מאיה קלופמן מוכיחה שוב את כוחה בכתיבת האנשים האפורים

הכי קשה לכתוב מעניין על דמויות אפורות, רגילות שכאלה, אבל נדמה שזה תחום המומחיות של הסופרת מאיה קלופמן. ב"ויסקי לארוחת בוקר", ספר ביכוריה, עסקה בשתי דמויות מהסוג הזה, וכזאת בדיוק היא גם גיבורת הנובלה החדשה שלה "מחר נרוץ מהר יותר", מור. כשמה כן היא, מור מנסה להפיץ סביבה ארומה של בושם וייחודיות, אבל מתקשה. היא גם רוצה עוד ועוד, מור אנד מור, מן העולם הסובב, אבל לא ברור עד הסוף, לה וגם לקורא, היכן יהיה לה די. המעוף שלה מוגבל מאוד, אבל היא כתובה מעניין, וזה בהחלט הישג ספרותי. מוטיב חוזר בנובלה, למשל, הוא שכל חוויה אצל מור חייבת להיות מתוכננת ונלמדת לעילא ולאשורה, ולכן היא מנהלת את חייה בתוך טבלת אקסל בחמירות סבר שמעוררת גרוטסקה רבה, אבל גם חמלה.

היא מנסה לג'נגל את החיים, מהעבודה הנחשקת בהייטק דרך שיעורי הפילאטיס, שם היא חשה כמו פילה אף שאינה שמנה במיוחד, ועד בן הזוג שסובל מעט מריח פה בשל בעיית חניכיים. כל בעיה בורגנית קטנה כזאת נכנסת באופן סדור לתוך טבלת האקסל של מור, והיא תגיע אליה ותטפל בה כדבעי. הצרה היא שהחיים מורכבים יותר, וקשה למשטר ולתחום אותם בתוך טבלה של מנהלי חשבונות.

עיקר הבעיה שלה זה שהיא לא יודעת מה באמת יעשה אותה מאושרת, ובתוך ליבה פנימה היא אינה יודעת להודות על הקיים. אפשר לתלות זאת בעניין סוציולוגי דורי, ואפשר כמובן לתלות זאת בעניין פסיכולוגי, באיזו טראומת ילדות של בדידות הקשורה באופי הגיבורה מן הימים שבהם היתה ילדה לא מקובלת כל כך בהרצליה. או שאולי יהיה הנכון ביותר להגיד שמור לא יודעת להשתחרר ולבחור להיות "סתם אחת" בעולם עם אפשרויות פתוחות וסקרנות תמידית. היא לא מסוגלת להיות "סתם", כי היא עסוקה כל הזמן בלהיות "משהו". מתחשק לי לומר לגיבורה המתאמצת הזאת, תהיי קצת שום־איש, כמו הכינוי של אודיסאוס ב"אודיסיאה". אם לא תשתדלי כל כך להתייחד ולהיות מאושרת, אז אולי בסוף באמת תחיי.

דרך הכתיבה של קלופמן מתאפיינת במשפטים קצרים, רגשיים, אך גם לקוניים. מתוך האיפוק והדיווח עולה אצלה הכתיבה הטובה. היא משתמשת במוטיב הריצה ושואלת, מחר נרוץ מהר יותר, אבל לאן? ולשם מה? לא מעט סופרים עבדו עם הדימוי הזה, למשל דויד גרוסמן בקובץ הסיפורים "רץ" וברומן "מישהו לרוץ איתו". אלא שבעוד אצל גרוסמן הריצה בדרך כלל מסמלת גיבור שבורח מבשורה, דרך דחיסות סמנטית של כתיבת תודעה ומחשבות, הרי אצל קלופמן החסכנית מצב הריצה הכפייתית משרת את הזוגיות המלאכותית. בן זוגה עדן כמו כופה עליה לקום איתו לריצות בוקר, המתוארות יפה כרמז מטרים לשבר יחסים בין שני צעירים בורגנים.

רק מערכת יחסים אחת נחווית אותנטית באמת, וזו מערכת היחסים בין מור לבין סבתא בקי, שמבינה לליבה ואומרת לה לא אחת את האמת בפרצוף. אותה, לפחות, לא ניתן להכניס לאקסל. בנוי יפה גם הניגוד בין מור לאחיה. הוא מורה שבקושי מתקיים, קצת בטלן, פעיל חברתית ופוליטית, ואף שהוא לא רץ מהר כמו מור (ואולי לא רץ בכלל), נראה כי חייו הרגילים הרבה יותר מאושרים.

לשיא תסכולה מגיעה מור בעת מסיבת הרווקות שלה, כאשר במין מבחן אווילי שכזה, שאמור להיות סתם משחק, היא מתקשה לזהות את איברי הגוף של בן זוגה עדן, למול איברים של גברים אחרים: "על המסך הוצגו בכל שקופית ארבע תמונות של פטמות, של מרפקים, של פופיקים. היא נכשלה שוב ושוב, בחרה בחבר של ליאור, של שני, והצליחה לבחור נכונה רק במצח שהשיער נסוג ממנו לאחור. תמונות של ברכיים הוצגו על המסך והיא הרגישה איך הדופק שלה מאיץ [...] ולא רצתה לומר, אני לא יודעת, אני לא יודעת איזו ברך שייכת לעדן, מה זה אומר, אני לא יודעת, ורצתה מאוד שדניאלה או ליאור יגידו, עזבו את המשחק הזה, הוא מיותר".

בדרך כלל המבקר אמור להיות תוצאתן ולבחון את המונח לפניו. אלא שבמקרה הזה, ולמקרא הנובלה הזאת, הרהרתי ביני לביני כי מעניין איך קלופמן תכתוב על טיפוסים ייחודיים, ולא אפורים ורגילים. אולי שווה לה לנסות ולהתנסות בזה כסופרת מיומנת בהתהוות. זה עשוי לגוון את הפרוזה האיכותית שלה לעתיד לבוא.