יונית לוי כתבה ספר ילדים. אבל לאיזה ילדים בדיוק היא כיוונה?

תיאו קפלן היה מעדיף להתעלם. לשכוח מהכל, ושאף אחד לא ישאל אותו מה הוא חושב או מה הוא מרגיש. וזה לא מפני שתיאו הוא ילד מסוגר. להפך - כאחד משני הקפטנים של קבוצת הכדורגל של בית הספר שלו בשיקגו, שזה עתה עלתה רשמית לראש הליגה, הוא אהב את תשומת הלב ונהנה ממעמד חברתי לא רע בכלל.

אלא שאז קרה המקרה, וכוכב הכדורגל הנערץ עליו אמר "משהו... מטריד מאוד", כפי שמגדיר זאת אביו של תיאו. המשהו הזה היה: "אתם יודעים מה אומרים - אי אפשר לסמוך על יהודי". והעולם הנינוח שלו נסדק, ומבעד לסדקים החלו לחלחל כל מיני מחשבות בלתי נמנעות על זרות וזהות ושנאת חינם, שעל אף מאמציו, אי אפשר באמת להתעלם מהן.

האריה הזועם

כפי שמצהירות הכותבות בדברי הפתיחה שלהן, "אל תאכילו את המפלצת" נכתב "מתוך פחד וחברות, שיברון לב ותקווה". מגישת החדשות והמראיינת הפופולרית יונית לוי חברה לעמיתתה, מגישת הטלוויזיה והפרשנית הפוליטית האמריקנית ביאנה גולודריגה, ויחד הן כתבו סיפור התבגרות שנועד, לדבריהן, לעזור לקוראים צעירים "להבין את התגברות האנטישמיות בעולם, לעבד את המצב ולהתמודד איתו".

בראיונות עם יציאת הספר בארה"ב, גולודריגה סיפרה שבנה חווה תחושות קשות כשראה פוסטים אנטישמיים עולים לרשת, בין השאר של אנשים מוכרים, בלי שהיו לכך השלכות או אפילו התנצלויות בדיעבד. אחרי 7 באוקטובר, כמו כולנו, היא ראתה את התגברות התופעה הזו, ולכן היא יצרה קשר עם לוי, ויחד הן החליטו לכתוב את הספר שהיו רוצות לתת לילדים לקרוא.

שמו של הספר (במקור "אל תאכילו את האריה") לקוח מסיפור שמספר סבא עזרא, סבם של שני הילדים היהודים גיבורי הסיפור, תיאו ואנני. במרכז הסיפור־בתוך־סיפור, ישנו ילד קטן שניסה להאכיל את האריה בגן החיות וכמעט נהרג. כדרכם של סבים בסיפורי ילדים, מן הסיפור הזה נגזר לקח: אסור להאכיל את הפחדים והמפלצות. עדיף להאכיל את החלומות ואת הלב, "וכל השאר יסתדר". אף שיש בספר חלקים דידקטיים לא מעטים, דווקא הלקח הזה נותר מעורפל במידת מה, ולכן לא מפתיע שהגיבורים הצעירים אינם מבינים מה בדיוק עליהם לעשות: להתעלם? להגיב? ואם להגיב - איך? באמצעות השבת מלחמה? הסברת פנים? התנצלות? מחאה?

לאחות הקטנה אנני ברור שאסור לשתוק, והיא פותחת חשבון פיקטיבי ברשת חברתית שממנו היא מנהלת קרבות מילוליים עם טרולים. היא מנסה לבער את הבורות, ולהסביר למי ששונאים יהודים, מיעוטים ואת כל מי שמוגדר בארה"ב הלבנה והלא נאורה כ"אחר" שבני אדם הם בני אדם הם בני אדם. על אף הבגרות הנפשית המפתיעה של אנני, ברור שהמלחמה הזו אינה פשוטה עבורה, ושלא תמיד יש לה הכלים להתמודד עם המהלומות הרגשיות שהיא נאלצת לספוג.

הקוראים הצעירים בישראל מתמודדים עם בעיות שונות מהאנטישמיות המנומסת, או אפילו הבריונית, המתוארת בספר. הם אינם חלק ממיעוט, והזהות היהודית שלהם אינה מוטלת בספק

לעומת זאת, אחיה, שנמצא בעיצומו של גיל ההתבגרות שלו (המלווה, כמובן, גם בהכנות לבר־המצווה), מבולבל עוד יותר. הוא מנסה להחניק בתוכו את סערת הרגשות שעוררה בו האמירה האנטישמית שנתקל בה, ולמצוא תירוצים שיבטיחו שהכוכב הנערץ עליו אינו שונא יהודים, אך כשמישהו בבית הספר מצייר צלב קרס על הלוקר שלו - הדרמה עולה מדרגה, והתחושות הקשות ממש מבקשות למצוא תגובה הולמת, אלימה.

לוי וגולודריגה יצרו גלריה מגוונת של דמויות בעלות מאפיינים צפויים למדי, הכוללת את משפחתם של תיאו ואנני (משפחה של שורדי שואה, סבים ששימרו את הנימה ההיפית של הסיקסטיז, כולל פריטי האופנה המתבקשים, והורים אקדמאיים אוהבים אך בורגנים ופחות גמישי מחשבה), מאמן הכדורגל הקשוח המתגלה כבעל לב רך, מנהל בית הספר שהוא ביורוקרט צר אופקים, הספרנית שהיא מקור ידע בלתי נדלה, בריוני בית הספר וכן הלאה.

יוצאת דופן בין אלה היא דמותו של גייב, הילד החדש בבית הספר, שגם הוא "אחר", משום שהוא קוריאני למחצה ומשום שאמו מתה אחרי שחלתה בקורונה, והוא גדל עם אחיו הגדול אצל דודתם. על הלוקר שלו לא מציירים צלב קרס, אבל אומרים עליו שהוא אוכל עטלפים לארוחת ערב, וכצפוי, הוא נחרד לשמוע אמירות המתנגדות לחיסונים ושמכחישות כליל את קיומו של הנגיף. גם לגייב אמרו בבית שהשנאה שהוא נתקל בה מקורה בפחד, ושכדאי שיתמקד באנשים שעוזרים לו ולא במי שמנסים להתנכל אליו. אלא שכפי שמתברר בספר, זה לגמרי לא פשוט.

הפרקים השונים מסופרים בגוף ראשון מפיהם של הילדים גיבורי הספר, ולכל אחד מאלה יש קול מובחן מאוד. תיאו המתקשה לנסח את רגשותיו, ונתון בו־בזמן גם לטלטלות חברתיות ורומנטיות; אנני השנונה, שעל אף פיקחותה מפגינה לא אחת נאיביות צובטת לב; וגייב המהורהר - שלושתם מאפשרים לכותבות להציג את האירועים, שחלקם דרמטיים מאוד, מזוויות מבט שונות, דבר התורם לחוויית הקריאה. תורמת לכך גם הכתיבה הקלילה, הדיבורית ממש (והתרגום בהתאם), והיכולת של לוי וגולודריגה לבטא את צורת המחשבה, ובעיקר ההתמודדות הרגשית, של כל דמות.

למשל, כשהן מאפשרות לתיאו להתפרץ ולומר: "נמאס לי להגן על מיטשל, נמאס לי להאשים אותו, נמאס לי לנסות להחליט אם הוא טוב או רע, אם אנשים פשוט לא מבינים אותו או שהוא גזען... האם הוא מסוכן? הרי לכל אחד יש זכות להגיד את מה שהוא חושב". נדמה שזהו תיאור אמין ומדויק של העומס הרגשי והבלבול המושגי שילד צעיר יחווה בהכרח במפגש עם מושגים מופשטים ומאיימים כמו שנאה, גזענות ואנטישמיות.

סביב הדרמה הגדולה שבמרכז הסיפור, לוי וגולודריגה נוגעות בנקודות כואבות נוספות, המאפיינות, כמובן, לא רק את החברה האמריקנית. הציבור והממסד, במקרה זה הנהלת בית הספר, מעדיפים לעיתים קרובות לא להתמודד ישירות עם מה שלא נעים להתמודד איתו, וכך צלב הקרס מוגדר "פוגעני לכאורה", ולתיאו הנבוך נאמר כי אולי כדאי שישתוק, כדי לא לעורר חקירה שתמנע מקבוצת הכדורגל להשתתף בטורניר חשוב. לזכותן של הכותבות ייאמר שהן לא מספקות תשובות אינסטנט, אלא מניחות לילדים להתמודד לאורך זמן, לנסות פתרונות שונים, ולבסוף לגלות בעצמם עד כמה חברות ותמיכה הדדית הן המשאבים החשובים ביותר שעומדים לרשותם.

על אף הנאומים הדידקטיים, סיפורי מסורת והיסטוריה משפחתית ועוד כהנה וכהנה, הספר מצליח לשמור על מתח כמעט עד סופו. אחרי שתיאו מותקף על ידי בריונים המתפרצים למסיבת בת־מצווה שבה הוא נוכח, מגיע נאום בר־המצווה שלו, שהוא כמובן בוגר ומפוכח יותר, עד לסוף הטוב, כמתבקש.

למרות המסרים האוניברסליים הברורים בדבר ההתנגדות לשנאה וסכנות ההשתקה, לא ברורה לגמרי הרלוונטיות של "אל תאכילו את המפלצת" לקוראים הצעירים בישראל. אלה מתמודדים עם בעיות שונות לגמרי מן האנטישמיות המנומסת, או אפילו הבריונית, המתוארת בספר. הם אינם חלק ממיעוט, והזהות היהודית שלהם אינה מוטלת בספק ("תיאודור, אני רק רוצה שתהיה אדם טוב... שתהיה גאה בעובדה שאתה יהודי", אומרת לתיאו אמו). האם הכותבות מתכוונות לספר להם שחיי הילדים היהודים בחו"ל הם מפחידים ומסוכנים? האם הן רוצות לעורר בהם אמפתיה לאחרים שאולי נמצאים בקרבם - למשל, ילדי עובדים זרים או מבקשי מקלט? במובן זה, הספר נותר כפי שנכתב במקור, אמריקני מאוד.