"פוליטיקת הזהויות בארץ פשוט משעממת. הקטלוג הזה ל'מתנחלת', 'חילוני' ו'דתי' עיוור ליכולת שלנו לחיות במורכבות"

אני חושב שגואל פינטו נפל בראיון הזה. הוא צריך לעשות בדק בית עם עצמו על הקטלוג הזה", אומר הרב ד"ר בני לאו על הראיון שערך עימו איש הרדיו הוותיק לרגל בחירתו ליו"ר ועדת השיפוט של פרס ספיר לספרות - ראיון שהבעיר סערת רשת חריפה השבוע. דבריו זועקים דווקא מתוך הרכות שבקולו והחיוך שעל פניו. "מדובר באיש תרבות, מי שאמור להיות אדם פתוח, ולכן הוא צריך לבדוק איך עשה כזו טעות".

מה היתה הטעות שלו בעיניך?

"שהוא קטלג אותי בצורה מאוד עיוורת וסטיגמטית. הוא סימן אותי כדתי, ואז הוא שאל: 'דתי יכול לקרוא ספרים?' למה לא להפנות אלי שאלה כאדם, סתם אדם? פשוט לשאול מה מעניין אותי ומה הגבולות שלי. השאלות שהוא שאל באו להקטין. הן נבעו מתוך עמדה מצמצמת, מקטלגת ועיוורת ליכולת שלנו לחיות במורכבות. זה סגנון שיוצר השטחה גדולה. אבל זה רק ראיון, בחיים עצמם אני הרבה יותר אופטימי מהרוע הזה".

רוע?

"כן זה רוע. גואל פינטו הוא לא אדם רע, אבל אדם שחי בקטלוגים מרע לעצמו. זה הופך אותו לאדם מצומצם. אני מאמין שאדם עם כיפה יכול להיות בוועדה (ועדת השיפוט לפרס; י"א), וכן, הכיפה היא חלק מהזהות שלי, והיא חלק יפה וחשוב. הכיפה לא מבדילה אותי, לא חוצצת. הכיפה היא זיהוי שיכול להשתלב באלף דברים אחרים, כמו שלאנשים יש אינסוף זהויות. החוויה שאני חווה מצד הגורמים המקצועיים שמלווים את פרס ספיר כבר שנים היא שהכיפה לא מעניינת אותם. לא נתנו לי אפילו קמצוץ של תחושה של 'למרות הכיפה אתה פה', או 'בגלל הכיפה אתה פה'. ההתנהלות היא מאוד עניינית ומאירת פנים. זה משמח אותי".

עמדת התגוננות

חיים שלמים אפשר להקדיש לממלכתיות, לשיח מקרב, ליהדות מתונה ואוהבת אדם, לבריחה משיח מקטלג, לסלידה ממגזריות. אבל מספיק ראיון אחד וגל תגובות מכוער כדי להפוך את הרב בני לאו לעוד יהודון קטן וחשוך עם כיפה.

הרוחות בעולם הספרות, וגם מחוצה לו, סוערות מאז מונה לאו ליו"ר פרס ספיר של מפעל הפיס. הפרס, זירת תרבות מרכזית בישראל, מוענק כבר 26 שנה וכולל מסלול פרוזה לסופרים ותיקים לצד מסלול לספרי ביכורים. בכל שנה נבחרים שישה שופטים להכריע מי יזכה בפרס הנכסף. הזהות של חברי ועדת השיפוט נותרת חסויה, כדי למנוע הפעלת לחצים על השופטים. לראש הוועדה נבחרת דמות ציבורית ששמה מפורסם מראש, ושהיא בעצמה אינה חלק מעולם יצירת הפרוזה - ביצה ישראלית קטנה שבה כולם מכירים את כולם.

בעבר כיהנו בראש הוועדה חברי כנסת לשעבר כמו ד"ר רות קלדרון ויוסי שריד, שופטים לשעבר כמו אסתר חיות, שאול אלוני וד"ר ענת קפלן־הגלר, אנשי אקדמיה כמו פרופ' אברהם בלבן ופרופ' ארנה בן־נפתלי ועיתונאים כמו אורן נהרי. זו הפעם הראשונה שבה עומדת בראש הוועדה דמות רבנית - ויש מי שזה מאוד לא מוצא חן בעיניהם.

הראיון שערך פינטו בל"ג בעומר בתוכנית "גם כן תרבות" (כאן) התנהל לכאורה בהקשבה ובעדינות. רק לכאורה. די מהר היה נראה שמעמדה של "נאור" הוא מצליח להכניס את ה"חשוך" לעמדת התגוננות. זה התחיל כך:

פינטו: "עוד לפני שנברך אותך על המינוי המשמח ונדבר בו ומדוע לקחת אותו על גבך ועל ראשך, אמור מילה על ל"ג בעומר, ובעיקר על התמונות שאנחנו מקבלים בשעות האחרונות (החוגגים שפרצו את הגדרות בהר מירון; י"א)".

לאו: "אני ממש לא רוצה לדבר על האנרכיה, על התמונות המבישות של מדינה בלי משילות, כי ככה זה נראה".

פינטו נתן ללאו להאריך בדברי תורה, היסטוריה והגות על ל"ג בעומר ועל יהדות הומניסטית, ושוב חזר לאותה נקודה. הפעם, באופן גלוי, הוא דרש מחובש הכיפה להסביר את מעשיהם של חובשי כיפה אחרים, כאילו גלויי ראש צריכים להסביר את פשעיהם של כל החילונים בעולם.
פינטו: "מה אנחנו עושים אל מול התמונות שמגיעות ממירון, עם תמונות לובשי הציציות שהיו בין דוקרי ימנו זלקה, עובד הפיצה? מה אנחנו עושים עם תמונות הדתיים היורקים והדוחפים והפוצעים נזירות בירושלים? מה אנחנו עושים עם תמונות הדתיים הפורעים בשטחים?".

לאו: "כל מילה שלך היא כמו חרב בתוך הגוף שלנו. כי הכל נכון. אלה תמונות אמיתיות. זו לא רק אנרכיה, זו בעצם הכפשה פנימית של עצמנו, שהיהדות הופכת להיות חושך במקום אור [...] אנחנו נמצאים באנרכיה, אנחנו נמצאים בשבר עמוק של שלטון שלא מתפקד".

"בספרות יש לי גבולות: לא גסות לשם גסות. מארוטיקה אני לא מתרחק, ארוטיקה היא ביטוי למשהו עדין שמתרחש בין אדם לאדם. כשמתארים בצורה מאוד־מאוד גסה את החוויה החושנית, כגוף לשם גוף, בלי הנפש, זה מגיע לפורנוגרפיה"

בסופו של דבר, הגיע פינטו לשאלת המינוי של לאו ליו"ר ועדת השיפוט של פרס ספיר. לאו הסביר שהספרות המייצגת את הרוח היא מבחינתו המשך ישיר לניסיון שלו לבשר לעולם "שהתורה היא אור והשפה היא אור, והרוח שלנו יכולה לבשר חיים", הוא ציטט משיר השירים, והזמין את הסופרים להפיח מחדש את הרוח דווקא בתקופה של דכדוך.

פינטו התעניין מה לאו קורא, ואז שאל כך: "ואולי אפשר בזהירות - והכל בזהירות בשיחה שלנו - האם יש גבולות לקריאה שלך, דווקא בתור רב, דווקא בתור אדם אמוני? תוכל לדפדף בספר עברי שיוצא בשנת 2026 שיש בו תמונות חשק גדולות?".

כאן הרב לאו נפל למלכודת שהביאה עליו את סערת הרשת ההיא, שבמסגרתה נשמעו מכל עבר קריאות שזעקו "צנזורה!" ו"תתפטר!": "הזכרתי לך קודם את שיר השירים. זה אחד משירי החשק הכי יפים בשפה העברית. חשק זה לא עבירה, זה דבר שמעורר להמון התרגשות ואסתטיקה. מה שאני לא יכול לקרוא זה גסות. אני לא יכול לחוות חוויה של התגוססות לשם התגוססות. מין כתיבה שבאה רק כדי להוריד אותנו, ולא להגביה אותנו. אסתטיקה שכוללת גם ארוטיקה ויופי - זו יצירה, זו ספרות. אבל כשבאים לשם התגוססות או לשם העלבון או לשם הקללה, במקומות האלה אני יכול לומר ככה, באופן גלוי, אל יהי חלקי עימהם".

לא עזר כשהוא הבהיר שיש ועדת שופטים, ושהוא עצמו לא השופט, אלא יו"ר הוועדה. גם לא כשאמר: "אני אוביל את הוועדה בצורה שבאמת תיתן פתחון פה מלא לכל אחד מהשופטים והשופטות, ואנחנו נקבל החלטה מושכלת יחד. אני לא אכפה את דעתי על אף אחד".

לא עזר, והתגובות לראיון, כאמור, לא איחרו לבוא. חלקן כללו אמירות מכוערות על כך שאדם דתי לא יכול לעמוד בראש הוועדה. אחרות היו מתוחכמות קצת יותר, אך נוטפות ארס לא פחות. הנה אחת לדוגמה:
"בשלב הבא של הפיכתנו לאיראן, רב שלא מסוגל לקרוא 'גסות' ממונה ליו"ר פרס ספיר", כתבה בפייסבוק הסופרת מגי אוצרי. "השלב הראשון היה ביטול תקציבים לאמנות. השלב הנוכחי הוא לתת פרסים ותקצוב רק לספרות 'נקייה'. והשלב שאחריו הוא לצנזר - וזהו. אז רב יקר, אני משערת שלא תוכל לקרוא את הספר שלי. יש בו גסות, ויש בו זיונים. לדבר הזה קוראים אמנות, כדאי שתכיר. ואני מתכוונת לדחוף אותו לפרצוף שלכם בכל הזדמנות".

"יש לי גבולות"

את האופן והסגנון שבהם עונה הרב לאו לתוקפיו אפשר להבין טוב יותר אם יורדים לשורשים שעיצבו את תפיסת עולמו המיוחדת.

הרב לאו (64) גדל בתל אביב בשכונה של הפועל המזרחי בבית יהודי וציוני שורשי, בן שלישי מתוך ארבעה. "אמי נולדה באנגליה. בגיל 8 היא נסעה לבקר את אחותה בשווייץ ונתקעה שם כל מלחמת העולם השנייה, עד גיל 15. מתוך ציונות עמוקה, היא עלתה ארצה. היא גרה כיום פה, בבניין לידי, ולצערי בחודשים האחרונים מצבה מידרדר".

"יש חברות שמנסות לייצר מלחמת חופש. אלה לא החילוניות או התל־אביביות, אלא כל מיני קבוצות כוח שדורשות חופש ביטוי מוחלט, ללא שום הגבלה. אני מבין את התזה, ואם אדם כורך את זה ומוכר את זה, אז בסוף זה יגיע למבחן של הקהל"

אביו, נפתלי לאו־לביא, גדל בקרקוב למשפחה רבנית חסידית. הוא שרד את בוכנוואלד והצליח להציל את אחיו הצעיר, ישראל מאיר, לימים הרב הראשי לישראל. נפתלי היה עיתונאי, איש ציבור וקונסול ישראל בניו יורק. "אבא אף פעם לא הזדהה כדתי. היה לו חשוב להיות ממלכתי. בחוץ הוא הלך בלי כיפה, בבית ובשבת הלך עם כיפה. הבית היה מאוד דתי, וכך גם החינוך שנשלחנו אליו, אבל אני חושב שבעקבות אבא תמיד מאוד השתדלתי לא להיות סקטוריאלי. למשל, עזבתי את ישיבת ההסדר והתגייסתי לצבא רגיל, כי 'הסדר' זה מובלעת. משם המשכתי לאוניברסיטה וללימודי רבנות, רבנות בקיבוץ סעד ובבית כנסת הרמב"ן בירושלים".

אתה מאמין שאפשר לא לדבר היום בשפה של מגזרים?

"לפני הרבה שנים ניסיתי להיות חבר במכון הישראלי לדמוקרטיה. אתה מבין שאתה על תקן כיפה. וזה כזה משחק, זה לא פשוט בכלל. אז הקמתי את 929, ושם נלחמתי ממש באופן מאוד עיקש שזה לא יהיה מיזם סקטוריאלי. לא נתתי לאף סקטור להשתלט, לא מכאן ולא מכאן. תנ"ך ממש משחרר בעלויות. זו גולת הכותרת של מיזם 929. זה לא היה פשוט, בשנים הראשונות היו המון מהלומות. הדתיים הרגישו שלוקחים להם, והחילונים הרגישו שמטיפים להם. ואני אומר - טפו־טפו, ברוך השם, 13 שנה אחרי, זה הצליח. לא תמצא היום מורה לתנ"ך בממלכתי שמלמד בלי 929".

שאלות הגבולות בכתיבה העסיקה אותו מאוד כבר אז. "עמדתי למבחנים כל הזמן. הרעיון היה שכל מי שרוצה - כותב פירוש לתנ"ך. חטפתי על זה המון ביקורת מהצד הדתי, שזה ביזוי של התורה, אבל אמרתי שכולם קיבלו את התורה. בכל זאת היה לי תנאי: לא לפרסם דברים שנכתבו לשם ביזוי של הקדוש ברוך הוא, התורה ואדם. אפשר לכתוב הכל, אבל מתוך כבוד. על ההתחלה ניסו אותי. היה מישהו שקיבל ממני כמה פעמים כרטיס צהוב, עד שהוא עזב. היתה קבוצה שפרשה והקימה פרויקט מקביל, 'מחלנים את התנ"ך'".

את הניסיון שצבר ב־929, כמנהל של מרחב יצירה תרבותי משותף, הוא מביא איתו כנכס אל תפקידו כיו"ר ועדת פרס ספיר, על הלבטים וההכרעות - כמו, למשל, שאלת גבולות היצירה.
"גם בספרות יש לי גבולות. לא גסות לשם גסות. מארוטיקה אני לא מתרחק, ארוטיקה היא ביטוי למשהו עדין שמתרחש בין אדם לאדם, בין איש לאישה. יש בתוכה המון מנעדים של נפש. אך כשמתארים בצורה מאוד־מאוד גסה את החוויה החושנית, כגוף לשם גוף, בלי הנפש - זה מגיע לפורנוגרפיה. זה לא עולם של יופי ואסתטיקה, אלא עולם של אלימות. אני לא קורא משהו שרומס את האדם - לא גזענות, לא אלימות ולא גסות לשם גסות.

"יש חברות שמנסות לייצר מלחמת חופש. אני לא חושב שאלה החילוניות או התל־אביביות, אלא כל מיני קבוצות כוח שדורשות חופש ביטוי מוחלט, ללא שום הגבלה. אני מבין את התזה של מלחמת החופש, שרוצה לתת לאדם דרור להביע מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. ואם הוא כורך את זה ומוכר את זה, אז בסוף זה יגיע למבחן של הקהל.

"לא מזמן קראתי את פרק ט"ז בספר יחזקאל. זה פרק נורא מזעזע. הוא מתאר את ירושלים כילדה עזובה שהידרדרה לזנות. זה טקסט שהוא ספרות. יחזקאל היה אמן המילה. ואתה קורא את זה ואתה אומר: מי הכניס את הפרק הזה לתנ"ך? רבי יוחנן אמר בגמרא שאסור לקרוא את הפרק הזה בתור הפטרה, כי יש בו ביזיון. מה שהציבור מכיר מהפרק זה את 'בדמייך חיי, בדמייך חיי', מההגדה של פסח. אבל כל הפרק מכיל תיאורים מאוד קשים על ההתנהלות הבוגדנית של אותה ירושלים של אז. ובכל זאת, הפרק הזה נמצא בתוך התנ"ך, כי אין בו התרסה לשם התרסה או מיאוס לשם מיאוס. הוא בא לעורר משהו, לעורר מחשבה. אני לא מפחד מטקסטים נוקבים".

"להציץ אל האחר"

ההתמרמרות על מינוי אדם דתי לראשות הוועדה תמוהה במיוחד על רקע העובדה כי חלה עדנה בספרות שצומחת מתוך בני הציונות הדתית. ברשימת רבי־המכר מככבים סופרים כמו ליאור אנגלמן ויעל משעלי, סופרים כמו צבי בן מאיר ומוטי פוגל זוכים בפרסים, והיום הציבור הדתי נתפס כקניין מרכזי של ספרים.

"זה בזכות השבת. תראי, זה מעניין. את מזכירה את צבי בן מאיר. אכן הספר 'מי שסוכתו נופלת' עוסק בחיים דתיים, אבל צבי, שליוויתי אותו בשלבים שונים, לא מגדיר את עצמו דתי. הוא כביכול יצא מהזירה. בעיניי הספר שלו הוא ספרות כל כך יפה, ספרות מופלאה. זה ספר שיצר שיחה במקומות חסומים שבהם האידיאולוגיה לא אפשרה שיחה. מדהים לראות מה קרה בעקבות הספר. מאוד ריגש אותי הספר הזה. יש בו משהו מאוד סקטוריאלי בכאב שהוא מעלה, לגדול עם החלום של ישיבת רמת גן, עד שהסוכה נופלת. פגשתי את אבא שלו באירוע להשקת הספר - איזה איש. איך הוא לא מוותר על הילד שלו, למרות שהעולם שלו קרס. זה מרגש לראות איך ספר יכול לסדוק אמונות. זה נפלא. זה הכוח של האמונות לסדוק אידיאולוגיות. באידיאולוגיה תמיד יש משהו עיוור. אתה עוצם עיניים כדי לאהוב. אתה מייצר אידיאה ואומר לי 'אל תראה את המציאות' - ופתאום הספר מחלחל וסודק אותך. זה נפלא".

מה הכוונה?

"לראות פני אדם, בהגדרה, זה להיות קצת יותר חלש. קצת פחות אידיאולוג. להכיר שיש מישהו שם שיש לו סל של אמונות ורצונות ותשוקות וחלומות, שהוא לא אתה. אני חושב שספרות מייצרת מגע כזה, של להציץ אל האחר. הייתי רוצה לעשות את החברה שלנו קצת יותר חלשה - במובן הטוב. הכוח להיות חלש. פעם איזה רב נפל עלי אחרי שראה אותי באינטרנט בחתונה להט"בית, מחבק חתן שנישא לחתן. הוא התקשר וממש התנפל עלי. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאספר לו מי זה הבחור הזה שהתחתן ולמה נסעתי לחתונה. הוא צעק: 'אני לא רוצה לשמוע את הסיפור שלך, תמיד יש לך סיפורים, הסיפורים האלה מחלישים אותנו'. אמרתי לו: נכון, אנחנו סיפורים מהלכים והסיפורים מחלישים אותנו. בשביל זה אנחנו בני אדם, ולא פלקט. אחרי כמה שנים, ראיתי שהרב הזה בא לתת שיחה במעגל של אחד מארגוני הלהט"בים. זה שימח אותי. להיות חלש זה להיות פחות צודק, להיות פתוח למציאות, להתחכך איתה. אנשים שרואים פני אדם הם חלשים".

התפיסה הזו גרמה לו להקים את מיזם "בבואה - יהדות רואה פני אדם", שגם מטרתו, בדומה ל־929, היא הנגשת היהדות. "במרכז שאני מקים, 'בבואה', המטרה היא לראות פני אדם. אני מרגיש שהתורה נורא מושפלת. את רואה כל מיני תופעות מול העיניים, ואת רואה ציבור גדול שמחזיק בתורה ולא מתגייס למלחמה. זו חרפה. שנתיים וחצי הילדים שלנו כל הזמן במילואים. מה אנחנו רואים שהם לא רואים? מה אדם ששומע את המילה 'תורה' חווה מול העיניים? האם הוא חווה אור או חושך? האם הוא חווה מתינות או קנאות? אני באמת כל כך מאמין בתורה, בכוח שלה, ביכולת שלה לייצר חיים, ואני רוצה להיות שליח שלה. אני מאמין שאפשר לייצר תנועה ישראלית גדולה שהיא לא סקטוריאלית, לא לשמאל ולא לימין, לא דתי ולא חילוני, אלא אמונה בכוח של התורה לייצר חיים".

מבחני כבוד ספרותיים

אנחנו נפגשים בביתו, דירה פשוטה בבניין ישן בקטמון, שבה גידל שישה ילדים עם רעייתו, נועה. הריהוט המרכזי בבית הוא ספרים, כמובן. ספרי קודש וחול.

אילו ספרים אתה אוהב לקרוא?

"אני מאוד אוהב ביוגרפיות ורומנים היסטוריים. אני אוהב דמויות, אז מבחינתי, שילוב בין עלילה לדמויות שמביא תמונה היסטורית זה הכי מעניין. עבורי ספרות היא הרנטגן של הנפש. יש ספרים שהם סיפור יפה, אבל לא ספרות. מספרים לי סיפור מאוד מעניין, אבל בקריאה אין חוויה לשונית ולא רעד של הנפש. חלק מהתפקיד של פרס ספיר הוא להעלות את הרמה מסיפור לספר, לאמנות".

תן דוגמה.

"לאחרונה קראתי את הספר 'כל האור שאיננו רואים' מאת אנתוני דואר. ספר מופלא על נערה עיוורת במלחמת העולם השנייה, ספר שיש בו הרבה אור בתוך החושך. זה ממש לכד אותי. הרבה מהספרים שאני קורא נוגעים בסוף לימי השואה, אבל לאחרונה לאו דווקא על יהודים. אני מחפש להקשיב לאנשים, מה קורה להם. התחלתי לחפש את האנשים שעברו את הימים של השואה לא כיהודים. אלה שעמדו מהצד, ואלה שלא עמדו מהצד. קראתי, למשל, את 'לבד בברלין'. מאוד מעסיק אותי לקרוא על אלה שהיו שם כשאבא שלי גורש מביתו למחנה, אם הם סגרו את התריס או פתחו אותו. אני מסתכל על זה ושואל: איך אתה הייתי מתנהג?"

"פעם איזה רב נפל עלי אחרי שראה אותי באינטרנט בחתונה להט"בית, מחבק חתן שנישא לחתן. הוא התקשר וממש התנפל עלי. הוא צעק: אני לא רוצה לשמוע את הסיפור שלך, תמיד יש לך סיפורים, הסיפורים האלה מחלישים אותנו"

ההתעניינות של הרב בדמויות באה לידי ביטוי בולט לא רק במה שהוא קורא, אלא גם במה שהוא כתב. 15 ספרים עיוניים הוא כתב, ורבים מהם עוסקים בדמויות. "חכמים", סדרה בת שישה כרכים, עוסקת בניתוח דמויות החכמים מימי בית שני ועד להתהוות התלמוד. גם הדוקטורט שלו "ממרן עד מרן", שיצא לאור כספר, עוסק בדמותו ובשיטתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף.

אתה מתרגש מהמינוי?

"אני מסוקרן. מאוד מסקרן אותי להכיר את זה מבפנים. אני צרכן של ספרים. אף פעם לא הייתי בפוזיציה של לראות באמת את המגוון. זה נותן הזדמנות לפתוח איזה חלון על מה שקורה ביצירה הישראלית בשנת 2026, לאן הולכת רוח היצירה. זו הזדמנות. אנחנו בתקופה ארוכה של מלחמה, של נמיכות רוח, ומשמח אותי לדעת שלמרות זאת יש גל של יצירה, ומאות כותרים מחכים לפתחנו".

יש איזה חשש שאולי דווקא משום שיו"ר ועדת השופטים הוא דתי, הסיכוי של סופרים דתיים לזכות השנה בפרס ירד פלאים.

"אני לא מעלה את זה על דעתי. אני מקווה ומאמין שהשופטים לא מאוימים מהכיפה של יושב הראש, לשום כיוון. מה אם מישהו יכתוב סיפור מדרשי? אם זה יהיה בשפה עמוקה ומרובדת ומלאת מנעדי נפש - הוא לא יעמוד למבחן של כבוד? האם נחשוש לבחור דווקא מישהו דתי בגלל החשש של מה יגידו? אני רוצה להאמין שזה לא עובד עלי".

אני חושבת שיש לא מעט אנשים בציונות הדתית ששמחו לאידך. הם שמחו שהנה - הרב הזה שכל הזמן מתחנף לחילונים, שאפשר להעניק לו אות הצטיינות בתחרות הנאיבים של "מה יפית", בסוף מוצג כדתי חשוך.

"פוליטיקת הזהויות בארץ היא פשוט משעממת. הקטלוג הזה - 'מתנחלת', 'חילוני', 'דתי' - הוא עיוור ליכולת שלנו לחיות במורכבות. המילה 'מגזר' מגיעה מהשורש גז"ר, מלשון אדם שרוצה לחיות טוב. ואני אופטימי. אני מסתכל על הילדים שלי, על החברה שלהם, שהיא הרבה יותר מרובדת היום. חלק מהילדים הם דתיים על הרצף, חלק מהם יותר דתיים. והכל מגוון, חי ושמח. אני הרבה יותר אופטימי כשאני רואה את העולם הבא, את הדור הבא. עולם שהוא פחות מאיים.

"אני מעז לומר את זה אפילו ביחס לרחוב החרדי, גם שם השטח הרבה יותר מרובד ומעניין מההנהגה ההגמונית. פוליטיקת הזהויות כבר הרבה פחות מתאימה לצעירים".