עמית סגל
דלעת, מתי פרידמן, כנרת זמורה דביר
ספר טוב הוא כמו קלידוסקופ: בכל פעם שמביטים בו, הוא משתנה. הזמן לא הופך אותו בלתי רלוונטי, אלא מוסיף לו משמעויות חדשות. "דלעת" של מתי פרידמן הוא דוגמה יוצאת דופן לספר נהדר. כשיצא ב־2017, הוא היה מעין כמוסת זמן של מוצב נשכח במקום שישראלים לא דרכו בו אז כבר כמעט דור שלם. ב־2026 הוא כאילו סיפור על היום: שוב רצועת ביטחון, שוב חיילים ספק־צדים ספק־ניצודים, שוב מחיר דמים קבוע ומייסר. שוב מונדיאל בקיץ.
חשבנו שזו המלחמה האחרונה של העידן הישן, כותב פרידמן, אבל התברר שזו המלחמה הראשונה של העידן החדש. הסתירה הזו, בין הפסקול והתמונה, היא מה שהופכת את "דלעת" רלוונטי כל כך. מצד אחד, עידן של שיחות טלפון הביתה פעם בשבוע, של טלוויזיה עם שני ערוצים, של עולם שקט בלי מכשירים חכמים. מצד שני, אותה גזרה, אותן דילמות מייסרות. הקורא הסביר, עם תשע שנות ניסיון במזרח התיכון יותר משהיו לפרידמן כשכתב את הספר, גם יוכל להגיע למסקנות אחרות מאלה של הסופר באשר לנחיצותה של השהות על אדמת לבנון, וגם זו תכונה של יצירות חשובות. "אם לא נבין את לבנון - לא נבין את ישראל", הוא כותב, וצודק כל כך. הנה המלצה לספר הבא של פרידמן: על רועי רוטברג ואילן פיורנטינו, שני רבש"צי נחל עוז שנרצחו בפלישה מעזה בהפרש של כמעט 70 שנה. ועל עולם שמשתנה ונשאר אותו הדבר.
יואב לימור
נתן ועמוס, אסף ענברי, ידיעות ספרים
הפולמוס הער שמתנהל בשבועות האחרונים בעולם הספרותי־אקדמי סביב "נתן ועמוס", ספרו החדש של אסף ענברי, מתעלם ברובו מנקודת המוצא: מדובר בחוויית קריאה יוצאת דופן, פרי עטו של סופר יוצא דופן, שמצליח, ולא בפעם הראשונה ("הביתה", "הטנק", "הספר האדום"), להנגיש לקוראים הישראלים אירועים וחוויות עבר.
אפשר להתווכח על הדרך שבה בחר ענברי להציג את נתן (אלתרמן) ועמוס (עוז), ודרכם את אירועי התקופה - בדגש על פרשת לבון ועל ראשיתה של תנועת ארץ ישראל השלמה. לטעמי גם זה חוטא לעיקר: דווקא העיסוק באנשים האלה ובפרשות האלה, בתקופה המורכבת שבה אנחנו חיים, הוא לא רק שיעור היסטוריה באמצעים ספרותיים, אלא גם קריאת השכמה חשובה: ישראל כל כך הרחיקה לכת מהמוסכמות שעמדו בראשית דרכה, עד שבמובנים רבים איבדה כיוון. "נתן ועמוס" מאפשר לה, לכל הפחות, לאחוז במצפן שישיב אותה הביתה.
עמר לחמנוביץ
זיכרונות מבבל, נתן וסרמן, כרמל
כבר שנים שבעיניי נתן וסרמן הוא המשורר המעניין ביותר שכותב בעברית - מבעבע וקשור למקום, לזמן ולזיכרון הקדום שלנו. ב"זיכרונות מבבל", וסרמן מתיך את העבר הרחוק ואת ההווה האישי זה לתוך זה. כאשורולוג שמכיר את המזרח הקדום לא רק כמחקר אקדמי אלא גם כנוף נפשי, הוא מצליח לזקק מתוך השברים והחול של מסופוטמיה שירה חיונית, חריפה ונושמת, המקבלת חיים חדשים ואקטואליים. כך הוא כותב בפתח אחד השירים: "אֲנִי נִיקָנוֹר בּוֹנֵה הַשְּׁעָרִים. / קְבוּרָתִי בַּגַּן הַבּוֹטָנִי בְּהַר הַצּוֹפִים. / לְצִדִּי בַּמְּעָרָה שׁוֹכְבִים / פִּינְסְקֶר וְאוּסִישְׁקִין. / הַשִּׁעֲמוּם נוֹרָא".
זהו קובץ שאינו מתרפק על נוסטלגיה ארכאית, אלא משתמש במיתוסים, בלוחות הטין ובזיכרון ההיסטורי כמראה חדה ומפוכחת למציאות העכשווית, המקומית והקיומית שלנו. השפה של וסרמן מדויקת, לא אטומה, נקייה ממניירות מיותרות ונעה בהרמוניה מרשימה בין חול לקודש, בין הממד האפי הרחב לפרטים הקטנים של היומיום, בין ערים קדומות ואבודות לשכונות ישראליות מוכרות. המוזיקליות של השירים נשארת עם הקוראים זמן רב.
מה שנכתב לפני אלפי שנים עדיין יכול להדהד בעוצמה, בכאב וביופי, גם בהווה שלנו. זהו ספר חובה לכל איש מחשבה, חברה ורוח, ובעיקר לכל מי שמחפשים שירת פרוזה מעוררת מחשבה וזהות.
קובי אריאלי
יום השישי, אריאל שנבל, כנרת זמורה דביר
אלמנת מלחמה מפעילה סגולת קסם עתיקה שבאה בירושה משפחתית, מצליחה לחזור בזמן אל ערב 7 באוקטובר, ומעבירה את הקוראים מסע שמטיח את אימי האסון ישר לפנים, אך גם מציף באינספור הרהורים ותהיות.
ל"יום השישי" של אריאל שנבל היו כל הסיבות הטובות להיכשל: ספר פרוזה ראשון על המלחמה הגדולה, כשהזיכרון עוד מדמם והכל מבקשים או להימלט לבועת הדחקה או לריב; ספר טריקי שכולל מנגנון מיסטי יהודי שהכל בנוי עליו; וסופר עיתונאי שנון שזה לו ספר הפרוזה הראשון. מה שקרה בפועל זה ש"יום השישי" הנפלא הפך להצלחה סוחפת ולהישג גדול בדיוק מאותן סיבות: הוא היה הראשון בסוגתו שעסק באסון ובמלחמה, הטריק שלו עבד, והכתיבה הייחודית של שנבל - שבתוך ים הטרגדיה לא ויתר על הבזקי ההומור שלו, המוכרים כל כך מהכתיבה העיתונאית - השלימה את המארג לכדי הספר הכי טוב שקראתי השנה.
שי גולדן
דיוקן עצמי של אימי, יערה שחורי, כתר
בלזק אמר שכשכותבים על משהו או מישהו קרוב, יש לכתוב בגוף שלישי, כדי לייצר ריחוק. אין סכנה גדולה יותר לסופר מאשר סנטימנטליות או רגשנות שאינן במידה. ולהפך, כתב הצרפתי: כשמרוחקים מדי - יש לפנות לגוף ראשון, כדי להיטיב להזדהות עם מושא שנמצא מעבר להישג הידיים הכותבות.
ומכאן שהבחירה של יערה שחורי לכתוב על אמה המנוחה (וגם על אביה, אבל בעיקר על אמה) בגוף ראשון היא כבר מעשה ספרותי נועז. והספר הזה הוא ספר נועז: ממואר אישי וחושפני עד לשתל שבשורש השן, ובאותה הנשימה ממש, באופן לא פחות מווירטואוזי, מרוחק, מסויג, עדין וגם מעט מתריס. התוגה המהורהרת שעוטפת את הספר הזה, ושוזרת בחוט כמעט נעלם מהעין שלושה דורות של נשים, ונעה במרכבת זמן בין העבר להווה, הופכת את "דיוקן עצמי של אימי" לאחד הספרים היפים בעברית שקראתי זה זמן רב. ספר שמצליח ללטף ולשרוט את הלב באותה פעולה של היד הכותבת. ובכן, זה ספר שצריך לקרוא כדי לזכור. אחרי הכל, הזיכרון של שחורי הוא חבל הטיפוס של הקוראים אל עצמם ואל משפחתם, ואל היחסים בין הורים לילדים, שלהם לא אחת אין מילים מספיק מדויקות. הספר הזה מצליח לדייק את עצמו, ולסייע לקוראים לכוונן גם את סיפורם, גם את זיכרונותיהם וגם את המילים שלא הצליחו למצוא בעצמם.
שירלי גל
ירושה רגשית, גלית אטלס, ידיעות ספרים
יש ספרים "חשובים", יש ספרים מסקרנים, יש כאלה שגורמים להרגיש יותר טוב - ואז יש את אלה שגורמים לך לרוץ כמוכת דיבוק לחברייך, עם לוק של אחרון המיסיונרים המבהילים, לדחוף להם את הספר ליד ולצעוק בווליום של דולפינים: "אתם צריכים לקרוא את זה!". כזה הוא "ירושה רגשית" של הפסיכואנליטיקנית ד"ר גלית אטלס.
דרך יומן טיפול שנקרא כסיפור בלשי משובח, אטלס פורשת את סיפורי המטופלים השונים שעברו אצלה בקליניקה. אבל הבעיות שהם מעלים, שנדמות במבט ראשון כבעיות יומיומיות על גבול הקלישאה, הולכות ונחשפות כסיפור משפחתי רב־שכבתי. איב, שמגיעה לטיפול סביב רומן מחוץ לנישואים, מבינה תוך כדי עיבוד ההיסטוריה עד כמה משפיע אובדן של אם גם דורות קדימה.
רייצ'ל חושפת את הקשר המשפחתי שלה לשואה ואת הטראומה הבין־דורית הלא מדוברת. בן, ששירת ביחידה מובחרת בצה"ל, מבין שהטראומה שאיתה הוא מתמודד אולי מוזנת ממסורת משפחתית שבה "גברים לא בוכים". וכך זה נמשך ונמשך, סיפור אחר סיפור, וכחוט השני עובר המסר: סימפטום נפשי הוא לפעמים רק זיכרון בתחפושת, והסודות המשפחתיים, גם אם הם לא מדוברים, לא באמת נעלמים. בהרבה מקרים - הם פשוט מחליפים צורה.
שירית אביטן כהן
מלחמת ששת השקרים, חנן עמיאור, הוצאה עצמית
לא רק טנקים וכוח אש נדרשים לישראל במלחמת הקיום הנצחית שלה על הארץ, אלא גם חיפוי אווירי קבוע בחזית שנזכרים בה רק כשמפסידים - ההסברה הישראלית. אל מול גל האנטישמיות ותעשיית השקרים נגד קיומה של מדינת ישראל, חנן עמיאור כתב מדריך מקוצר. מעין "דע את אשר תשיב" לכל טענות הקבע נגד המעשה הציוני.
"מלחמת ששת השקרים" הוא ספר חובה לכל מי שמבקשים להבין לעומק את זירת ההסברה המודרנית, ולרכוש כלים מעשיים להתמודדות עם גל האנטישמיות והאנטי־ציונות השוטף את העולם. הספר, שנולד מתוך השבר הגדול של 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, מפרק את ששת נרטיבי הכזב המרכזיים המופצים נגד מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. במקום להישען על תחושת צדקת הדרך הפנימית שלנו - שגם היא חשובה אל מול חושך גדול - חנן מוליך את הקוראים בין שבילי ההיסטוריה שבהם פסעו אבותינו כדי להבטיח את הזכות על הארץ הזו כזכות היסטורית, אבל גם עמל, מסמכי קניין וניצחונות מרובים.
איך ישראל מבצעת רצח עם אם האוכלוסייה הפלסטינית גדלה בעקביות? ואיך היא מבצעת פשעי מלחמה אם נתוני המלחמה האחרונה לבדם מלמדים על יחסיות נמוכה בהרג אזרחים־מחבלים בשטח בנוי? לעמיאור הפתרונים. הוא מצליח להנגיש חומרים היסטוריים, משפטיים וצבאיים, ואורז עובדות בסיס, שאולי חלקכם כבר שכחתם, באופן חד ופשוט למדריך כיס שימושי ואפקטיבי במיוחד. הוא מעניק לקוראים הישראלים תשובות מוחצות, חדות ומגובות בנתונים מוצקים מול האשמות שקריות על אפרטהייד, פשעי מלחמה, סרבנות שלום ואי־חוקיות הכיבוש.
ישראל דחיינית שלום? ספרו את זה לאולמרט ולברק שהציעו יותר מחצי הכוס המלאה. ישראל אשמה ב"נכבה"? ובכן, הסיפור היה יכול להיראות אחרת אם הערבים כאן לא היו דוחים את תוכנית החלוקה. אתם מכירים את החומר, ולכן אין מדובר בספר עיון רגיל, אלא בנשק תודעתי חיוני וקריטי בעידן הנוכחי של פייק ניוז ורשתות חברתיות.
אמנון לורד
היה לך טוב או היה לך רע?, יעל נאמן, אחוזת בית
יעל נאמן פיתחה ז'אנר שהיא מתייחסת אליו כרומן תיעודי. לא בטוח שצריך לדקדק ולגלגל בפורמט הכתיבתי. עדיף להתרכז בחומר עצמו, שנאמן יודעת להעביר לקוראים בצורה מושכת ורב־שכבתית כשמדובר בדמויות של אנשים אמיתיים. לפני 26 שנים היא נתקלה בדמותו של נחשון (גולץ), עוזב קיבוץ רוחמה, שחולל כמה אדוות ברנז'איות כשהגיש תביעה נגד רשם העמותות. למה דווקא נגד הפקיד התמים הזה? כי הוא מואשם בידי נחשון בכך שהוא נותן הכשר להתאגדויות שעושות ניסויים בבני אדם, קרי - הקיבוצים. אחר כך הוא התראיין במוסף "הארץ", ולפני כמה שנים יעל נאמן החליטה לאתר את הבחור הזה ולראיין אותו, תוך שהיא רושמת את קורות הילדות הקיבוצית במה שנקרא "החינוך המשותף".
זה לא שיקוף הכי סימפטי: בספרה "היינו העתיד", הילדות בקיבוץ עטופה בקצת יותר סוכרים, שהומסו היטב בפירות הדר חמוצים ובבנות דייגים העומדות על החוף ומחכות לאביהן. בכל מקרה, יעל נאמן מצליחה להעביר בדרך המשכנעת והאמינה ביותר את הפרק בתולדות היישוב שנקרא "ילדות בקיבוץ". בספרה "היה לך טוב או היה לך רע", זאת מנגינה שבהחלט לא מתאימה למלל של "חג המשק" כפי שעיליי בוטנר זוכר אותו.
מוריה קור
ארץ אוכלת, יחיל צבן, אפיק
אם לשפוט לפי נתוני הרייטינג ונתוני קופ"ח מכבי, הישראלי הממוצע צופה בריאליטי בישול, מנסה בבית ורץ להזריק תרופות הרזיה. "אני לא מבין למה אתם נלחמים בנו", אמר גידי גוב בשבתו כאיש קבע לעורך דין ערבי שפגש ("כן מה", תסריט: ענת גוב, ערוץ 1, 1988), "פשוט יכולתם להאכיל אותנו עד שנתפוצץ". ובכן - יש מצב שאנחנו כבר עושים את זה לעצמנו. אין אסקפיזם גדול יותר מלהטביע את יגונך במזון. אולי אכילה רגשית היא־היא הקונספציה. אבל למה?
פרופ' יחיל צבן התחקה אחר הקשר העמוק בין החברה הישראלית לבין הקולינריה המהותנית ב"ארץ אוכלת", פרקי הגות מצחיקים ומבריקים היורדים לשורשי התיאבון הישראלי והיהודי, שמשלבים פיוז'ן נדיר של רצינות תהומית וקריצה, קריאה המשולה למוס שוקולד עם מלח גס עוד לפני שזה היה מיינסטרים. למה אריאל שרון גידל כבשים ושחט אותן, איך אנחנו קוראים לסלט קצוץ ומה זה אומר עלינו, והדרך הארוכה של המוזלמן לגפילטע פיש. ההשראה לקולונוסקופיה רגשית שתקדם אותנו בחיים יותר מצפייה פאסיבית חוגגת עשור, וזו הזדמנות לברר כמה עלינו במשקל מאז ומה השתנה. רמז: מאצ'ה.
יפעת ארליך
רותירות, יעל משאלי, הוצאת כנרת זמורה דביר
לספר "רותירות" קצב משלו. זרימה איטית. עלילה שלווה שמהווה מצע מדויק לתוכן הספר העוסק בניצני הזקנה. רותי, גיבורת הספר, מאבדת את בעלה שנפטר באופן פתאומי, ונותרת להתמודד לבד עם הזיקנה האורבת מעבר לפינה. היא פורשת לפנסיה, מוכרת את ביתה במושב וצריכה להסתגל לחיים החדשים - בלי בן זוג, בלי המחויבות לעבודה, ובתוך העיר הבולעת לתוכה את האישה הגלמודה.
כמו בכל ספריה, יעל משאלי נוגעת בחיים עצמם בלי צנזורה. הגיבורים הזקנים של "רותירות" אינם יפים, כתמי הזמן ניכרים היטב על גופם, על בגדיהם הישנים ועל הילוכם הכבד. ובכל זאת, יש בגיבורים הללו יופי עמוק, לעיתים מכמיר לב ולעיתים מעורר חיוך, והם נוגים ומאושרים בדרכם שלהם.
הספר מצליח לגעת כמעט בכל המורכבות שכרוכה בהזדקנות, גם בצדדים הפחות מדוברים שלה. למשל, הקשר עם הילדים. רותי היא אישה עצמאית ודעתנית, ולא מוכנה שבנותיה יעשו עליה בייביסיטר. אחרי מות אביהן, הבנות מתחילות להגיע אליה בכל שבת בלי לשאול אם היא חפצה בכך. רותי מבהירה להן שאמנם היא אלמנה ופנסיונרית, אך היא לא תינוקת. שכמו לפני מות בעלה, הן צריכות לתאם איתה את ביקוריהן, ולא להתפרץ אל חייה בלי אישור.
משאלי נוגעת גם בזוגיות בגיל המבוגר. היא מתחילה בתיאור הזוגיות רבת־השנים של רותי עם בעלה המת, וממשיכה בתיאור הניסיונות ההססניים של רות לבחון פרק ב': ראשית דרך תיאור הקושי של רות להתערטל בפני דן, גבר שהחלה לרקום איתו יחסים, ובהמשך דרך הקשר עם עוזי, שאיבד את נכדו האהוב בקרבות של מלחמת חרבות ברזל. שם, בבית של רות, עוזי מרשה לעצמו לא להיות חזק. "רק כשאני יוצא משם אני מרשה לעצמי...", הוא אומר לרות, והיא משלימה את המשפט: "להתחלש". בדו־שיח הזה מזדקק סוד היופי של כתיבתה של משאלי, וכישרונה לשרטט ברוך, בחמלה ובאומץ גיבורים חלשים.
נדב שרגאי
קשר לאחד, חיים באר, עם עובד
"מי, פעם, ראה את ירושלים ערומה?" שואל באחד משיריו יהודה עמיחי, ומשיב: "אפילו ארכיאולוגים לא ראו / כי מעולם לא התפשטה עד הסוף". ב"קשר לאחד", חיים באר מקלף שכבות מירושלים של פעם, זו שמעולם לא נחשפה עד תום. הוא מרים מחדש מסך מעל מסעות, בתים ואנשים נשכחים בעיר שאינה מפסיקה להפתיע, ועושה זאת במיומנות של מומחה שבקיא בצפונות העיר, וכמספר משובח.
ביישוב הישן, "המושמץ, הדחוי, שרבים וטובים ראו בו מארה", באר דווקא מוצא הרבה קסם. בעט הפלא שלו הוא חושף עוד רובד ועוד שכבה, החל מבית אבי סבתו ברחוב השלשלת בואך הר הבית, דרך האגדה על מקום מושבו של המשיח, היושב בשער העיר בין עניים מוכי חולי, ועד זקנה מסתורית, "קשר לאחד" כינויה, שממלמלת קטעי מילים סתומים ומהלכת קסם ואימה על תושבי ירושלים. באר מרכז בספר זה מכמנים, סיפורים ותובנות מירושלים שסמויה מן העין, ודמויות כאנה טיכו, משה עדקי ואליעזר בן־יהודה.
בשבוע הספר 2026, "קשר לאחד" של באר הוא ההמלצה שלי.
אריאל כהנא
תנו לאבנים לדבר, דורון ספילמן, סלע מאיר
יש כל כך הרבה סיבות לקרוא את הספר הזה מקצה לקצה. חוץ מאשר ההיבטים ההיסטוריים והלאומיים, שמייד ניגע בהם, "תנו לאבנים לדבר" הוא סיפור על הפיכת חלום למציאות. קבוצה זעירה של אנשים נחושים, מוכשרים ומונעים מכוח אמונה יוקדת, הפכו כפר ערבי נידח לאתר בינלאומי שהאישים הבכירים ביותר בעולם מבקרים בו. אין דברים כאלה. בדרך הם אכלו עפר, לפעמים פשוטו כמשמעו, נכנסו דרך הסדק כשנסגרה הדלת ומשכו בחוטים הכי גבוהים. התוצאה היא שרשרת גילויים ארכיאולוגיים ותנ"כיים, שנותנים את התיקוף העובדתי העתיק ביותר לתביעה הציונית היסודית ביותר: זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל.
אך מה שלא פחות מיוחד הוא הזווית האישית שבה המחבר, דורון שפילמן, שהוא בין היתר דובר בולט של ישראל בעולם, מגיש את הסיפור המיוחד. אף שהספר עוסק בנושאים כבדים, שפילמן מצליח לפשט ולהקליל אותם. כך שבסיום הקריאה, הקוראים נשארים עם ידע חיוני על השיטות של האויב לנתק את העם היהודי מארצו, אך גם מקבלים שיעור כיצד אפשר לנצח במערכה העולמית על התודעה.
נדב העצני
עד שתחזור אליי, אילה דקל, התחנה
קשה להפריז בחשיבות "עד שתחזור אליי", ספר שפותח עולם שלם שרובנו לא מספיק מכירים. זהו הפרק הפחות מסופר של המילואימניקים, שעוסק בחזית השנייה של הלוחמים עצמם - ואיתם הנשים, הילדים וההורים, העולם שנשאר מאחור.
אילה דקל, שנשואה ליונתן, קצין מילואים, בנתה סיפור קולח ואפילו מותח על בסיס העולם שלה ושל רעיות מילואימניקים נוספות, שהפכו למעגל תמיכה הדדי. היא מביאה את שתי נקודות המבט, של המילואימניק גיא ושל אשתו רחלי, ובונה פינג פונג מסחרר. דרך שני הסיפורים, שלה ושלו, ניבטים שני עולמות שמתלכדים למסכת של אתגרים ומצוקות; עולמות המצויים הרבה מעבר ללחימה, לפחד ולסיכון החיים של הלוחמים.
הספר יכול לסייע לבנות הזוג, להורים ולמילואימניקים עצמם לעיבוד האתגר המשותף. אבל למי שלא נמצאים במשפחות המילואים או במעגלי התמיכה שלהם, זהו ספר חובה. הקריאה בו הכרחית כדי להעריך, לסייע ולהתחשב. להבין עד כמה זה הכרחי שכולם ייקחו חלק במעמסה, כדי לאפשר את קיומנו. והכי חשוב - לדעת מה אנחנו חייבים לאנשים הללו, מעבר להיותם מגש הכסף האנושי והביטחוני שלנו.
דויד פרץ
בכל שעריך, משה קריף, אוריון
יש ספרים זיגזג ויש ספרים "וולה!". מהשער, אפשר לחשוב שמדובר בספר על כדורגל. מהתקציר בדף האחורי - ספר על מאבקים משפטיים. בין שני אלו משתרע ספר נדיר ואדיר, סיפורת ישראלית פואטית וחכמה מהמעלה הראשונה. ככה זה כשמשורר הופך לעורך דין. ככה זה כשפילוסוף הופך ללוחם צדק שמסרב להתמקח. ככה זה כשמשה קריף כותב.
קריף התחיל כמשורר שכונות, אבל עשה מסע חלוצי מהמילים אל המציאות. ממקימי הקשת המזרחית, יוזם בג"ץ הקרקעות, וכשהבין היכן הדברים משתנים באמת - הלך להיות עורך דין, אבל של עקרונות.
"בכל שעריך" היה יכול להיות טקסט עיוני פיהוקי. עוד אסופת פרוטוקולים על מאבקי אדמות, זכויות אזרח ופסיקות בג"ץ. אבל כשנותנים למשורר לכתוב פרוזה עיונית - זה נקרא כדרמה, כתוב כמו טרגדיה, וכואב כמו גזרי הדין של מלחמות קריף לחברה טובה יותר עם תקווה.
הפואטיקה של קריף במיטבה דווקא ברגעים שוברי הלב, כמו המקרה של אליהו חסין. הרגע שבו ההתפלפלויות הסטריליות בהיכלות השן והמיזוג האינסופי הופכים לגזר דין להוט ומבעבע, המונף כחרב חדה מעל לראשיהם של אנשים בשר ודם.
עם ניסאן מיקרה חלודה וגלימת גיבור־על טוען לצדק, "בכל שעריך" הוא ספרות גדולה, חשופה ומפוכחת החושפת את הסאבטקסט האכזרי מכולם: החוק, לעיתים קרובות מדי, הוא רק תפאורה לעוול.
הילה רגב
KKK: יסודותיה של אישה מודרנית, פאולינה טוכשניידר, תשע נשמות
אחד הטרנדים האהובים בגזרת הבוקטוק - המקום בטיקטוק שבו (בעיקר) נשים ממליצות לנשים אחרות (בעיקר) על ספרי ארוטיקה - הוא טרנד צילום הבעות הפנים. כשמגיע קטע מלוכלך או מיני במיוחד בספר, המשפיענית מציבה את המצלמה מולה וקוראת אותו. הבעות הפנים אומרות הכל: זעזוע, הלם, תדהמה, הנאה, הומור. כל קשת הרגשות האנושית בשנייה וחצי. זמנים מופלאים לחיות בהם.
חשבתי על הטרנד הזה כשקראתי את "KKK: יסודותיה של אישה מודרנית" של פאולינה טוכשניידר. ספר שאינו ארוטיקה (אף שיש בו סצנות מין), אלא משהו אחר לגמרי מכל מה שקראתי. הלם, תדהמה, זעזוע והנאה. חבל שלא פתחתי מצלמה.
אנה, הגיבורה של "KKK", ראשי התיבות של קל בטן, קלונקס וקונפידור, מתוסכלת. היא לא יודעת למה, אבל התסכול שלה לובש צורות שונות: תשוקה לנדל"ן, סצנות אוננות משותפות עם השכן במרפסת ממול, או טינופים על הבעל ועל אמא של הבעל. הישראליות בספר היא לפעמים תפאורה (התיאורים של הרחובות המוזנחים הזכירו לי את הבית) ולפעמים מניע עלילתי רב־עוצמה.
הייטיקסיטים כמעמד הביניים החדש, כמיהה עזה לדירה בטאבו (או אפילו שתיים) והתמכרות לפורנו - והכל בשפה שמאתגרת מחדש את העברית ונספחיה, שמאיצה בכם לסמן ולמרקר כמה שיותר כדי שמשהו יישאר איתכם גם אחר כך, לפני שהספר הקצר הזה יסתיים (בטוויסט לא צפוי). "KKK" הוא לא לכל אחד, אבל מי שיתחברו - יבינו עד כמה הוא מיוחד.
רוביק רוזנטל
שכול וכשלון וזומבים, אמיר חרש, עם עובד
"שכול וכשלון וזומבים" מאת אמיר חרש הוא פנטזיה שבה מקיפים את ביתו של יוסף חיים ברנר מתים־חיים המאיימים לאכול את יושבי הבית ברעבונם לבשר אדם. הדמויות בבית הן אכן יושבי הבית המקורי, כמו צבי שץ וברנר עצמו. הספר זכה בפרס ספיר, ובלי ספק הוא ראוי לו.
ספרו של חרש הוא הישג ספרותי יוצא דופן ומסעיר, בכך שהוא מתיך יסודות שונים ליצירה אחת. הרובד המרכזי הוא ספרות התחייה, שברנר היה מיוצריה החשובים, שהתמודדה עם העברית החדשה ופיצחה אותה לאחר שספרות ההשכלה נכשלה בכך. חרש משחזר בעדינות את שפת סופרי התחייה בלי ליצור תחושת זרות או ארכאיות. לצד זה, הוא עוסק בכישרון עצום בדמותו של ברנר, שכה הרבה כבר נכתב עליה; דמותו המיוסרת, הזועקת והעקשנית של ברנר, שהסוף הטרגי שפקד אותו אינו זר לחייו. שתיהן, השפה והדמות, נארגות בפנטזיית אימה שלקוחה ממיתולוגיות ושכיכבה גם ב"משחקי הכס" - הזומבים, המתים־החיים, שלהם הוא קורא "פגחים", פגרים־חיים.
הרעיון לספר נשאב מהרומן "גאווה ודעה קדומה וזומבים" שכתב סת' גרהאם־סמית ב־2009, בעקבות ספרה של ג'יין אוסטן. חרש שותל אותו בישראל של ראשית המאה ה־20, שבה יהודים מעטים עושים ניסיון להקים בית לאומי בתנאי מחסור ומאבק על הקיום מול קהל ילידים רב ועוין.
יונתן דה שליט
לחישת הזאב, יריב ענבר, ידיעות ספרים
"לחישת הזאב" הוא ספר שבו יריב ענבר ניצב כסופר מעמיק ומשוכלל, היודע לא רק לרקום פרשת ריגול מותחת, אלא גם להגיע לנבכי נשמתם של הלוחמים החשאיים של מדינת ישראל, וכן - גם לנשמתם של אויביה.
העולם החשאי הוא עולם בודד ומסוכן. תורת הלחימה עומדת פעמים רבות בניגוד לאנושיות הבסיסית של הלוחמים. אירית, גיבורת הספר, פועלת בניגוד לכללים, ובמקום לנתק מגע - מצילה את חייה של אישה במצוקה ופותחת בפניה את ליבה. אבל האישה הזו היא אשתו של מהנדס סורי המפתח כלי נשק קטלניים נגד ישראל. המגע האנושי הופך להזדמנות מבצעית, והאחווה הנשית מפנה מקומה למניפולציות רגשיות שמטרתן להגיע אל הבעל. במקביל, הפעילות המודיעינית האכזרית חושפת עולם אפל ומרושע עוד יותר - פגיעות מיניות בחסרי ישע. האם בעולם קיצוני ואכזרי כל כך יש גם מקום לחמלה, לאהבה פשוטה, לימי חולין? ענבר רומז לנו שכן; שחברות ואכפתיות, ואפילו אהבה, יכולות לחצות גבולות; שאל מול רשע ושנאה ניצבים גם אנושיות ולבבות תמימים. אבל הוא גם אומר שצריך אומץ לב רב רק כדי להיות אדם הגון. הלוואי שנהיה אמיצים.
טל מרמלשטיין
שין, דריה שועלי, כנרת זמורה דביר
"לילה, ופתאום הבנתי שהתחלתי את השקיעה האפלה לעבר השישים, ההזדמנות האחרונה, אם לא עכשיו, כבר לא ארד במדרגות המובילות אל האיווי המוחלט, אל התשוקה הגולמית[...] הבור החשוך של נפשי, מוצא מעיין הליבידו". אותו איווי מוחלט, חוסר ההיענות של האהבה והרצון להעניק סדר ומשמעות דרך כתיבה שמתענגת על סבלה - כולם עומדים במרכז הרומן הפסיכולוגי היפה "שין", שכתבה דריה שועלי.
סופר נשוי בשנות ה־50 לחייו, בעל גבולות מוסריים פריכים ופצע משפחתי שעדיין מדמם בדמותה של ליאת, אחותו, מכורה שנמצאת במעגל הזנות, שעימה קיים קשר סימביוטי בילדותם, מתאהב בשכנתו הגרושה, החזקה והבלתי מיוסרת. הוא נתקף בהילות להיכנס לחייה, לדעת את נימי נפשה. ידיעתו את חוסר ההתמסרות של שין להרפתקה סוערת אינה מצליחה להגן על ליבו: בחרקירי של חֶסֶר עמוק, גיבורנו מסתפק בפירורי תשומת לב, ומתנחם בסקס מזדמן איתה ובכך ששין אינה נבהלת ממכתבי אהבה ווידויים חושפניים מצידו. אם היא לא בורחת ממנו - אולי הוא יכול להמשיך להזין את הפחד המצמית לאבד אותה.
שועלי, שלאורך כל הספר מייצרת עשרות פסקאות יפהפיות, בשרניות, שקשה לעמוד בפניהן, לוקחת את התבנית השחוקה של רומן מחוץ לנישואים כדי לומר משהו על בדידות נטולת פתרון, ועל הרצון הנואש בהבנה רדיקלית. שועלי שותלת סימנים לכך שאהבתו של הגיבור אינה קשורה בהכרח למושא האהבה עצמו, אלא לחקר עצמי־אובססיבי של הגיבור היכן שלא ניתן יותר.
קרין מוסקוביץ'
חרשתא, יהודית קגן, שתיים
"חרשתא" משמעותו "מכשפה" בארמית, שפת השדים היהודים, ובספר "חרשתא" הסופרת יהודית קגן הפיחה חיים בגלריה עשירה ומגוונת של שדים ומזיקים כאלו. הגיבורה אופיר בת ה־19, הלא היא החרשתא, בת שירות לאומי אדוקה, מסיימת את הפרק הראשון בספר כשבידה חותם שלמה - מגילה מיסטית עתיקה שזה עתה גנבה מהספרייה הלאומית. היא נרדפת על ידי נסיך השדים היהודי הורמיז, שמעוניין במגילה כדי להשיג כוח בלתי מוגבל נגד בני האדם. אופיר מגייסת את כל כוחותיה ותושייתה כדי לעצור את השדים ולהציל את העולם, תוך כדי שהיא נעזרת בדניאל "בעל השם", צייד השדים הנאה.
במידה רבה, "חרשתא" הוא ספר הפנטזיה שחיכינו לו. עולם הפנטזיה היהודית הוא עשיר ומרשים, ומזמן ראוי היה שיתפוס את מקומו כרקע לסיפורי פנטזיה המתרחשים ממש כאן בבית. כך, סדום, העיר דור המקראית והכפר הנטוש ליפתא במבואות ירושלים הופכים בספר לערי שדים תוססות (עבור מי שניחנו בראיית שדים, כמובן). השדים היהודים מקיימים יחסי קרבה־שנאה עם בני האדם, והם בעלי תכונות אופי אנושיות לטוב ולרע. זהו העולם שקגן מציירת, והוא מהנה מאוד.
עדו ניצן
הלית הלית, חדוה הרכבי, הקיבוץ המאוחד
בדצמבר 2025 הלכה לעולמה אחת המשוררות הגדולות של דורנו - חדוה הרכבי. לא מספיק הכירו את שירתה, אבל מי שהכירו נשבו בקסמה ובקולה השירי שאין דומה לו. חודשים ספורים לפני מותה התפרסם ספר שיריה האחרון, "הלית הלית". הספר, המאגד שירים מהעשור האחרון לחייה, מציג אקורד סיום רחב ומורכב ליצירתה, הבנוי משבע יצירות שיריות ארוכות (הנפלאה שבהן היא "הפלנטה של היוצאים מן הכלל"). ממש לקראת סוף הספר הרכבי כותבת:
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל תְּשׁוּקָה. הַתְּשׁוּקָה לְגַלּוֹת אֶת הַמָּקוֹם הָאֲמִתִּי - אֵיפֹה שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה - חַיֵּינוּ - שֶׁאֵין לָנוּ מֻשָּׂג אֵיפֹה הֵם מַתְחִילִים, לאן הֵם מַמְשִׁיכִים, מָה מְסַחְרֵר אוֹתָם, מָה מְיַשֵּׁר אוֹתָם, מָה מְנַוֵּט אוֹתָם, מָה מְעוֹרֵר אוֹתָם לְהַגְדִּישׁ אֶת הַסאה, לָצֵאת מִגִּדְרָם, לַעֲבֹר אֶת גְּדוֹתֵיהֶם, מָה מַחְרִיב אוֹתָם, מָה הוֹפֵךְ אוֹתָם לְאוֹקְיָנוּס־שֶׁל־חֳרָבוֹת. / הַתְּשׁוּקָה לֶחֳרָבוֹת / הַתְּשׁוּקָה לְשֶׁקֶט לאחר הֶחֳרָבוֹת. הַתְּשׁוּקָה לְהַקְשִׁיב לִזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל הֶחֳרָבוֹת / שִׁיר הוּא זְרִיחָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת". רק הרכבי יכולה היתה לכתוב כך. שיריה היו זריחות מעל החורבות. קולה יחסר.
מיטל קויפמן
במחילה מכבודה של אשת המערות, אופיר טושה גפלה, כתר
ב־7 באוקטובר איבדתי הרבה דברים. חלקם היו מוחשיים מאוד (בית), ואחרים היו חמקמקים, שקופים כמעט, כאלה שלקח לי המון זמן להבחין בחסרונם. לקרוא זה משהו שלא הצלחתי לעשות מאז - וניסיתי. כמה שניסיתי. ואז הגיע אופיר טושה גפלה עם ספרו "במחילה מכבודה של אשת המערות", והשיב מעט ממה שאבד. בניגוד לספריו הקודמים של גפלה, שמתקיימים בעולמות פנטסטיים, ספרו האחרון הוא ארצי, מעורר הזדהות ומגולל תעלומה משפחתית על קו רמת גן־לונדון. בליבו נמצא קונפליקט שכולנו חווים בשלב כזה או אחר בחיינו - הרצון להשתחרר מכבלי המציאות הקונקרטית והקפיטליסטית ולהתמסר לחיי רוח וספר. בקיצור: זה לא כיף לעבוד, וחבל שאי אפשר לפרוש מהמרוץ ולהשקיע בתחביבים. חלום רטוב של כל שכיר, שלא מתיישב עם המציאות היקרה.
בתחילת הספר, דני מקבל שיחת טלפון מבית חולים פסיכיאטרי בלונדון שבו הוא מתבשר שאביו, אוריאל ("יוריאל" בפי האנגלים), שם קץ לחייו לאחר שאושפז במקום בעקבות התקף פסיכוטי, ימים ספורים קודם לכן. דני ואמו עולים על טיסה ללונדון כדי לזהות את האב, שעזב את הבית כשדני היה בן 14 בלבד. בין החפצים שהותיר אחריו היה גם יומן, מעין סיפור בתוך סיפור, שאותו הפליא הסופר להפוך למרבד שמורכב מנאיביות, רומנטיקה ואימה של ממש, תוך נגיעה באפסיות החיים וברצון כן להוסיף להם ממד נוסף.
טושה גפלה, כהרגלו, נע על התפר הדק שבין היגיון לשיגעון, ומשאיר לקוראים מקום לפרשנות בנוגע למתרחש במוחו הקודח של האב המנוח. באחד מפרקי יומנו כתב אוריאל האומלל: "אני לא אוהב את הרעיון שכדי לחיות צריך להתבזות" - וזו, למעשה, תמצית הטרגדיה האנושית. וכשהחיים מורכבים מרצף ארוך של טרגדיות אנושיות, כמה נעים שיש ספר שמצליח לקפל בתוכו את ההווה של רוב האנשים. אם אתם מרגישים לבד, 217 העמודים בספר הכחול הקטנטן יהפכו להיות החברים הכי טובים שלכם, ותוכלו למצוא בתוכו חלק מבני המשפחה שלכם. מומלץ מאוד, גם למי שלא זכו בלוטו וחיים את החלום. כלומר, החלום של אוריאל.
נבט טחנאי
שם מסך, מעין רוגל, מרווחים
מה שמהנה כל כך בלספר מחדש מעשיות מוכרות, הוא שמדובר בבגד ורסטילי להפליא לסיפורים: כל סיפור ש"לובש" מעשייה מוכרת ייראה בה אחרת לגמרי. "שם מסך" של מעין רוגל שואב השראה מ"עוץ־לי־גוץ־לי", או "רמפלסטילסקין", אבל מקרב את המעשייה הרבה יותר אל הכאן ועכשיו: תחנת משטרה ירושלמית בסוף שנות ה־90, רגע לפני בהלת באג 2000.
במרכז הספר עומדת שי, שוטרת צעירה שלהוטה להוכיח את יכולותיה למשטרה, לעצמה ובעיקר לאבשי, השוטר שפרש עליה חסות אחרי שנזרקה מהבית בעקבות יציאתה מהארון. החיבור שלה לפורומים המקוונים ולסצנת המסיבות של התקופה מאפשר לה לזהות קצה חוט של משהו גדול, פשע שנע בין שוד להונאת ענק ושעומד להתרחש בדיוק בחצות, עם חילופי המילניום.
כשכל כישוריה הטכנולוגיים של שי לא מספיקים כדי לחדור במסווה אל קבוצת ההאקרים שנבחרה בקפידה על ידי מתכנן הפריצה - שי נזקקת לעזרה מבפנים, ויוצרת קשר עם האקרית מחוננת, מסתורית ומתעתעת שמנהלת משחק כפול משל עצמה.
"שם מסך" הוא שילוב מנצח בין שתי סוגות שמענג במיוחד לפגוש בספרות העברית: מותחן בלשי שנקרא כמו פרק מוצלח של סדרת פשע משטרתית, ורומנטיקה לסבית מכשפת. רוגל היא אמנית של אווירה. לסיפורים שלה יש מוזיקת רקע שלא תמיד מבחינים בה, אבל היא תמיד שם, פורטת על הרגש, יודעת מתי להגביר את המתח ומתי דווקא להנמיך את הקול ולהעלות את נימת העצב, כדי לעשות לנו קווץ' בלב.
מהפתיחה השואבת ועד הסיום המפתיע, המותחן הישראלי המהפנט והחושני הזה מחזיר אותנו אל רכבת ההרים הרגשית של סוף המילניום: אי־הוודאות, התקווה, הפחד והתחושה שבעוד רגע העולם כפי שהכרנו אותו עומד להשתנות.
יהונתן מרוז
משא ניסן, שמעון אדף, פרדס
בעיר המתאוששת ממגפה, נעלמת נערה. מספרים שנלקחה בידי שיר, ובלש נשלח לחפש אותה. אל סיפור המעשה המשונה הזה מטיל אותנו שמעון אדף בפואמה שלפנינו. מהי המגפה? אולי זו שזרעה מוות ובהלה בעולם עד לפני כמה שנים, אבל מפתה להציע פירוש אחר: הפנדמיה היא חוסר הפשר שדבק בשפה, הנגע הוויראלי ("צפו בסרטון הקורע") המשחית את בלוטות העונג שבלשון.
אמנם הבלש, או המחבר, מחפשים את הנערה, אך בדרך מוצאים לנו מזור למחלה שמותירה ערים שורצות קליפות־מילים ותרמילי תוכן מג'ונרט. לשורות יפות כמו "ארצות שלמות דחוסות, בכבד פורחים ורדים נדירים / בדפנות העורק שרידי תרבויות מתכלות", או "זוהר ירחי מלבין בעצמות", אכן יש סגולות מרפא. אחרות מזריקות חום ואנושיות שישרדו גם בתום העלילה; למשל, כששואל הבלש לגילה של הנעדרת, עונה אמה: "שש עשרה שנים, פחות משנייה" - תיאור נהדר של געגוע.
דומה שהתעלומה האמיתית שנשלח הבלש לפתור כאן היא איך כותבים שיר שאפשר להילקח בידיו, להיעלם בתוכו. התשובה היא "בדיוק ככה".
סיגל נאור
אובססיה - דו"ח מעקב, ליאת פלדמן, נוודים
"אובססיה - דו"ח מעקב" של ליאת פלדמן הוא רומן ביכורים שקשה להאמין שהוא ספר ראשון. הוא כתוב בבשלות, בשליטה ובדיוק של סופרת מיומנת מאוד, כזו שכבר מבינה לעומק איך ספרות פועלת; לא רק איך מספרים סיפור, אלא גם איך בונים תודעה, קצב ומבט. ומייד ניכר שזו כותבת שקוראת. במובן הזה, הספר כמעט מוכיח מחדש אמת ספרותית פשוטה: אי אפשר באמת לכתוב בלי לקרוא. ובאמת, יש בו הדהודים של מסורת ספרותית חכמה ורגישה, שאינה גולשת לחקיינות או להפגנת תרבות.
הממואר הבדיוני הזה מהווה הכלאה בין סיפור אהבה, יומן חקירה ורומן פסיכולוגי מותח. במרכזו אישה שמתמגנטת לאישה אחרת, עד שהרחובות, בתי הקפה, החפצים והשעות ביום נעשים חלק ממפת מעקב אינטימית ואובססיבית.
פלדמן כותבת בשפה אינטליגנטית וחושנית מאוד, בלי להתייפייף ובלי להעמיד פנים. יש בספר שילוב נדיר של חשיפה רגשית חדה עם מודעות עצמית אירונית, כמעט אכזרית. היא מצליחה לכתוב את האובססיה מבפנים: לא כקלישאה רומנטית או כאבחנה פסיכולוגית יבשה, אלא כחוויית חיים מלאה, סוחפת ומטרידה שנכנסת מתחת לעורם של הקוראים.
רן יגיל
הילד של לגיון הזרים, לאה איני, כתר
הרומן של לאה איני "הילד של לגיון הזרים" הוא ספר ייחודי ביותר בקורפוס המתהווה של הסופרת. לפני שנפטר ממחלה קשה, עירד, בן זוגה של איני, ביקש "להיות ספר שלה". אני מדגיש: לא שהיא תכתוב עליו ספר - אלא להיות ספר שלה. זה כתוב מפורשות בספר. איני בחרה לכתוב דווקא על עירד בטרם הכיר את לאה, על עירד הילד־הנער המתהווה, וזה מקורי.
הסיפור מסופר מזוויות שונות על ידי אנשים צדיים ומרכזיים שפגשו את עירד כילד וכנער, בן יחיד רגיש ביותר המוקף מבוגרים, כל פרק דמות אחרת. מה שמשותף לכל הדמויות הוא העובדה שהם חבורת מהגרים נוגים בעולם הזה, ולכן הילד העומד במרכז הווייתם הסיפורית הוא הילד של "לגיון הזרים". יש גם דוד קומי דומיננטי עם סמלים על החזה שבאמת היה בלגיון הזרים, אבל הזרות כאן היא זרות במובן הקיומי. אני ממליץ על הרומן בחום, ומצר על כך שהיה מועמד ריאלי ולא זכה בפרס ספיר.
דפנה לוי
כרטיסים לסמי דייוויס, יהודית הנדל, סימן קריאה
את הנובלה "כרטיסים לסמי דייוויס" כתבה יהודית הנדל בשנות ה־70, אבל היא גנזה אותה. הסיבה לכך אינה לגמרי ברורה, אבל משהטקסט שב והתגלה בעיזבונה של הנדל - טוב עשו אנשי סימן קריאה והחוקר גיא ארליך (שגם הוסיף לספר אחרית דבר מעניינת) שהחליטו להוציאה לאור.
הנובלה הטעונה הזו נוגעת ברבים מן הנושאים שהעסיקו את הנדל תמיד: שכול, מלנכוליה, הקושי להשתחרר מצילם של המתים והאופן שבו אלה משבשים את חיי מי שנותרו אחריהם. הופעתו של סמי דייוויס ג'וניור בפני פצועים והלומי קרב ממלחמת ההתשה משמשת רקע להתרחשויות הנפיצות־כמעט, המתחילות מרגע שבו יוחי, לוחם מהקומנדו הימי, נהרג, וחברו הטוב מוסר לאלמנתו, מירה, קלטת שבה תוכל לשמוע סוד מכאיב. שניהם לכודים במערבולת המופעלת על ידי זכרו של הגבר המת ומילותיו הממשיכות להדהד. עם הנובלה המצוינת, נכרכו בספר שבעה סיפורים של הנדל שלא קובצו בעבר, וביחד הם מהווים הזדמנות למפגש נוסף עם הסופרת המצוינת.
אהוד פירר
סדר חדש, אבנר וישניצר, עברית הוצאה לאור
בהכללה, ניתן לחלק את הרומנים ההיסטוריים לשני סוגים. הסוג הראשון, שזה הרוב, הוא המקבילה לז'אנר הקולנועי הידוע בתור "דרמת תלבושות": סיפור רגיל למדי - מותחן, סאגה משפחתית, סיפור אהבה - שייחודו בא לו מכך שכל הדמויות מנופפות בחרבות, לובשות בגדים תקופתיים ומכנות זה את זה "הוד מעלתך". הסוג השני, הנדיר יותר, הוא ספרים שבאמת מנסים להכניס את הקוראים לתודעתם של בני תקופה אחרת ותרבות אחרת; לאופן שבו הם חשבו, לחלומות שלהם ולפחדים שלהם. עם הסוג האחרון נמנה "סדר חדש", הרומן הנפלא והמענג של אבנר וישניצר.
הסיפור מתרחש באיסטנבול של המאה ה־19, באימפריה העוסמאנית, שכעת כבר החלו להופיע בה סדקים. מעצמה אדירה לשעבר, שנקרעת בין התרפקות על ימי תפארתה הנושנים לבין הצורך ברפורמות והשאיפה ליצור סדר חדש. וישניצר, היסטוריון המתמחה בתקופה, לוקח אותנו לסמטאות השוק המעופשות ולמחנות הצבא, לארמון הסולטאן ולתככי הפוליטיקה הגבוהה. אבל יותר מזה - הוא לוקח אותנו גם לתוך נפשם של בני התקופה: חיילים, מיסטיקנים, פשוטי עם ופקידי ממשל. וכל זה בתוך סיפור רב־רבדים שמצליח לרתק עד העמוד האחרון. זה לא מעט.
ליהיא גלמן רם
האם אינך רוצה בי, אסף גברון, ידיעות ספרים/ספרי עליית הגג
"האם אינך רוצה בי" של אסף גברון פורש את סיפורם של ארבעה חברים שגדלים יחד בכפר קטן ליד ירושלים, החל מ־1980, כשהם בשנות העשרה המוקדמות לחייהם, ועד המאה ה־21, כשהם בני 40 פלוס. גרשון מן, המתלבט הנצחי, שבזה אחר זה מאבד את כלביו האהובים בעקבות הרעלות אכזריות ומתכנן מסע נקמה, כשברקע, ולאורך חייו, מרחפת אהבתו לחברת ילדותו ליתי; אייל טראוויס המתבודד, שגילוי הסינתיסייזר יוביל אותו להנהיג להקה קצרת ימים, ובהמשך לקריירה בעיצוב מצבות ייחודיות; עמית כרמי (קרמיט), שותפו ללהקה; ויואב שניידר הכריזמטי, שגדל להיות איש עסקים מצליח. לצד סיפור חברותם, גברון כותב יפה ועמוק את תולדות הכפר היפה שבו גדל, כרצף של קרבות יצריים, אישיים ולאומיים בין מנשלים ומנושלים על אדמה ועל אהבה, כשהסוף הטרגי הוא בלתי נמנע.
הכפר היהודי, גלגוליו המדממים ופרק הצבא של גרשון וקרמיט מהדהד גם לשאלות שמעסיקות את החברה הישראלית, במיוחד אחרי 7 באוקטובר: תרבות השכול שמכתיבה אופן אחיד של זיכרון, שמגולם בין היתר גם בקבר צבאי, אל מול רצון הולך וגובר לנער את האתוס הלאומי בבחירת הדרך שבה מונצח המת. מה אנחנו בוחרים לזכור ולשכוח ובאיזה אופן "נכון" לזכור?
למשל, בטיול של טראוויס, האינדיבידואל המובהק של הרומן, בבית הקברות הלונדוני הייגייט, הוא נדהם מהמגוון של הקברים ומהיצירתיות שבעיצובם: "הוא ראה כיצד המוות הופך לכלי ביטוי עצמי של המת, כי מי באמת יודע מי היה המת במלואו, איך היה מבטא את עצמו בסיטואציה הזאת... הוא תהה אם יש שפות נוספות, חוץ מעברית, שבהן מתייחסים לשדה של קברים כאל 'בית'".
העיסוק בפריכות הזיכרון מופיע ברבים מספריו של גברון, אך בספר זה הביטויים שלו הם הרחבים והמשוכללים ביותר.
הסמית'ס והליגה האנושית, נעלי פלדיום, קלפים של "גול", "כל העיר", קסטות מוקלטות ששימשו פעם הצהרות של תשוקה ומחויבות תהומית מצד מעניקיהן - לצד השאלות הגדולות, גברון גם כתב שיר אהבה ושיברון לב לחברות, לפחד להתבגר ולתקופות שלא יחזרו.
איל חיות-מן
מבעד לקרקעית השקופה, יובל שמעוני, עם עובד
"מבעד לקרקעית השקופה" של יובל שמעוני הוא רומן היסטורי שמתרחש במפנה המאה ה־16. במרכזו שתי דמויות: טוביאס, יהודי ממגורשי ספרד, וכריסטופר קולומבוס, שאל ספינתו מצטרף טוביאס כנוסע סמוי. שניהם מספרים את סיפורם לקראת סוף חייהם, ושניהם מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם היופי והרוע שכרוכים בגילוי העולם החדש, ועם שאלות על אמונה ועל כפרה.
התקופה והנושא הם לכאורה רחוקים מאוד מהכאן ועכשיו. אבל מבעד לאירועי העבר, ותוך דיאלוג עם יצירות ספרות מ"מובי דיק" ועד "בעל זבוב", שמעוני חוקר שאלות אוניברסליות שנוגעות לטבע האדם, וגם סוגיות עכשוויות שנוגעות לקולוניאליזם ולדיכוי. אבל לא מדובר במסה עיונית - זה ספר שכוחו נובע מהיכולת שלו לשרטט מערכות יחסים אנושיות, על כל המורכבות, היופי והאפלה שלהן; ומהשפה העשירה והצלולה שלו, שמאפשרת לשאת גם את שיאי האכזריות שהוא עוסק בהם.
מאיה כהן
נאלח, נמרוד ברגמן, הוצאה עצמית
לנמרוד ברגמן היה כל מה ששחקן חולם עליו. ככוכב בית הספר למשחק הוא הגיע לתיאטרון הרפרטוארי, זכה מייד בתפקידים משמעותיים והוכתר לאחת התגליות המסקרנות בעולם התיאטרון הישראלי. אבל לאחר שנים של דיאלוג מורכב שניהל עם הבמה, לצד כניסה לאקדמיה כסטודנט וכמרצה - הוא עזב את התיאטרון, ובחר לשתף באומץ ובכנות במחשבותיו על התחום.
ספר הביכורים שלו, "נאלח", הוא למעשה מסמך נוקב וחריף שמטיח ביקורת עזה בעולם התיאטרון הישראלי ובמנגנונים המפעילים את מוסדות האקדמיה, וחושף ניצול, הטרדות ופגיעות שקיימות בו.
גיבור הספר, ב', הוא גרוש תל־אביבי טרי, שחקן שמבקש לפתוח פרק ב' בחייו, מתחיל ללמוד תיאטרון באקדמיה ומוצא את עצמו נסחף לתוך מערבולת המאיימת על שפיותו. הכתיבה העשירה של ברגמן משלבת פסוקי מקרא ויצירות בימתיות המוזכרות בשמן או ברמז, ומרפררת ללא מעט דמויות מפתח בעולם התיאטרון הישראלי. כמי שחיה את עולם התיאטרון הזה ומכירה את אחורי הקלעים, קשה לא לנחש מי ומה עומד מאחורי הדמויות הבדיוניות שברגמן רקם, אך גם מי שעולם זה זר להם ייסחפו בקריאת הסיפור, שנע בין מציאות לאילוזיה, בשפה ציורית, עשירה ומרתקת. עולם התיאטרון כנראה הפסיד שחקן מוכשר במיוחד, אבל על פי ספר הביכורים של ברגמן - נדמה שעולם הספרות הרוויח בגדול.