כך וונדר מן זינק מתחתית החבית של מארוול אל מצעד הסדרות הנצפות

לכל מיקי מאוס יש מיני מאוס ולכל דונלד דאק יש דייזי. לספיידרמן יש את ספיידרוומן, לבאטמן את באטגירל, ולהאלק את שי־האלק. לא טוב היות הסופר־גיבור לבדו.

זה טבעי שכשדמות מאוירת מצליחה, עולמה גדל ומתרחב ולצד דמויות המשנה נוצרת הגרסה הנשית של הדמות הראשית, "העזר כנגדו". לא תמיד זו זוגתו או מושא אהבתו של הגיבור, לעיתים זו קרובת משפחה או דמות אנונימית הקשורה באופן ישיר אל הדרך שבה הגיבור הראשי נוצר, וכך שתי הדמויות חולקות את אותו גורל. בקומיקס, כמו בספר הספרים, האדם נוצר ראשון ולאחריו האישה. למעט במקרים ספציפיים כמו זה של וונדר וומן. הדמות הוותיקה של האמזונה מבית די.סי קומיקס היא ה"אם־טיפוס" לכל הסופר־גיבורות שיגיעו אחריה, ומאז שנוצרה, בשלהי מלחמת העולם השנייה, היא לא זכתה לחתן. לוונדר וומן לא היה וונדר מן - עד 1964.

אין פה מדענים נאצים וחייזרים. רק שחקן אופי עם אופי בעייתי, שמשאיר מאחוריו מערכות יחסים הרוסות ומסתיר סוד גדול על יכולות־העל שלו. בסדרת הטלוויזיה "וונדר מן" אין בכלל קרבות בין שרירנים מעופפים או איום קיומי על הפלנטה

סטן לי, האבא של הקומיקס האמריקני, יצר את "וונדר מן" כחלק מקאדר הגיבורים העשיר של מארוול קומיקס בשנותיה הראשונות. הוא הביא לעולם סיפורי פנטזיה שבהם הכל אפשרי, אך בעולם האמיתי ישנם חוקים נוקשים. פזיזותו היצירתית של סטן הצעיר נקטעה באיבה. מייד לאחר הופעת הבכורה של וונדר מן, המחלקה המשפטית של די.סי קומיקס נכנסה לפעולה והוציאה מכתב: "נודע לנו כי אתם מפרסמים דמות בשם Wonder Man. שם זה דומה באופן מהותי לסימן המסחרי הרשום שלנו Wonder Woman. שימוש כזה עלול להטעות את הציבור ולפגוע בזכויותינו. אנו דורשים להפסיק לאלתר שימוש בשם זה, אחרת ננקוט צעדים משפטיים".

מארוול נסוגו מייד, והדמות נזנחה ונשכחה. אך הגלגל הסתובב, כשחברת די.סי קומיקס הציגו לעולם גיבורה בשם פאוור גירל (בת דודתו של סופרמן) ומארוול קומיקס הזכירו לדי.סי שהם בעלי הזכויות על דמות שנקראת "פאוור מן". כך סוכם סטטוס־קוו בין שתי ענקיות הבידור, שאין מדובר בפגיעה בזכויות וששתי הדמויות יכולות להתקיים. היה קל להגיע לתיקו הזה, מפני שלא מדובר בדמויות מן השורה הראשונה. אם היה מדובר בסופרמן או בדוקטור סטריינג', היינו עדים לקרב זכויות עוצמתי.

שחקן משנה

מארוול שינתה את הוליווד. יותר משני עשורים ששוברי הקופות הסדרתיים של גיבורי העל הצבעוניים שלה קבעו את הסטנדרט החדש להצלחה קולנועית. כותרי הקומיקס זכו לאדפטציות מושקעות על המסכים, עד שאזלו לחברת מארוול הגיבורים הראשיים של אריסטוקרטיית הסופרמנים, כמו ת'ור או קפטן אמריקה, והיא החלה לפנות אל הספסל האחורי, אל שחקני החיזוק שלא מקבלים דקות משחק. דמויות שלא הופכות ללהיט, מעלות אבק על המדף במחסן ורק לעיתים רחוקות זוכות לקבל במה מכובדת. כך קיבלנו את "שומרי הגלקסיה", "אנטמן", "הת'אנדרבולטס", ובטלוויזיה את "מון נייט", "הוקאיי" ו"WandaVision", שהוכיחו שגם גיבורים ממוצעים, שלא זכו לעדנה ולגדודי מעריצים בכנסי הקומיקס, יכולים לספק בסיס לתסריט טוב. "וונדר מן", שעלה לאחרונה כסדרה בפלטפורמת דיסני פלוס, הוא במידה רבה האנדרדוג של מארוול, התחתית של החבית.

לכל דמות איקונית יש את התנ"ך שלה, הקווים המנחים עבור יוצרים שניגשים לספר סיפור חדש לדמות מוכרת. על פי רוב, אין להפוך את מה שחקוק בסלע. סופר קומיקס שניגש אל דמות עם היסטוריה של כ־70 שנה לא יכול להתחיל מאפס וללא נקודת ייחוס לכל מה שהקהל יודע, אוהב ומכיר.

גם במקרה של כותר ותיק והתאמתו לרוח התקופה, השינויים והאדפטציות בדמויות ובעלילה יהיו מינוריים ולא יזעזעו את המסד המקורי. גם ציירי הקומיקס מחויבים לתכתיבים של תאגידי הבידור; גודל האוזניים של מיקי מאוס הוא מדע מדויק, שמתבטא באופן ברור בלוגו של חברת דיסני. כל חריגה מהפרופורציה המוכרת תפגע ביציבות המותג. הענק הירוק, החץ הירוק, הגרין לנטרן, צבי הנינג'ה ושאר הירקות הם תעשיות מרצ'נדייז מפוארות, ובעלי המניות רוצים יציבות בשווקים. אך מה קורה עם גיבורים מהשורה השנייה? האם גם פה ישלטו החוקים של "ייהרג ובל יעבור"?

כולם מרוויחים

סיפור המקור של וונדר מן מ־1964 הציג פרוטגוניסט שנוי במחלוקת, כזה הנמצא בחלל שבין גיבור לנבל. דמות מורכבת הנקרעת בין טוב ליבה הבסיסי לבין נאמנותה ליוצר המרושע שלה. סיימון וויליאמס/וונדר מן היה תעשיין אמריקני שהתחרה בטוני "איירון מן" סטארק, עד אשר נתפס במעילה ונשלח לכלא. מדען נאצי שחרר אותו, העניק לו כוחות פלאיים ושלח אותו לחסל את חבורת גיבורי־העל "הנוקמים".

אך סיימון אינו נבל חד־ממדי, ולמרות שנאתו לסטארק, מנהיג חבורת "הנוקמים", הוא בחר שלא להילחם בהם ושילם על כך בחייו. רק שבעולמות הקומיקס, זה כלל ברזל שהמתים לעולם לא באמת מתים. וונדר מן הוחזר לחיים על ידי נבלים נוספים כדי שישמש כלי שרת למזימותיהם, ועדיין, הוא בחר לעמוד לצד הצדק. חבורת "הנוקמים", בתמורה, גמלה לו וצירפה אותו לשורותיה. סוף־סוף הכינור השני קיבל את ההזדמנות.

וונדר מן עמד על אותה הבמה עם הדמויות המובילות, אך הוא לא הרגיש בנוח. לא ראוי. בשל רצונו לטפל בדימוי העצמי הנמוך שלו, עזב את חבורת גיבורי־העל, פנה אל תחום הבידור והפך לשחקן. עם כל הכבוד לג'וזפה גריבלדי ולגנרל פטון, העולם זקוק גם לרוברט דה נירו וליגאל עדיקא. וכך על חשבון רוב רוי, קיבלנו עוד רוי בוי.

הדמות המורכבת של סיימון וויליאמס, שהחל כנבל, הפך לגיבור וסיים כשחקן בהוליווד, הציתה את דמיונם של יוצרי הסדרה "וונדר מן", וברוח סדרות טלוויזיה העוסקות ב"מאחורי הקלעים" של עולם הקולנוע והבידור בלוס אנג'לס, נוצרה סדרה ייחודית שלא עוסקת בסופר־גיבורים מעופפים בגלימות, אלא מתמקדת בשחקן שאפתן וחרוץ, שמנסה לפרוץ את מעגל האנונימיות ולהגיע לתהילה.

אין פה מדענים נאצים וחייזרים. רק שחקן אופי עם אופי בעייתי, שמשאיר מאחוריו מערכות יחסים הרוסות ומסתיר סוד גדול על יכולות העל שלו. בסדרת הטלוויזיה "וונדר מן" אין בכלל קרבות בין שרירנים מעופפים או איום קיומי על הפלנטה. תארו לכם תוכנית שנקראת "סופרמן" שמתמקדת בקלארק קנט כעיתונאי, או על חייו של ברוס וויין, הפלייבוי המיליונר, בלי לרדת למערת העטלף של באטמן. לא אתפלא אם מעריצי הקומיקס ידירו רגליהם משמונת פרקי העונה הראשונה. לטעמי, לא כדאי לוותר על "וונדר מן", גם בגלל המבנה הלא שיגרתי של הסדרה וגם בזכות בן קינגסלי, שגונב את ההצגה כשהוא משחזר את דמות המנדרין מסדרת סרטי "איירון מן".

בניגוד לסרטי ספיידרמן, ארבעת המופלאים ושאר הכוכבים הראשיים של מארוול, שבהם התסריטאים חויבו לשמור על הקווים המנחים של הדמות, במקרה של וונדר מן גבולות היצירה פתוחים יותר לפרשנות, וכולם מרוויחים. בטח דיסני פלוס.