לישי שריד היה חשוב לתאר את מאבקו של האדם הנאור מול הקנאות הדתית. הוא כתב על זה ספר

חנוך הוא רופא, תושב הכפר כורזים שבגליל, שחי במאה הראשונה לספירה. הוא אלמן, אב לבת בגיל נישואים ולבן עיוור, ומסור לתפקידו כרופא באופן שלא תמיד מועיל לו - כגון ההתעקשות שלו לרפא גם אנשים שלא משלמים לו, או הסירוב שלו למכור קמעות ולבצע שאר פעולות שהוא יודע שהן חסרות תועלת אבל אנשים מצפים להן. הספר מלווה את חנוך ואת בני משפחתו לאורך שנה מחייהם, שבה הם מתמודדים עם תהפוכות החיים והלב, עם מגפה בכפר, עם התנכלויותיו של הרב שמתגורר בבית השכן, וגם עם תימהוני אחד, ישוע מנצרת שמו, שטוען שהוא מסוגל לרפא כל חולי.

"חנוך הרופא מכורזים" הוא רומן היסטורי, ולכן גם שונה מאוד מכל ספריו הקודמים של ישי שריד, שמתרחשים בהווה או בעתיד קרוב או רחוק. הספר כתוב בתנופה, בעיקר בחלקו השני, והדמויות אמנם לא מורכבות במיוחד אבל הן ומאבקיהן בהחלט מעוררים הזדהות. בעיקר בולט עושר הפרטים שבורא מחדש את התקופה המתוארת, בין שמדובר במלאכות היומיום של כפר גלילי במאה הראשונה ובין שבמרכזים ההלניסטיים בבית שאן ובירושלים. יש אמנם כמה טעויות, בעיקר בעניינים הלכתיים (קו עלילה שלם בנוי סביב איסור יהודי לגדל כלבים, שלא ידוע מתקופת בית שני), אבל אלה יפריעו בעיקר לבקיאים בתקופה. באופן כללי, יש כאן תיאור יפה וכובש של מהלך חיים בתקופה אחרת.

אמת היסטורית

בחלוקה גסה, ניתן לדבר על שני סוגים של רומנים היסטוריים: הסוג הראשון הוא ספרים שרוצים לספר משהו על התקופה שבה הם מתרחשים, והסוג השני הוא ספרים שמנסים - דרך ההרחקה שמייצר התווך ההיסטורי - לומר משהו על הכאן ועכשיו של הסופר. לסוג השני משתייכות כמה יצירות היסטוריות טובות מאוד, כמו "ציד המכשפות" של ארתור מילר ואפילו "שם הוורד" של אומברטו אקו, ועדיין יש בו סכנה של השטחת ההיסטוריה, שמתעלמת מהייחוד של העבר ומנסה לכפות אותו לתוך סד של ההווה.

לתוך הסיפור האישי של חנוך נכנסת דמותו של ישוע בן יוסף מנצרת. ישוע של שריד הוא כנראה האנושי ביותר שנתקלתי בו: תימהוני, שמנמן, לפרקים כריזמטי ולפרקים אחוז ספקות

"חנוך הרופא מכורזים" הוא די בבירור ספר מהסוג השני. יותר משחשוב לשריד לשקף את מה שהתרחש בארץ ישראל של שלהי בית שני, חשוב לו לתאר את מאבקו של אדם נאור ורציונלי מול בערות וקנאות דתית, ולתהות על הניסיון לדבוק בטוב בעולם שבו נראה שכל דאלים גבר. אבל היחס הזה אל העבר פוגע במעשה הספרותי בכמה צורות משמעותיות.

לרוב אורכו הספר מתנהל על מי מנוחות, בהתאם לקצב התקופה שאותה הוא מתאר, אבל בין השיטין הוא מציג סיפור שלם של התפתחות של הגיבור ושל הדמויות שמלוות אותו. יש בו כמה סצנות מרשימות למדי, בעיקר ההתמודדות עם המגפה שפורצת בכפר שמהדהדת סצנות מ"הדבר" של קאמי. השיא מבחינתי הוא דווקא בסצנה שנראית כשולית, שבה חנוך נאבק בתנין בביצות חולתא בדרכו לקטוף עלי ערבה למשחה רפואית. כשזוכרים שהתנין הוא סמל מיתי, במקרא ובדתות המסופוטמיות, יש לנו כאן סצנה שבה איש המדע נאבק בכאוס הבראשיתי ויכול לו.

ועדיין, אי אפשר שלא לשים לב שהדמויות בו נוטות אל הקריקטורה. זה נכון במיוחד בנוגע לדמות הנבל, רבי מאיר, שהוא אדם רע ללא שום תכונה מפצה: לא די שהוא קנאי, הוא גם רודף כבוד, בור, מבזה את אשתו ומגרש אותה כשהיא סובלת ממחלה. למעשה, אנחנו אפילו לא מקבלים שום עדות לכך שמדובר באדם מאמין. באותו אופן, חנוך עצמו הוא דמות שכולה טובה: נכון, הוא משתעשע עם אשתו של רבי מאיר, אבל זה לא מוצג בשום שלב כפגם מוסרי (ומוצדק בדיעבד על ידי היחס של מאיר כלפי אשתו), ומעבר לזה נראה שהפגם היחיד שלו הוא היותו אדם רחום ועדין מדי.

הבעיה הגדולה היא שמדובר בדמות בעלת תודעה מודרנית לחלוטין, מה שבולט במיוחד בהקפדה של חנוך על השיטה המדעית שראשיתה כ־1,500 מאות שנים אחרי מותו. "לִמדי אותם היטב", הוא אומר לבתו על ספרי הרפואה, "אך לעולם פקפקי במה שכתוב שם. בסוף סמכי על תבונתך ועל חושייך", עמדה שעד כמה שאני יודע, כמעט אין לה זכר במדע הרפואה העתיק. חנוך כופר לא רק בקמעות ובשדים, אלא גם בתורת הליחות היוונית, המיינסטרים הרפואי של התקופה, שהמשיך למשול בכיפה עד ראשית העת החדשה. בהשוואה לתקופתנו, זה דומה לפיזיקאי שלא לוקח ברצינות יתרה את תורת היחסות.

כבני המאה ה־21, מצוידים במיקרוסקופים ובאנטיביוטיקה, קל לפטור את המדע העתיק כאוסף של אמונות טפלות, אבל ראייה כזו מחמיצה הרבה מהמורכבות של התקופה ושל מערכות הידע שלה. לצורך העניין, עבור רופא בן העת העתיקה, עם הידע המדעי שהיה זמין אז, האמונה במזיקים בלתי נראים היתה עניין סביר למדי (היום המדע מסוגל לראות אותם, וקוראים להם נגיפים). נכון, התיעוד שהגיע אלינו הוא חלקי, ובהחלט ייתכן שאי אז לאורך הדורות היה רופא כמו חנוך שהחזיק במשהו שקרוב מאוד לעמדה מדעית מודרנית; אבל הרבה יותר סביר לתקופה, וגם יותר מעניין, לספר על רופא שבאמת חולק את הסברות המדעיות והתרבותיות של זמנו, ועל המאבק והמבוכה שלו כשהסברות האלה מתבדות.

כמובן, התודעה המודרנית של הדמויות לא מתחילה או מסתיימת בהיצמדות לעקרונות מדעיים. חנוך הוא פמיניסט במידה שהיא לכל הפחות יוצאת דופן לגבר בן המאה הראשונה לספירה. אמו, יהודית, חווה לקראת סוף הספר התפכחות שבה היא מפנימה את מעגל הדיכוי הפטריארכלי משל היתה פמיניסטית גל שני. כשהיא מתעמתת עם נכדתה, שולמית, שרוצה להפוך לרופאה, היא מבינה לפתע שהתנגדותה נגרמת "בגלל קנאה. כי את רוצה שהיא תישאר כמוך, כמו כל הנשים, חיית בית. בהמת עבודה. שיעלו עליה וירביעו אותה, והיא תשרת אותם עד סוף ימיה" - טקסט חזק, ללא ספק, אבל האם זה סביר שאישה שבקושי יצאה אי פעם מהכפר כורזים שבגליל תנסח תובנות אוניברסליות לגבי נשים כמעמד?

לתוך הסיפור האישי של חנוך ובני משפחתו נכנסת כאמור דמותו של ישוע בן יוסף מנצרת. בכך שריד מצטרף לשורה של כותבים יהודים שסיפרו מחדש את סיפורו של ישוע, ביניהם שלום אש ב"האיש מנצרת" ואהרן אברהם קבק ב"במשעול הצר". ישוע של שריד הוא כנראה האנושי ביותר שנתקלתי בו: תימהוני במקצת, שמנמן (אפיון מפתיע, ששובר את הדימוי המקובל), לפרקים כריזמטי ולפרקים אחוז ספקות. באחת מהסצנות המשעשעות בספר הוא חוקר את חנוך על האפשרות הרפואית של לידת בתולין.

עם זאת, ישוע נמצא בסיפור בעיקר כניגוד לדרכו האנושית של חנוך, ולא מדובר בניגוד מרשים במיוחד: הרפואה שלו היא בעיקר סוגסטיה, הרעיונות שלו לא עמוקים או חדשניים, ובאופן כללי האלטרנטיבה שהוא מציג לא נראית בשום שלב כמפתה או משכנעת. שריד גם לא מציע תשובה לשאלה מדוע הפך ישוע לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית, למעט אולי מזל, וזו לא תשובה מעניינת במיוחד. סיפורו נשאר בעיקר אנקדוטלי, וגם התובנה של חנוך לגביו היא די טריוויאלית. כשהוא נשאל לאחר הצליבה אם הוא מאמין שישוע היה בן האלוהים, הוא משיב: "הוא היה הבן של אמו ושל אביו. זה מספיק. לא צריך לחפש קדושה גדולה מזו".

בסיכומו של דבר, "חנוך הרופא מכורזים" הוא ספר מהנה לקריאה ואפילו סוחף לפרקים, אבל הוא משעבד יותר מדי מההיסטוריה ומהדמויות לטובת המסר, בצורה שמונעת ממנו לממש את מלוא הפוטנציאל שגלום בסיפור שהוא מספר.