים שלהם, וזה דבר חשוב ביותר".
"אני ממש עובד קשה על כל ספר ומתאמץ בו כאילו זה היה הספר הראשון שלי", אומר הסופר ליעד שוהם. מאז 2007 כתב שוהם 14 ספרי מתח למבוגרים, כולם הפכו לרבי־מכר, כולל האחרון שבהם, "רגשות מעורבים". "אני לא לוקח כמובן מאליו את העובדה שלכל ספר יש אחים בוגרים שיעזרו לדחוף אותו. בנוסף, אני מנסה מאוד לשנות ולהשתנות בכל ספר. לאורך שנים עסקתי כל פעם בסוגיה חברתית אחרת - מבקשי מקלט, מתנחלים, הייטק. כל פעם זה הצריך ממני לימוד מחדש. בספרים האחרונים צללתי לתוך עולם משפחתי ורגשי מאוד. אני יודע שכל פעם אני צריך לחדש, שלא יבואו ויאמרו - מה עוד יש לו להגיד?".
אתה גם עובד ברציפות לאורך שנים.
"נכון, אני לא מוציא ספר ואחרי שבע שנים מוציא עוד אחד. עשייה ברציפות משכללת אותך, אתה משתפר, ואת זה לומדים לא בהתבוננות אלא בעשייה. לא פחות חשוב, כשאתה מוציא ספרים ברציפות אתה שומר על קשר עם הקהל הקיים ומייצר קהלים חדשים".
"הדבר הכי חשוב בעיניי זה התמדה", אומר איצקוביץ'. "המון סופרים מוציאים ספר אחד, מקסימום שניים, ואז נעלמים. בהתחלה, החוויה של להוציא ספר היא מבאסת. אתה חושב שהעולם יעצור מלכת וכולם ישימו לב אליך, וזה ממש לא קורה. אני זוכר שהוצאתי את 'דופק', ספרי הראשון, ב־2000. הוא זכה בפרס ספר הביכורים של עיתון 'הארץ', היה רעש גדול סביבו, ואז באתי לשבוע הספר לחתום, ואף אחד לא הכיר אותי או ניגש אלי. הרבה סופרים אומרים 'אוקיי, הוצאתי, ניצחתי' ומספיק, ואני ישבתי והמשכתי. עם הצלחה של ספר אחד מגיעים לקהל מסוים, ועם ההתמדה, איכשהו אחרי חמש שנים ועשר שנים מגיעים לקהל רחב.
"יותר מזה, חשוב להבין מה אתה מביא לשולחן. צריך להבין - למה אני יוצר? מה אני מביא ביצירה שלי? זה לא תמיד קורה בספר הראשון. הרבה פעמים זה בספר השני, השלישי, הרביעי - אתה מצליח לקבל פרספקטיבה ולהגיד: 'אוקיי, אני יודע שאני עושה דבר מסוים מאוד טוב - לקחת תרבות קבורה, אשכנזית, ולעשות ממנה צחוק ולגעת בה'. ואז הקהל לומד ללכת איתך, גם אם ספר מסוים היה פחות טוב".
אבל בעידן שבו אלפי ספרים רואים אור מדי יום, התמדה בכתיבה לבדה כבר אינה מבטיחה הצלחה. העובדה היא שללא שיווק אקטיבי ובנייה של קהילת קוראים נאמנה, יצירות עלולות ללכת לאיבוד בשיטפון הספרים בשוק. גם הסופרים עצמם כבר מבינים זאת, גם אם חלקם מתקשים לצאת מאותה עליית גג דמיונית סמלית של הסופר המבודד ולכתת רגליהם, לפחות במרחב הווירטואלי.
"כבר לפני 25 שנה, השם שלי היה מוכר כי היה לי טור דעות ב־ynet וב־nrg שהיה לו קהל גדול", אומרת יעל משאלי, שפרסמה 11 ספרים וביניהם רבי־המכר "מותרות" ו"רותירות". "אז, האתרים האלה היו הזירה של הרשת שאנשים הגיבו אליה. כשהפסקתי לכתוב טורים נכנסתי לפייסבוק, וכל הקהל עבר איתי. פייסבוק היה זירה הרבה יותר מיידית ונגישה - אין עורכת, אף אחד לא יגיד לי איך לכתוב, ואף אחד לא יצנזר מגיבים חוץ ממני. לאט־לאט למדתי את הזירה ומה עובד בה. גם היום אני כותבת שם הרבה, ומדווחת על הספרים שלי בלי בושה כשהם יוצאים. אני על זה במשך חודשים בצורה אינטנסיבית. כל זה שומר מאוד על הקשר עם הקהל".
ומפגשים עם הקוראים?
"אני ממש עובדת בהם במשך שנים. גם כאלה שמזמינים אותי אליהם, שזה המון, וגם ככל שיש לי כוח אני מזמינה אלי הביתה. אלה כבר חבורות קבועות ורבות, והתנאי החשוב הוא שכולם קראו את הספרים. על בסיס זה שיש ספר שעובד, צריך שהקהל יידע עליו. זאת עבודה שאי אפשר להפסיק לעבוד בה והסופר צריך לעשות אותה. מה שכן, חייבים להגיד שהכל מתבסס על זה שהספרים עובדים. אם אנשים לא יאהבו את הספרים, הם נותנים צ'אנס לספר אחד, לשני, ואחר כך זה לא יעבוד. הספרים חייבים לעבוד".
ועדיין, עם כל הרצון הטוב והתחושה הכללית שהכל קשור באיכות הספר, יש כאן גם המון רכיבים שקשורים במזל. מלחמה או מבצע ביטחוני יכולים להוביל לכך שהספר לא יזכה לחשיפה בחנויות. וכשאין חשיפה, יהיה קשה מאוד להפוך ספר ללהיט, בטח במציאות הישראלית שבה לספר מקור ממוצע יש תקופת חסד של כחודש על המדף.
גם למיקום הפיזי שמקבל ספר בחנות הספרים יש משקל לא מבוטל בהפיכתו לרב־מכר. מיקום שנקבע על ידי עוצמת ההוצאה לאור שדוחפת את הספר מול החנות, ספרים נוספים שיצאו באותו החודש, אולי של סופרים מוכרים יותר, שייקחו את הבכורה, ועוד.
לאחרונה החליטה רשת צומת ספרים כי בשל כמות הספרים הגדולה שיוצאת לשוק מדי שנה, וחוסר היכולת של הרשת להכיל את כולם, תוקם ועדה שתסנן חלק מהספרים.
"אנחנו לא מסוגלים כיום לקלוט את כל הספרים מבחינה פיזית", אומר אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים. "אנחנו יכולים להכיל כ־3,000 ספרים, אבל כמות הספרים שיוצאים מדי שנה מתקרבת כיום ל־4,000 וזה רק יגדל. לא בררנו ספרים 40 שנה, אבל אין לנו ברירה".
איך תבררו?
"הוועדה שתוקם תשב עם נציגי הוצאות הספרים שיציגו את הספרים, ואז תחליט. חברי הוועדה עוד לא נבחרו, אבל היא תהיה מורכבת מאנשי ספר מתוך וגם מחוץ לצומת ספרים".
מה הקריטריונים שתשתמשו בהם?
"יהיו כמה קריטריונים, שאחד מהם הוא האיכות של הספר, מה שראוי להימכר ולהיקרא, שני הוא הערך המסחרי שלו, ועוד. זה צריך להיות משולב, אבל קודם כל חשובה לנו האיכות. יש מספיק ספרים מסחריים".
מה קובע את האיכות של ספר?
"זו שאלה לא פשוטה, ובדיוק בגלל זה אנחנו מקימים קבוצה שתיתן את דעתה על כל ספר. בהתחלה לא יהיו פרמטרים קבועים, זה יהיה מאוד תלוי באנשים. לאורך הזמן נבין יותר מה אנחנו רוצים ומה הפרמטרים. בעוד שנה אני אהיה הרבה יותר חכם".
איך תוודאו שאתם לא מפספסים ספרים מצליחים?
"זה קורה כל הזמן, גם היום. לפעמים יש ספר שאנחנו לא לוקחים, מגלים שהוא טוב ומצליח ואז מחזירים אותו. זה לא טיפול נמרץ, תמיד אפשר לחזור אחורה ולתקן, ואנחנו נלמד מהטעויות ונשתפר".
הסינון לא אומר שבאיזשהו מקום קצת איבדתם אמון ביכולת של הוצאות הספרים לברור את הטוב מהרע?
"ברגע שהוצאות הספרים גובות כסף ממחבר ולא מסננות, ברור שקשה שיהיה לנו אמון בכל ספר. אבל כאמור, הסינון נעשה בגלל העומס".
איזה משקל תיתנו לספרים שיוצאים בהוצאות גדולות ביחס להוצאות קטנות ולהוצאות עצמיות?
"אותו משקל. אנחנו לא רוצים לפספס, ולאחרונה אני רואה לא מעט ספרים ברשימת רבי־המכר שיוצאים בהוצאות קטנות. כמו כן, תינתן עדיפות לספרות מקור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו