מיה יסעור
החוקים של הבנות, כנרת זמורה דביר
ספר הביכורים של מיה יסעור "החוקים של הבנות" מעורר תקוות באשר להיותה סופרת מרכזית לעתיד לבוא. יש בו ראשוניות בסיסית של כתיבה שעוד צריכה להתמקצע ולהתעצב, ועם זאת, היא מצליחה להעביר תחושה של מקום וזמן ספציפיים כמו ב"מקום אחר", רומן הביכורים של עמוס עוז, בשעתו. אלא שכאן מדובר בפנימיית נעורים, שדה בוקר, המכונה בנובלה הממוארית הווידויית הזאת בשם הקצר והקליט "שְׂדֵבּוֹ". בשדבּו העולם מתחלק לבנות ולבנים באופן דיכוטומי, אבל זאת סטריאוטיפיזציה טובה ולא בנאלית. הרבה מן הספר הזה נכתב בלשון אנחנו והם, אנחנו הבנות והם הבנים, אבל אל תוך ה"אנחנו" מתפרץ יפה האני החריג של יסעור עצמה כדוברת.
מובן שיש כאן הורמונים מתפרצים, פרובוקציות מסוג משכבים של נערים ונערות על הקבר של דוד ופולה בן־גוריון, אבל לא שם כוחו של הספר. כוחו של הספר הוא בהסתכלות האינטימית על הנעורים שבהם הכל עוד פתוח, או כביכול פתוח, תלוי את מי שואלים.
בספרות יש שתי גישות באשר ליַלדות, ובעיקר לנעורים: יש גישה האומרת כי הילדות יכולה להיות גיהינומית לא פחות מחיי המבוגרים, ומולה הגישה ההפוכה, זו שגורסת שמה שמקולקל הוא עולם המבוגרים ואילו דווקא בנעורים יש יופי ובראשיתיות שלא יחזרו. הספר של יסעור הוא לחלוטין בצד השני.
אני סקרן לאן תתפתח מכאן, אחרי ששפכה את קרביה בטקסט עירום לחלוטין המוכיח כי שדה בוקר הוא לא מקום אלא מצב נפשי, כפי שהיא כותבת. אני מהמר עליה ומשליך עליה את יהבי, ובינתיים בגלל ההקשר המרדני, החילוני, הקיבוצי, המדרשי, הבן־גוריוני וכו', הייתי רואה בה מועמדת ריאלית ביותר לפרס ברנר לספר ביכורים.
רן יגיל
אורית זמיר
נא לא לרסס, שתים
ברשימת הספרים זוכי הפרסים הגדולים בעולם נמצאים רק לעיתים רחוקות ספרים מצחיקים. זה לא רק מפני שוועדות שופטים נוטות לעיתים קרובות למכובדוּת יתר, אלא משום שבאמת קשה מאוד לכתוב פרוזה מצחיקה שיש בה גם עומק ויופי של ממש. אורית זמיר הצליחה לעשות זאת בספר הביכורים שלה "נא לא לרסס - 13468 מילים על פחד".
המסה האישית הקצרה הזו מטפלת, לכאורה, בפחד הלא רציונלי מפני ג'וקים, המשותף לרבות ולרבים כל כך. הכותבת עוברת טיפול קוגניטיבי התנהגותי, שבמהלכו היא נאלצת למשש ג'וקים מפלסטיק, לשהות בנוכחות ג'וקים מתים, ואפילו לשתות מכוס שיש בה ג'וק נוצץ מפלסטיק, והיא מדווחת על כך בלשון רזה ועניינית ("תיאה אומרת שאני צריכה לעבור מהתמודדות עם ג'וק סטטי להתמודדות עם ג'וק דינמי"), שלתוכה היא מגניבה וידויים אישיים, שכנראה מרפדים ומחזקים את הפוביה שלה.
כך אנו מתוודעים לאב החולני החרדתי, לבריונים המרביצים שלמדו איתה בכיתה, לשכנה שצעקה מתוך שנת הצהריים שלה, לחרדת הנטישה, ליחסים בתוך המשפחה ולמקומות אחרים שנראים אפלוליים ומסתירים סודות. במסווה של סיפור קטנטן ומשעשע זמיר חושפת מקומות בתוכה שעשויים להיחשב מביכים, אבל מעידים על יכולת התבוננות ורגישות עמוקה שמתורגמות לכתיבה מצוינת.
הקול של זמיר בשל מאוד, ולא במפתיע. ל"נא לא לרסס" (הוצאת שתים) קדמו סיפורים קצרים שכתבה, לימודים בסם שפיגל ושנים של עבודה כמפיקה וכבמאית, והעקבות של כל אלה ניכרים היטב בכתיבה שלה, בקצב המהיר, בשנינות, במעבר המצוין מסצנה לסצנה, ובעיקר ביכולת לגעת בישירות ובפתיחות במקומות כואבים בלי אותם סלסולי כתיבה, עודפות מטאפורית וקלישאות המאפיינים כותבים רבים בראשית דרכם. זמיר אמרה בראיון שחצי מחייה חששה ממה יגידו ההורים, ובמחצית השנייה חששה מה יגידו הילדים. בגיל 52 היא כותבת כמי שמקומה בעולם ברור לה, וברור שיש לה מה לומר וכדאי מאוד לחכות שתעשה זאת בספריה הבאים.
דפנה לוי
נדב נוימן
בעל ירקון, פרדס
"בעל ירקון" של נדב נוימן מספר על ישראל שנעשתה לתיאוקרטיה פשיסטית, ועל חקירה בלשית שמשתרעת בין ישראל להודו וחושפת סודות עתיקים של האמונה הפגאנית. כשכתבתי עליו למוסף הספרים זמן קצר אחרי שיצא, לא חסכתי ממנו גם ביקורת, ועדיין מדובר ברומן המקור המורכב והשאפתני ביותר שקראתי בשנה האחרונה, בקטגוריית הביכורים ואולי בכלל. סיפור שיש בו דת ופוליטיקה, מתח ופילוסופיה, דיסטופיה ופוסט־אפוקליפסה ומסע חיפוש רוחני. ולא פחות חשוב - זה סיפור שיודע היטב מה הוא עושה, מבחינה ספרותית ומבחינת הז'אנרים שבהם הוא פועל.
זה אמנם רומן ביכורים, אבל את דרכו הספרותית נוימן התחיל כבר לפני כמעט עשור וחצי, כמשורר, עיתונאי ומתרגם, שאפילו פרסם שני ספרי שירה והקים כתב עת ספרותי. כלומר, הוא הספיק כבר לעשות לא מעט, ואין ספק שהוא נמצא בזירה הספרותית כדי להישאר, מה שבפני עצמו הוא סיבה טובה להמר עליו בתור קול ספרותי בולט לשנים הבאות.
חשוב לא פחות, נוימן לא רק יודע לכתוב. למי שעוקב אחרי טורי הדעה והמסות שלו, או אפילו אחרי הפוסטים שלו ברשתות החברתיות, ברור גם שיש לו מה לומר: על טכנולוגיה ובינה מלאכותית, על רוחניות, על פסיכדליה ועל תודעה. בעיצוב של קריירה ספרותית ושל קול פואטי ה"מה" יכול להתגלות כלא פחות חשוב מה"איך", וה"מה" כאן הוא בהחלט מסקרן ורלוונטי.
יצאתי מהקריאה של "בעל ירקון" ברגשות מעורבים, ובזמנו כתבתי שלעיתים הספר קורס תחת העומס התמטי של עצמו. אני עדיין עומד מאחורי הטענה הזאת, אבל זה לפעמים המחיר של העזה, של הניסיון לכתוב משהו שחורג מעבר לגבולות הרומן הפסיכולוגי שמאפיין כל כך הרבה מהספרות העברית. גם במקומות שבהם נוימן נכשל, מדובר לפחות בכישלון מפואר.
איל חיות-מן
אריאל שנבל
יום השישי, כנרת זמורה דביר
בספרו הראשון "יום השישי" לקח על עצמו אריאל שנבל משימה שאפתנית מאוד: הוא מציע היסטוריה חלופית לאירוע הטראומטי שנדמה כי עדיין לא הסתיים, ובוודאי הוא כזה שלא התרחקנו ממנו מרחק המאפשר התבוננות מפוכחת. הגיבורה שלו, אלמנה חסרת שם שבעלה נהרג במהלך הלחימה בעזה, מנצלת לחש קבלי עתיק וסודי, שכתב הרמח"ל בצעירותו, כדי לחזור בזמן אל היום שלפני הטבח ולנסות למנוע אותו. היא מנסה להתריע, אבל נתקלת בחומה בצורה של התכחשות, זלזול, התעלמות, גסות רוח, שאננות, ואפילו הטרדה מינית, שלל תחלואי החברה הישראלית שאפשר לסמן גם אותם כאבני דרך שהובילו אל מצבנו הנוכחי.
שנבל, שהוא עיתונאי ועורך, משתמש היטב בשפה דיווחית תמציתית, בגוף שלישי, כדי להניע את העלילה, אך גם יודע להספיג את הסיפור בביטויים הקושרים אותו לעולמה המורכב של הגיבורה, שגדלה בסביבה דתית, למדה במדרשה ורקדה בבני עקיבא, אבל מצד שני אומרת לעצמה "אין לי כוח לשיט הזה".
נקודת המוצא של הספר מחייבת את שנבל לדמיין היסטוריה חלופית, הווה ועתיד בעולם שבו אירועי 7 באוקטובר לא התרחשו. שורה של כותבים מכובדים מאוד עשו זאת לפניו, ודי להזכיר את "האיש במצודה הרמה״" מאת פיליפ ק. דיק, "עושים היסטוריה" מאת סטיבן פריי או "איגוד השוטרים היידים" מאת מייקל שייבון, כדי להטיל אימה על כותבים בראשית דרכם. אלא ששנבל מתמודד עם המשימה היטב. הכתיבה שלו מעניינת, מפתיעה לפרקים ולעיתים פשוט יפה, והשאפתנות שלו מתגלה כמוצדקת. אף שאיני מסכימה עם המסקנות המובלעות בסיפור (שלא יפורטו מחמת ספוילר), ברור לי שמדובר בכותב שעשוי להעז ולהתמודד עם נושאים מורכבים ולא שגרתיים, ובהחלט מעניין לצפות לספריו הבאים.
דפנה לוי
עינת שחק
נגמר הבית מלון, כנרת זמורה דביר
עינת שחק היא שם חם, תוסס ודינמי בשדה הספרות הישראלית־עברית, ואפשר לומר על דרך הקלישאה שהיא ידעה היטב לעשות מהלימון לימונדה. היא חדרה אל המיליה הספרותי בספר שירה מרשים "פירות ביאוסים", המתאר בשירים מורכבים וקצביים את היותה נערת מסיבות דאנס, הוללת, החיה חיי רווקות צבעוניים שנקטעים לפתע בשל ניתוח מניעת סרטן שד, כשברקע נכנסת גם חוויית האימהות. אפשר לומר שאת השירים היא ידעה יפה לעבד לרומן שלם ובשֵׁל, שיצא עתה תחת השם הנונשלנטי הדיבורי "נגמר הבית מלון".
בדומה לדן בן אמוץ ברומן הנהדר שלו "לזכור ולשכוח", מרחיקה שחק את עדותה האישית והופכת לדורי האדריכלית הזוטרה. בדומה לבן אמוץ (ובן דמותו הספרותי, הארכיטקט אורי לם), יש לשחק הומור חד, בריא ומקורי. עם כל הנושא הכבד של הסרטן, מדובר ברומן צ'יק ליט קלאסי ברמה גבוהה א־לה "יומנה של בריג'ט ג'ונס" וכו'.
במהלך הספר היא מנסה למכור קונספט מקורי לרשת מלונות אהבה בטוקיו - מלונות לפי שעה, שבהם כל חדר מעוצב סביב קינק שונה. היא מצרפת אליה אדריכל נוסף, שהוא כמובן הבחור הכי מצודד במשרד. רגע לפני שהם טסים מאחורי הגב של הבוס - דורי מגלה על הסרטן הפוטנציאלי, אך ממשיכה בתוכנית הכיבוש שלה כמתוכנן, כמין הרפתקה אחרונה.
אני שם את הז'יטונים שלי על הספרות של שחק. מתקיים בה איזון עדין ונדיר שבין משוררת לסופרת, ויש תחושה שהיא יודעת מה היא עושה.
רן יגיל
צבי פרידלנדר
כיכר פריז, התחנה
כשאני מסתכל על רשימת ספרי הביכורים (שלא לומר על המועמדים ברשימה הקצרה של פרס ספיר), נדמה שזו היתה שנה יותר ניסיונית מהרגיל בספרות העברית. אולי זה קשור לריבוי ההוצאות הקטנות שמוכנות לקחת סיכונים גדולים יותר, אולי לתחושת ההתרופפות של המציאות עצמה, אבל נדמה שיותר קולות חדשים העזו למתוח ולאתגר את הגבולות: הנושאיים, הסוגתיים והטכניים. וקשה לחשוב על ספר שאומר "ניסיוני" יותר מאשר "כיכר פריז" של צבי פרידלנדר.
"כיכר פריז" מחזיר את הקוראים לקיץ 2011 ולעצרת הסיום של המחאה החברתית. הספר בנוי כהצגת תיאטרון בשלוש מערכות; הוא מדלג ומלהטט בין קווי עלילה וסגנונות, ובמוקד שלו לא דמויות אלא רגע בזמן, על ההשלכות התרבותיות, הרעיוניות והפוליטיות שלו. אף שהוא קריא, הוא בהחלט לא מקל על הקוראים שלו ומתנהל במידה מפתיעה של ביטחון בנתיב הלא סלול, ולעיתים גם הלא ברור שלו.
יש קווי דמיון מסוימים בין ספר הביכורים של צבי פרידלנדר לבין "בעל ירקון" של נדב נוימן, בעיקר מבחינת האקספרימנטליות והעומס התמטי. אבל ההשוואה מדגישה גם הבדל משמעותי: בעוד נוימן בנה את עצמו במשך תקופה ארוכה כקול ספרותי, פרידלנדר מגיע כביכול משום מקום - וזה הופך את הניסיון שלו ברומן הזה לנועז אפילו יותר.
פרידלנדר הוא מה שנקרא wildcard, ובמובן הזה גם ההימור עליו כקול ספרותי בולט לעתיד הוא מעט מסוכן. אבל היד היציבה שלו ככותב, השליטה שלו בז'אנרים שונים והחזון המגובש ויוצא הדופן שעומד בבסיס רומן הביכורים שלו, הופכים אותו לפחות לבעל פוטנציאל משמעותי ששווה לעקוב אחריו.
איל חיות-מן
אורטל פלדמן
ביוגרפיה של אבנים, שתים
אורטל פלדמן פרסם את סיפוריו הראשונים בבמות ייעודיות של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה. זו סביבה שהצמיחה בשנים האחרונות כמה יוצרות ויוצרים מרשימים, אבל היא מתאפיינת גם בלא מעט כתיבת בוסר ובאיזו קלילות שקשורה בהיותם של הפרסומים האלה אירוע קהילתי, שבו הכותבים והקוראים מכירים אלה את אלה.
על הרקע הזה הכתיבה של פלדמן היתה מהרגע הראשון יוצאת דופן: מוקפדת מאוד, ועם זאת פרועה בהתרחשויות ובתמות שלה, קשה לפענוח עד כדי חידתית. סיפורים מסתוריים שנדמה כאילו הגיעו משום מקום, ומשאירים אחריהם תחושה של יופי, קסם וזרות.
"ביוגרפיה של אבנים", שיצא השנה במסגרת סדרת הפנטזיה הטרייה של הוצאת שתים, הוא אסופה מסיפוריו של פלדמן, מעובדים ומגובשים יותר. רציתי מאוד לכתוב ביקורת על הספר הזה, אבל בינתיים לא הצלחתי: התחושה שלי תוך כדי קריאת חלק מהסיפורים היתה "זה יפהפה, ואני לא מבין כלום" - תחושה דומה לזו שעוררו בי ספרים של עודד וולקשטיין, או פסקאות מסוימות אצל שמעון אדף.
הדרך הטובה ביותר שבה אני יכול לתאר את הפרוזה של פלדמן היא מארג סבוך של דימויים, שמצטרפים יחד כדי לשרטט תמה משותפת. לדוגמה, הסיפור "אבנים", שנתן את שמו לקובץ, עוסק בעולם שבו פותחה טכנולוגיה שמאפשרת לאנשים להתכתב עם עצמם בעתיד, והדימוי שעומד בבסיס הסיפור הוא מעבר הזמן בתור שובל הריר שחלזונות מותירים אחריהם - לכאורה מופרך לחלוטין, ועדיין איכשהו עובד.
גם אם ספרות פנטזיה תהפוך מחר בבוקר לז'אנר הנמכר בישראל, אני מתקשה לדמיין תרחיש שבו הכתיבה התובענית והחידתית של פלדמן תיכנס למיינסטרים. אבל יש כאן קול ספרותי ייחודי, מאתגר ויפה להפליא, שימשיך להדהד מהשוליים, לא רק בתוך ספרות הז'אנר אלא בספרות העברית בכלל.
איל חיות-מן
נעם סלונים
זיכרונות מפוקפקים, כנרת זמורה דביר
שני משפטי מפתח מקדים נעם סלונים לספר הביכורים שלו "זיכרונות מפוקפקים": "הדברים המתוארים בספר זה מבוססים על אירועים" ו"היֹה־היה בן ראשון שלא שרד, ושמו היה אליהו. אבל זה היה אחר כך. או לפני. תלוי מהיכן בוחנים זאת". ביחד הם ממצים היטב את רוח הספר, הנעה בטבעיות גמורה בין מציאות לבדיון ומשאירה בידי הקוראים את ההחלטה למה להתמסר.
הגיבור של סלונים שוכב במיטה בחדר מלון פשוט למראה, פשוט איברים. בגיל 42 (ואולי, כאמור, בגיל אחר) עולים וצפים בו זיכרונות וחלומות, סיפורים ששמע, סיפורים שבדה והתרחשויות מסעירות מתוך ספרים שקרא. אליהו, אחד מארבעה אחים הנושאים כולם את אותו שם, הוא (בין שאר תכונותיו המלבבות) מספר סיפורים, שירש מאביו את היכולת לנתק מסיפוריו את העוגן המכביד של המציאות. הוא גם ילד שאיבד את אביו בגיל צעיר, והפנטזיה משמשת לו נתיב בריחה מרגשות המאיימים להכריע אותו. השילוב הזה אינו פשוט לכתיבה, אבל סלונים נע בתוכו בקלות, בכתיבה המשלבת רגישות, הומור דק ויכולת להטיל אל תוך הסיפור חכה ולהמתין בסבלנות, עמודים רבים, כדי לראות מה יעלה בה.
לא מפתיע ללמוד שמחבר "זיכרונות מפוקפקים" הוא מדען, העוסק בבינה מלאכותית וגם תרם תסריטי מערכונים ל"החמישייה הקאמרית". יש בכתיבה של סלונים משהו מאוד מרענן, אחר, שיוצא במופגן מהקופסה. זה כמובן ניכר במרכיבים המדע־בדיוניים בספר, אבל בולט עוד יותר דווקא בכל הקשור לנוף ההתרחשויות של הספר, ירושלים. העיר שכל כך הרבה סופרים העמיסו עליה משאות אידיאולוגיים כבדים מנשוא הופכת אצלו לעיר ככל הערים, זירת הרפתקאות ילדית שאפשר למצוא אוצרות בפחי הזבל שלה ולהתגאות כשנתקלים בנחש צפע, כי בתל אביב אין כאלה בכלל.
האופן שבו סלונים עוטף סיפור כואב במעטפת הרפתקאות צבעונית ומסחררת והרגישות שמאפשרת לו לדייק כל כך כשהוא נוגע באותם מקומות כואבים, מעידים על כישרון שאין אלא לקוות שיבוא לידי ביטוי בספרים נוספים.
דפנה לוי
דנה גפן רון
טוטאל לוס, אחוזת בית
ספר הביכורים של דנה גפן דורון, "טוטאל לוס", מסמן קול שכדאי לעקוב אחריו לא רק בגלל הסיפור שהוא מספר, אלא בעיקר בזכות נקודת המבט שמתוכה הוא נכתב. גפן דורון היא רופאה, והמפגש בין ספרות לרפואה הוא מן האזורים המסקרנים ביותר בספרות. כשסופרים שהם גם רופאים כותבים על העולם שהם מכירים, נכנס אל הספר לא רק ידע מקצועי, אלא מגע ישיר עם שאלות של גוף, פחד, אחריות, כאב, אינטימיות וחיים ומוות. אפשר לחשוב על "רשימות של רופא צעיר" של מיכאיל בולגקוב, או על "סיפורי רופא" של וויליאם קרלוס וויליאמס, שבהם המפגש עם החולים הופך את היום־יום הרפואי לזירה של פחד, חמלה ובדידות אנושית.
אצל גפן דורון ניכרת ההיכרות הקרובה עם העולם הזה. בית החולים אינו רק רקע עלילתי, אלא מרחב אנושי של עייפות, לחץ, וגם מרחב של תשוקה. העובדה שהמספרת־הרופאה איבדה את בתה הפעוטה מעניקה לכל המתרחש בבית החולים ממד נוסף, מרכזי, שכן האובדן אינו דבר שמתבוננים בו מבחוץ אלא מציאות שצרובה בתוך המבט עצמו. היא יודעת לכתוב יחסים שיש בהם שבר, אבֶל, כמיהה ותלות מתוך דיוק רגשי שובר לב, ובו בזמן להחזיק היטב את הקצב העלילתי ואת העולם הנפשי של הדמויות.
הכוח של גפן דורון מתבטא ביכולתה להעניק לדמויות נפח אנושי אמין ומלא סתירות. אבל מה שהופך אותה להבטחה של ממש הוא המשמעת הפנימית של הכתיבה שלה: היכולת להימנע מהפרזה, ולא למהר להסביר הכל. היא קשובה לשתיקות, למבוכות ולמתחים הדקים בין אנשים, ויודעת לתפור מהם את העלילה. בתוך שדה שבו לא מעט ספרי ביכורים נשענים על אפקט חד־פעמי או על כתיבה מתאמצת מדי, גפן דורון מצטיירת כבר עכשיו כהבטחה ספרותית של ממש, כזו שמעוררת תקווה שהיא כאן כדי להישאר.
סיגל נאור
ארץ גבול
מורן ויקטוריה סבג, שתים
כבר בספר הביכורים שלה מורן ויקטוריה סבג מציגה כתיבה שיש בה תודעה צורנית ברורה ויכולת לחשוב ספרות מעבר לחומרי החיים עצמם. גם כשהיא עוסקת בחוויות קצה אישיות מאוד, היא לא נשענת רק על עוצמת החומר או על אפקט רגשי, אלא בונה טקסט מתוך קשב למבנה, לקצב וליחסים בין סוגי שפה שונים.
אחת החוזקות הבולטות שלה היא האיפוק. סבג לא ממהרת להסביר, לפרש או לכוון את הקוראים למסקנה רגשית מסוימת. היא מאפשרת לדברים להישאר חלקיים, סותרים, ולעיתים לא פתורים. יש בכתיבה שלה אמון בכך שלא כל דבר צריך להפוך מייד לסיפור מסודר או לאמירה חד־משמעית.
בולטת אצלה הרגישות העמוקה ללשון ולפער שבין השפה הרשמית, המוסדית או המתעדת לבין החוויה האנושית עצמה. היא יודעת לעבוד עם חומרים שאינם "ספרותיים" במובן המקובל, ולהשתמש בהם באופן שאינו גימיקי אלא בעל משמעות רגשית ומחשבתית.
הכתיבה של סבג ניחנת באומץ. היא מציגה את עצמה באופן פגיע, מבולבל, ולעיתים גם לא מחמיא כשהיא חושפת בפני הקוראים את התיק הרפואי שלה, בלי לייפות את הדמות הכותבת ובלי לנסות לשלוט באופן שבו יתפסו אותה. דווקא הוויתור על שליטה תדמיתית יוצר תחושה של אמינות ושל חופש ספרותי.
מעבר לכך, יש לה יכולת להחזיק יחד מחשבה אינטלקטואלית וחוויה גופנית ורגשית מבלי שאחת תבטל את האחרת. הכתיבה שלה לא תיאורטית בלבד, אך גם לא נשענת רק על אינטואיציה או וידוי. היא מצליחה לייצר מרחב שבו מחשבה, שפה וחוויה מתקיימות במקביל, בלי להתיישר לכדי מסר פשוט.
נדמה שזו בדיוק הסיבה להמר על מורן ויקטוריה סבג כעל אחת הכותבות המסקרנות של השנים הקרובות. לא רק משום שהיא מביאה "סיפור חזק", אלא משום שניכר אצלה יחס עמוק ומתמשך למעשה הספרותי עצמו. התחושה היא שיש כאן כותבת שעוד תמשיך להשתנות, להסתכן ולחפש צורות כתיבה חדשות.
סיגל נאור
