ראש אגף במוסד לשעבר: "היה לי סוכן שניהל איתי שיחות על הפנסיה שלו ומה אשתו תקבל אם הוא ימות. אנחנו מקיימים הבטחות"

בשנת 1964, כשמדינת ישראל עוד מתאוששת משנות הצנע, חברת הספנות צים השיקה את "שלום", אוניית הפאר הישראלית הראשונה. האונייה המפוארת נבנתה בצרפת בעלות עתק וקושטה ביצירות אמנות של מיטב אמני ישראל. ההשקה, כמו שאפשר לנחש, הפכה לאירוע לאומי חגיגי, שבמסגרתו הונפק בול מיוחד ושיר של שלישיית גשר הירקון נכתב לכבודה.

למרבה הצער, המציאות טפחה במהירות על פני החלום. בנובמבר 1964 התנגשה ה"שלום" במכלית נורבגית בתאונה קטלנית, שבה נהרגו 24 מלחים נורבגים. במקביל, הנסיקה של ענף התעופה בעולם הובילה לירידה חדה בביקוש להפלגות ולצבירת הפסדים כבדים. בשנת 1967 נמכרה האונייה לחברה גרמנית, צעד שעורר אז סערה ציבורית וזעם בכנסת. לאחר שעברה בין ידיים זרות, "שלום" טבעה סופית בשנת 2001 בסמוך לכף התקווה הטובה בעת שנגררה לגריטה, וכך הגיע לסיומו העצוב סיפורה של מי שאמורה היתה להיות ספינת הדגל של המדינה הצעירה.

מבקר פנים

"ליל הצבועים", ספרו השביעי של מי שמזדהה בפסבדונים יונתן דה שליט (ושכותב בעיתון זה), מתרחש בחלקו על סיפונה של "שלום", במהלך אותה הפלגה שבה התנגשה במכלית הנורבגית. "הסיפור הזה תמיד ריתק אותי", הוא אומר. "מצד אחד, יש משהו נוגע ללב בכמיהה לנורמליות. רצינו להיות כמו כולם, ולא רק - רצינו להיות כמו המדינות הגדולות והמפוארות. מצד שני, זה פרויקט שגדול על מדינה שרק קמה. הפער הזה, בין מדינה שקמה מאפר השואה ומ־2,000 שנות גלות לבין מדינה שרוצה אוניות פאר, הוא מעין משל למדינה כולה. אולי אפילו היה שם רמז מטרים למלחמת ששת הימים ב־1967, שבה מצד אחד הניצחון היה מפואר, ומצד שני הוא הביא איתו זרעים של פורענות".

היושבים בבית הקפה שבו אנחנו יושבים לראיון בוודאי היו מתקשים להאמין אם היו יודעים ששותפי הנינוח לשיחה פרש לפני כשנתיים משירות בן יותר מ־30 שנים במוסד, שכלל שורת תפקידים בכירים, וביניהם ראש אגף מרכזי. בסוף שירותו היה מבקר הפנים של הארגון - מינוי שניתן מסורתית רק למי שזהו תפקידו האחרון, כדי שיעבוד ללא משוא פנים. לאורך שיחתנו, שבה אנו מדברים בין היתר על ריגול, על הפעלת סוכנים ועל האתגרים הניצבים בפני שירותי הביטחון, נימת קולו רגועה והוא מחייך הרבה. ניכר שהפנסיה נעימה לו, ומתוך שיחתנו עולה כי הוא חש שעשה את עבודתו נאמנה וחי עם עצמו בשלום.

הפרישה מהמוסד אולי סיימה את שירותו המבצעי של דה שליט, אך לא את קריירת הכתיבה שלו. זו החלה בגיל 40, כשללא כל ניסיון קודם הוא כתב סיפור שזכה לציון לשבח בתחרות של "הארץ". הפידבק החם דחף אותו לעבור למגרש של הגדולים, וב־2015 יצא לאור רב־המכר "בוגד", שעסק במצוד אחר חפרפרת בצמרת השלטון הישראלי. כבר אז, לדבריו, הוא ניסה לכתוב ספרים שנשארים עם הקוראים גם אחרי שהמתח והצורך לגלות "מי הבוגד" באים על סיפוקם - ממש כמו אצל מושא הערצתו, סופר הריגול הידוע ג'ון לה קארה.

"בספרי המתח המובהקים שלי, וגם ב'ליל הצבועים', תמיד ניסיתי לומר משהו גדול יותר, למשל על הדמויות ועל מערכות היחסים ביניהן. ב'בוגד', למשל, ניסיתי להחדיר את מוטיב האהבה, שהוא גורם מערער ולא צפוי בעולם הביון הקר".

ג'ון לה קארה ידוע בזה.

"נכון, הוא עשה את זה ב'המרגל שחזר מן הכפור', למשל: אלק לימאס נשלח למשימה מעבר למסך הברזל, שממנה הוא היה אמור לצאת חי. ליז, צעירה אנגלייה קומוניסטית, התאהבה בו והלכה בעקבותיו לגרמניה המזרחית. בסצנה הדרמטית על חומת ברלין לימאס כבר כמעט נמצא בצד המערבי, אבל כשהוא מושיט יד לליז והיא לא מצליחה לעלות - הוא בוחר לחזור אליה. זה נגמר בטרגדיה, אבל במובן מסוים האהבה שם מנצחת. התכנון שלי הוא להמשיך לפלרטט עם השילוב הזה, בין רעיונות גדולים למתח גבוה".

משחקי ריגול

דה שליט עוסק רבות במציאות המקומית, וגם כשהוא מבקר אותה, ניכר שהדבר נובע מתוך חשש אמיתי לעתידה ולערכיה של המדינה. הפטריוטיות הזו מקבלת ביטוי מוחשי גם ב"ליל הצבועים", שבו הוא מתרחק מעולם הביון לטובת אמירות אישיות יותר על החברה הישראלית.

"גיוסי העולב שהמודיעין האיראני עושה בישראל זו תופעה שאני לא מצליח להבין. כשאנחנו עבדנו מול אויבים היינו צריכים להתאמץ מאוד כדי לגרום להם לחצות את קו הבגידה. כמו כן, לא אמרנו להם שאנחנו ישראלים, כי זה כמעט מחסום בלתי עביר. היום קצין מודיעין איראני יוצר קשר דרך הטלגרם ואומר: אני המודיעין האיראני ואני רוצה שתעבוד איתי. ואז השאלה הראשונה היא: אוקיי, אז כמה אתה משלם?"

בספר ישנן שתי עלילות המתקדמות במקביל. בראשונה, סבה של הגיבורה אסטריד, שהיה אחד ממלחי המכלית הנורבגית שניצלו מאסון ההתנגשות עם "שלום", מגלה לה על ערש דווי שכמעט כל הניצולים נפטרו בתקופה של כחמש שנים לאחר האסון. אסטריד, עיתונאית במקצועה, מחליטה לחקור. העלילה השנייה חוזרת לעבר ומתרחשת על סיפונה של "שלום" במהלך אותה הפלגה גורלית. כמו כן, דן ואביתר, ילדים ישראלים המפליגים על סיפון האונייה עם משפחותיהם, משחקים שם "משחקי ריגול", שהופכים רציניים כשהשניים חושפים התרחשויות מסתוריות. שתי העלילות מתאחדות בישראל ובניו יורק של ימינו, כשאסטריד הנחושה פוגשת את דן ואביתר המבוגרים ומגלה מה באמת התרחש באותה הפלגה.

"דן ואביתר מייצגים שתי תופעות ישראליות", הוא מסביר. "דן הוא הישראלי המושרש, אדם ערכי שבנה אימפריה בעשר אצבעות, ודווקא מתוך הגבריות המחוספסת שלו הוא מגלה פתיחות מפתיעה לשונה. לעומתו, אביתר הוא הציניקן הבודד, חוקר תרבות ישראלית שחי בארה"ב ומתעסק ב'ישראליאנה' מרחוק. המפגש ביניהם מציף את המתח שבין הישראלי שחי כאן לבין זה שבונה אלטרנטיבה תרבותית מעבר לים. הדיון סביבו נוגע בשאלה שמרתקת אותי: האם יכולה להתקיים תרבות עברית ללא מדינת ישראל?"

יש ניסיונות, למשל, להקים הוצאות ספרים עבריות בברלין ובברוקלין.

"נכון, אבל לדעתי, ללא המדינה, בתוך דור או שניים העברית תהפוך לקוריוז שייעלם. בניגוד לימי אודסה וורשה, שהיו הכנה לתחייה לאומית, יצירה עברית בגולה ללא מרכז ריבוני כאן בארץ היא חסרת תוחלת לטווח הארוך".

למה זה מעסיק אותך עד כדי כך?

"העיסוק שלי בגורל המדינה נובע מההבנה שמה שיצרנו כאן הוא ייחודי, אבל אסור להמר עליו. לא תהיה לנו הזדמנות נוספת. אם מדינת ישראל לא תתקיים - גם העם היהודי כפי שאנו מכירים אותו ייעלם. היהדות בתפוצות תצטמצם לקהילות קטנות בסגנון האמיש, שלא יוכלו להחזיק תרבות או שפה. לכן המאבק על דמותה של המדינה הוא קריטי, זה פשוט עניין של קיום".

קצת מאיים לשמוע את זה ממישהו עם הידע הביטחוני שלך.

"השנים במערכת הביטחון לימדו אותי לפעול מתוך כבוד לאויב, ומתוך הבנה שמולנו אויבים קשים וחזקים. אנחנו חייבים להיות במיטבנו כל הזמן. אלה לא רק כוח ותחבולה, אלא היכולת לשלב הישגים מודיעיניים עם ערכים".

למה הכוונה?

"ללא בסיס ערכי למדינה, הכוח הופך למשכר ומשחית, והשחיתות מחלישה אותנו מבפנים. בעבר, כשפגשתי קצינים מצבאות אויב, ראיתי איך תרבות של שקר - למשל, שבה המג"ד מרמה את המח"ט בדיווחי המטווחים - מחלחלת עד למעלה ומייצרת תחושת כוח שקרית. חברה כזו קל להכשיל, קל לגייס, ואפשר לראות אותה מתפוררת מבפנים. הסיוט שלי הוא שהשחיתות הזו, שמתחילה בחוסר יושר פנימי, תכה גם בנו. הרי בסוף, בלי האמת, אין לנו סיכוי".

מרגלי העולב

כבר ב"בוגד", רב־המכר שלו מ־2015, ניכר היה שדה שליט לא מסתפק רק באקשן המבצעי; הוא ביקש לצלול אל נפש הבוגד ולהבין את המנגנונים הפסיכולוגיים המורכבים שמובילים אדם להפנות עורף למדינתו. הניסיון לפענח את מניעיהם של אותם "בוגדים" מקבל כיום משנה תוקף, נוכח מה שהוא מכנה "גיוסי העולב שהמודיעין האיראני עושה בישראל".

"כשאתה יוצא לדרך בניסיון לגייס מרגל, אתה לא תמיד יודע מה חסר לו. אולי כסף, אבל הכסף הוא כמעט סמלי, זה אף פעם לא רק כסף. מה חסר לו בעולמו הפנימי: אולי הוא צריך דמות אב או אח? אולי הוא פשוט צריך שמישהו יקשיב לו?"

"זו תופעה שאני לא מצליח להבין אותה. כשאנחנו עבדנו מול אויבים - סורים, עיראקים, איראנים ואנשי חיזבאללה - היינו צריכים להתאמץ מאוד כדי לגרום להם לחצות את קו הבגידה. כמו כן, לא אמרנו להם שאנחנו ישראלים, כי זה כמעט מחסום בלתי עביר. לעבוד עם 'השטן הישראלי' באמת קורע להם את הנשמה. היום קצין מודיעין איראני יוצר קשר דרך הטלגרם ואומר: אני המודיעין האיראני ואני רוצה שתעבוד איתי. ואז השאלה הראשונה היא: אוקיי, אז כמה אתה משלם? זה בא ממקום ערכי שכל כך זר לי, ואני, אולי בתמימות, חשבתי שהוא זר לכל הישראלים".

זה מטריד מאוד.

"ברור. לא ברמה הביטחונית, בזה אני מקווה ששירות הביטחון הכללי מטפל כמו שצריך, אלא ברמה הערכית והתשתיתית. זו התפוררות. הערכים שלנו והנאמנות למדינה קשורים זה בזה. אם אנחנו מקדשים רק את הערך הספרטני של לחימה והישרדות, אז עולה השאלה: בשביל מה? אני מאמין שיש לנו, כיהודים וכישראלים, ערכים נוספים להציע לעולם, כמו המושג של 'תיקון עולם', למשל. אם קרה לנו סוג של נס, הצלחנו לשמור על זהותנו לאורך אלפי שנים ולחזור למולדת בעוד עמים אחרים נעלמו - זה חוסר אחריות לא לעשות את זה נכון וטוב".

מה זה אומר "נכון וטוב"?

"לא לראות רק את עצמך, לא לחשוב רק על טובתך. להיות רגיש ואמפתי לאחרים, להבין שלא כל העולם מסתובב רק סביבך. שוויון חברתי, שוויון הזדמנויות בוודאי, וגם שאנשים יוכלו לחיות חיים שיש בהם כבוד בסיסי. הומניזם זה לא התאבדות, זה לא לוותר על עצמך, אבל זה כן להבין שיש לך אחריות כלפי אחרים. 'מרגלי העולב' שוכחים שיש להם את האחריות הזאת, שם זה מתפורר".

יש תקווה?

"במלחמה האחרונה יצא לי להיות בהרבה מקלטים ציבוריים. זה יפה ומרחיב לב, פוגשים אנשים אקראיים לגמרי שמפגינים אצילות נפש, עוצמה, התחשבות, וגם כאב. זה הכוח שלנו".

מקיים הבטחות

הדרך של דה שליט למוסד החלה באופן כמעט שגרתי: אחרי לימודי משפטים, מכתב זימון לראיון הוביל אותו לקריירה ארוכה בארגון. למרות עברו הבכיר, הוא נוטה להמעיט, בצניעות שנראית אופיינית לו, בממד המסקרן של תפקידו כמפעיל סוכנים. "זו זכות גדולה, זו עבודה נורא מעניינת, אבל אתה עוד מישהו במנגנון, אתה חלק מביורוקרטיה מבצעית־ביטחונית. בסוף אנחנו עובדי מדינה, חלים עלינו כללי התקשי"ר (תקנון שירות המדינה; ק"מ), אם כי לזכות המדינה ייאמר שהיינו די חופשיים לפעול. הבוגד, לעומת זאת, לבד בעולם, ובכל זאת הוא עושה דברים שיכולים להרוג אותו, להמיט עליו בושת נצח".

מה מניע אדם לחצות את הקווים ולבגוד במדינה שלו?

"כשאתה יוצא לדרך בניסיון לגייס מרגל, אתה לא תמיד יודע מה חסר לו. אולי כסף - אבל הכסף הוא כמעט סמלי, זה אף פעם לא רק כסף. אני מחפש מה חסר לו בעולמו הפנימי: אולי הוא צריך דמות אב או אח? אולי הוא פשוט צריך שמישהו יקשיב לו, ייתן לו תשומת לב, ייתן לו אהבה?"

לדבריו, הסוד הגדול של עולם הגיוס טמון בקשב. "הסוכנים עובדים עבורנו בגלל השילוב בין המניעים שלהם לבין הכבוד שאנחנו נותנים להם. אנחנו רואים אותם, מייחסים חשיבות למה שהם אומרים. אנחנו מייצרים אינטימיות. זה נכון במיוחד לאנשים שמרגישים שקופים בעולם שלהם".

מיהם האנשים שהכי קל לגייס?

"אנשים מקצות הקשת הנורמטיבית. מצד אחד - האנשים היהירים והשחצנים, שמעריצים כוח, שבטוחים שהם יודעים הכל ושכלום לא יפגע בהם. מהצד השני - אנשים שמסתובבים במדים של קולונל, אבל הם 'סמרטוטים', ריקים מבפנים. אתה צריך לראות מספיק אנשים כדי להגיע לזה שבעצם מחפש אותך, גם אם הוא לא יודע שהוא מחפש".

מה הופך אותך למפעיל טוב?

"זה אבסורדי, אבל אתה חייב לאהוב אנשים, וספציפית את האנשים האלה. כמו לוחם שוורים - אתה צריך להיות מקצוען, אבל אתה חייב לאהוב את השור".

למה?

"כי אתה צריך להבין איך הוא פועל, וכי הוא יעשה את הדברים אם הוא מאמין בך. הוא יודע שאני לא 'רוברט', ושנינו יודעים שאנחנו בעולם המודיעין, אבל הוא חייב להאמין שבדברים החשובים באמת אני איתו. היה לי סוכן שניהל איתי שיחות אינסופיות על הפנסיה שלו ומה אשתו תקבל אם הוא ימות. הבטחתי לו, ואנחנו מקיימים את ההבטחות שלנו. למה אני צריך לקיים? מישהו יתבע אותי בבית משפט? לא. אני מקיים הבטחות כי זה מקרין אמון, משהו משתקף בעיניים. ואני מקיים את ההבטחות שלי גם כדי לשמור על עצמי, כדי לא להיות בן זונה ולהישבר מזה".

אין סתירה בין האהבה לבין העובדה שאתה עושה מניפולציות ומשתלט לו על הנשמה?

"אולי זו סתירה, אבל אני חי איתה בקלות. זה חלק ממלחמה. המקומות שבהם היו לי ייסורי מצפון היו דווקא בתרגולים בקורס, כשאתה עושה מניפולציות על מישהו רק לצורך התרגיל והוא נופל בהן. כשמדובר במהנדס טילים איראני, בסוף הוא בנה משהו שאמור להרוג אותך. אני לא ניטרלי, אני בצד שלנו".

נשים בצמרת

אחד המאפיינים המפתיעים בכתיבתו של דה שליט, בטח עבור מי שצמח בארגון ביטחוני, הוא הנוכחות המרכזית של נשים בספריו - מגמה שהתחילה עם יערה שטיין, גיבורת "בוגד", ושממשיכה כעת עם אסטריד ב"ליל הצבועים".

"אסטריד היא אישה מאוד מרשימה, עם הומור, תקיפה כשצריך וגם קצת מניפולטיבית. מחזרים אחריה ויש לה קסם אישי".

האינטראקציה של אסטריד עם הגברים סביבה הזכירה לי את מיכאל בלומקוויסט, גיבור סדרת "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לרסון, שכל אישה שהוא פוגש נופלת לרגליו. נראה שכל גבר שאסטריד פוגשת היה שמח לקשר איתה.

"נכון. יש גברים ונשים עם קרינה כזאת, שמשפיעה על הסביבה שלהם. אני אוהב גיבורים שיש להם עוצמה, כי הם יותר מעניינים, מה גם שיש להם נקודות של פגיעות ורגישות. אגב, בספרי ההמשך האחרונים של 'נערה עם קעקוע דרקון', שנכתבו על ידי קרין סמירנוף, האיזון בין ליסבת, הנערה עם הקעקוע, ובין מיכאל, מתערער. מבחינת הסופרת היה אפשר לזרוק את בלומקוויסט לפח האשפה, וליסבת היא הגיבורה האמיתית".

קצת מפתיע שגיבורי הספרים שלך הם כמעט כולם נשים.

"בארגוני הביטחון יש הרבה נשים, ובכל התפקידים. פגשתי הרבה נשים חכמות, אמיצות וסופר־הרפתקניות, וגם פטריוטיות. יש המון יתרונות לנשים בעולם הביון, החל מזה שהן פועלות בעולם שוביניסטי, ולכן מושכות פחות תשומת לב ונתפסות כפחות מאיימות. ואז נכנסות הקלישאות על נשים, של היכולת לעשות דברים במקביל, של יכולות מניפולטיביות, של אינטליגנציה רגשית יותר גבוהה. אני חושב שחלק מהקלישאות נכונות.

"יש הרבה נשים במערכת הביטחון, אבל פחות בדרגות הגבוהות. במלחמות שאנחנו מנהלים השולחנות הם כולם של גברים. מלחמה גובה מחירים כבדים מאוד, לוקחת משאבים עצומים, והייתי רוצה שבשולחן של מקבלי ההחלטות יהיו הרבה יותר נשים. אולי הן יראו משהו יותר שפוי, שהוא גם רגש, גם שכל, גם כוח אבל לא רק כוח".

מה צריך כדי שזה יקרה?

"כדי לפרוץ, נשים צריכות לרצות מאוד, לראות בזה שליחות שהיא מעבר לחיים שלהן, כאילו הן נושאות את זה על הגב, מרימות את הנס. הן צריכות גם, לצערי, להיות טובות בהרבה מהמתחרים הגברים שלהן".