אוריין צ'פלין היא סופרת מתפתחת שבאה מן הקול התיעודי אל הספרות היפה, ובשלושת ספריה ניכר שהיא נמשכת אל מצבי קצה דווקא כשהם מופיעים בתוך היומיום: אימהות בקיבוצים ב"ארבע שעות ביום", שיטיון ואובדן זהות ב"משהו קורה לבלה", וכעת מוות, פרידה ותיקון ב"הסיפור של כרמן". במרכז יצירתה עומדת תמיד תאווה לסיפור: הדמויות שלה אינן מבקשות רק לדעת מה קרה, אלא לקבל מן הסיפור צורה, משמעות ואולי גם מחילה. אלא שבחיים, בניגוד לספרות, סיפורים לא תמיד מגיעים לסיום, לעיתים הם פשוט נקטעים. מכאן נובעת הדחיפות היפה של הרומן החדש: הרצון לסגור מעגל לפני שהמוות סוגר אותו במקומנו.
גיבורת הספר היא כרמן עוגן, שם סמלי מדי לכאורה, אך אפקטיבי. מול כרמן הצוענייה, הסוערת וההרסנית של מרימֶה וביזה, כרמן של צ'פלין מחפשת הקשבה, הכלה ומשהו להיאחז בו בתוך הוויה כאוטית. היא עוזבת את בן זוגה, משנה את חייה בחדות והופכת לאחות פליאטיבית, המלווה אנשים ברגעיהם האחרונים. המהלך הזה נראה בתחילה כבחירה אנושית ואמפתית, אך מתברר בהדרגה כמעשה אגואיסטי במידה: כרמן אינה רק מטפלת בגוססים, היא שואבת מהם סיפורים כדי לרפא את נפשה שלה.
זהו אחד הצדדים היפים והמקוריים ברומן. כרמן מלווה את מַתִּי, רות ועליזה, אך בעיקר את מתי ארבל, מושבניק חזק שהיה נטוע עמוק בתוך החיים וכעת נעשה עלה נידף. ככל שהוא נשאב אל סיפורה של כרמן, כך מתחלפים התפקידים ביניהם: החולה הסופני הופך במידה רבה למטפל שלה. צ'פלין מיטיבה ללכוד את האינטימיות המוזרה הזאת, שבה מי שעומד למות נעשה לרגע האדם החי ביותר בחדר.
החולשה היחסית של הרומן מצויה בטראומה המכוננת של כרמן, הקושרת שוב את הישראלית שנולדה כאן אל השואה, חיבור שכבר נשחק לא מעט בספרות העברית. ואף על פי כן, לזכות צ'פלין ייאמר שהיא מצליחה להכניס את השואה לרומן באופן אישי ומובחן. בילדותה מתיידדת כרמן עם שכן מבוגר, ניצול שואה בודד ומוזר המכונה וַרשה, החי עם חתול בשם ביאליסטוק. כרמן הילדה (המעט ביזארית) מקליטה את סיפורו. אל הקלטות האלה היא חוזרת בלב הספר. לצד ורשה מופיעה גם דמות סוריאליסטית קטנה ומציקה: זמניאק, מעין גמד היושב על כתפה, בחדרה ובמכוניתה של כרמן. שמו, הלחמה של זמן ומניאק, הוא הברקה - הזמן נגמר, כולנו מתים, והסיפור הלא פתור ממשיך להתעלל בנו.
הקשר בין כרמן וורשה מסתיים באשמה כבדה, והפרק האחרון מציע סגירת מעגל מקורית, הנקשרת לחפצים קטנים מן הילדות, כמו גולות משחק או סוכריות בר מצווה - כאילו דווקא הזוטות הן שמחזיקות את הזיכרון.
"הסיפור של כרמן" בנוי כסיפור בתוך סיפור. כרמן מספרת למטופלים את סיפורה, והסקרנות שלהם לגבי הסוף מחזיקה אותם, ואותה, עוד קצת בחיים. הסאב־טקסט ברור, אולי ברור מדי לעיתים, אך יפה: סיפורים טובים אינם רק משקפים חיים, הם מאריכים אותם. מעשה הסיפור נעשה כאן תהליך ביבליותרפי של עיבוד, חשיפה ותיקון. בסופו של דבר, כרמן מבינה שאי אפשר לתקן את העבר, אבל אפשר לחיות איתו אחרת. הטקס הפרטי שהיא יוצרת נעשה תחליף לא שחוק לטקס דתי, עדות לכך שטקסיות, כשהיא נובעת מצורך נפשי עמוק, עדיין יכולה לרפא.
הפרדוקס היפה של הספר הוא שדווקא רומן על מוות אינו באמת עוסק במוות, אלא בחיים עצמם, והגיבור האמיתי כאן הוא מעשה הסיפור.
וכך כותבת צ'פלין: "מתי ארבל, מושבניק מרמות מבקיעים, רוצה סיפור לפני השינה. ואני, כרמן עוגן, משכיבה אותו לישון לעולמים". במשפט הזה מצויים הכאב, ההומור המקאברי והעדינות של הספר כולו. בראיון לרגל צאתו אמרה צ'פלין: "החיים פחות טובים כשקבור בתוכנו סיפור לא פתור". צודקת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו