"ניהול של הוצאת ספרים הוא עבודה אפורה שאין בה שום הילה ציבורית"

"פיטרתי עובדים, וזה לא קל", אומרת נגה אלבלך, כשאני מבקשת ממנה לדבר על הרגעים שהשפיעו עליה במיוחד בשבע השנים שבהן נשאה בתפקיד הכפול, מנכ"לית ועורכת ראשית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים". "אבל אני חייבת לומר שזה פחות קשה מאשר ההחלטה לא לפטר, כלומר להשלים עם העסקת עובדים לא טובים ולא לפטר אותם. זה תסכול שיכול לאכול אותך ברמה היומיומית, והוא לא בריא".

זה לא קרה לאלבלך לעיתים קרובות, אבל זה קרה. כי כפי שהיא אומרת, ניהול של הוצאת ספרים, גם אם היא ותיקה ומוערכת, הוא עבודה אפורה שאין בה שום הילה ציבורית. כמנהלת, היא מסבירה, חלק גדול מהעבודה שלה נעשה הרחק מעיני הקוראים והמבקרים וכרוך במשאים ומתנים, בהתפשרויות, בשיתופי פעולה מסחריים.

"רצף בלתי נגמר של קבלת החלטות יומיומיות", לדבריה. ככה זה, אלבלך היא אדם מעשי מאוד שאינו נוטה להתרפקויות סנטימנטליות, לפחות לא בראיון עיתונאי, והיא אינה נושאת חרטות גדולות. "קיבלתי הוצאה איכותית שמבחינה תפעולית וארגונית נדרשה בה התאמה משמעותית לרוח הזמן".
במילים אחרות: אלבלך נדרשה לגרום להוצאה לעמוד על הרגליים בלי להתפשר על איכות הספרים.

האם זה הצליח? היא בטוחה שכן: "ההוצאה עכשיו יותר בריאה, יותר טכנולוגית ויותר מותאמת לזמנים שלנו". תקופת הכהונה שלה, המסתיימת (חלקית) בימים אלה, היתה בעיניה תקופה של "מיקוד והבראה", כהגדרתה.

ובכל זאת, יש משהו שהיית עושה אחרת?

"אנחנו הוצאה בת 86 שנים, עם המון חומר ארכיוני. רציתי לעשות דיגיטציה לחומר הזה, אבל זה פרויקט גדול מאוד ולא הספקתי ליישם אותו".

״זה לא שהגיעו אלינו ספרים בינוניים עם פוטנציאל מסחרי ענק וויתרנו עליהם. אם יגיע אלינו ספר שנחשוב שיש לו פוטנציאל ענק, נוציא אותו לאור כמובן, אבל יש לנו גם סוג של אחריות, בכל זאת, לתת לקהל דברים שמזינים את המוח"

הענייניות הזו מאפיינת את שיחתנו, והיא ברורה מאוד גם בראיונות אחרים, מעטים, שאלבלך העניקה לאורך השנים. אותי, כמי שקראה את ספריה של אלבלך וגם אהבה אותם מאוד, היא מפתיעה, ואולי מעידה על חלוקה פנימית ברורה בין אלבלך הכלכלנית, שהתמחתה בשוק ההון וקיבלה על עצמה לנהל את הפן הכלכלי של ההוצאה, לבין העורכת והסופרת שהיא.

מהפכה שקטה

כשמונתה לתפקיד הכפול היו באמתחתה כבר שני תארים בספרות, נוסף על תואר כפול בכלכלה, תריסר שנות עריכה של פרוזה ורשימה ארוכה של פרסי ספרות, ובראשם פרס ברנר שקיבלה על ספרה "האיש הזקן: פרידה". בשיחתנו היא מעידה על כך שהיא מרוצה מכך שחוללה "מהפכה שקטה בהוצאה": צמצום מאסיבי של מספר הספרים הרואים אור מדי שנה, לטובת עלייה חדה באיכות.

הפרישה שלה, שנועדה בראש ובראשונה לאפשר לאלבלך בת ה־55, אם לשלושה שכבר בגרו ועזבו את הבית, לנוח מעבודות הניהול התובעניות, היא כאמור פרישה חלקית. את כס המנכ"לות, שממנו מתקבלות ההכרעות התקציביות הגדולות שלמעשה מעצבות את דרכה של ההוצאה לאור, היא מורישה לסגניתה עד כה, רקפת זהר. אלבלך תמשיך לאחוז בשרביט העורכת הראשית, אבל בהחלט ייתכן שהיא תיאלץ גם לוותר על כותרים או על כותבים שייראו לה אבל צוות הניהול החדש לא יאהב.

אלבלך, שלה סוג של פרפקציוניזם וסדר שבאים לידי ביטוי גם בכתיבתה, מספרת כי המעבר מכלכלה לספרות היה סוג של איפוס המערכת אחרי שנים של מועקה פיזית ממש מתחום העיסוק שלה. בזמן הלימודים היא השתבצה, כמעט במקרה, כעוזרת למזכירה בהוצאה, החלה ללקטר ולערוך, ומשם טיפסה במהירות. "ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי במקומי הטבעי", היא נזכרת.

ועדיין, בראשית דרכה היא ביקשה שותף לחלוק את האחריות. "בגלל העומס של המנכ"לות רציתי שיהיה עוד אדם שחולק את ההחלטות האלה. ביקשתי מגדעון טיקוצקי, שהיה אז עורך בהוצאה, והוא לא ממש הסכים. חודשים התעקשתי עד שהוא נעתר להפצרותיי, וביחד היינו ממש כוח. מאוחר יותר, כשהוא קיבל מינוי באוניברסיטה העברית ונאלץ לפרוש, אותה תנופה נמשכה בשותפות שלי עם ארז שוייצר. העבודה בצוות נותנת הרבה כוח. גדעון ואני עשינו ממש מהפכה שקטה בהוצאה, בלי הכרזות גרנדיוזיות, אבל באמת הבאנו את ההוצאה למקום שיש לה קטלוג מפואר".

למה צריך היה לחולל מהפכה כזו?

"בתקופה של עוזי שביט, שהיה המנכ"ל והעורך הראשי המיתולוגי במשך 33 שנה, יצאו לאור המון ספרים ולא כולם כל כך טובים. אנחנו פשוט חתכנו בבשר החי. מיקדנו את הדנ"א של ההוצאה עוד יותר מכפי שהיה, היה לנו חשוב לא להוציא לאור שום ספר בינוני או בינוני פלוס, רק דברים שהיו מצוינים בעינינו. רגע לפני שנכנסתי לתפקיד ראו אור 160 ספרים, אבל בהמשך ראו אור רק 80 עד 100 ספרים במשך שנתיים-שלוש. זו דרמה".

אם כך, היה צפוי שתקבלו את רוב הפרסים הספרותיים, וזה לא קרה. את מאוכזבת?

"אנחנו לא היחידים שעושים בארץ ספרות איכותית, וטוב שכך. יש מקום לעוד הוצאות וכותבים, וטוב שיש מגוון. אף פעם לא חשבתי שמגיעים להוצאה שלנו 'מרבית' הפרסים ובטח לא חשבתי שאפשר להשיג את זה 'בקלות'. השאלה הזאת קצת מפתיעה אותי, כי בשנים האחרונות זכינו בשלל פרסים יוקרתיים: משוררים וספרים שלנו זכו ארבע שנים ברציפות בפרס עמיחי, יעל גלוברמן זכתה בפרס ביאליק, סמי ברדוגו זכה בפרס ברנר ובפרס ספיר, צבי בן מאיר זכה בפרס ספיר לספר ביכורים ועוד".

״בתקופה של עוזי שביט יצאו לאור המון ספרים, ולא כולם כל כך טובים. חתכנו בבשר החי ומיקדנו את הדנ"א של ההוצאה. לפני שנכנסתי לתפקיד ראו אור 160 ספרים בשנה, ובהמשך רק 80 עד 100 ספרים במשך שנתיים-שלוש. זו דרמה"״בתקופה של עוזי שביט יצאו לאור המון ספרים, ולא כולם כל כך טובים. חתכנו בבשר החי ומיקדנו את הדנ"א של ההוצאה. לפני שנכנסתי לתפקיד ראו אור 160 ספרים בשנה, ובהמשך רק 80 עד 100 ספרים במשך שנתיים-שלוש. זו דרמה"

אלבלך יודעת שלא תמיד מה שנראה לה איכותי יככב במצעדי המכירות. לשם כך, היא אומרת, היא ושותפיה בהוצאה יזמו את הקמתן של סדרות. את אחת מהן, "ספורת", היא ערכה ביחד עם אברהם קנטור, ובה ראו אור קלאסיקות משל נבוקוב או צ'כוב לצד כותבי מקור לא מוכרים כמו אילת טלמור־רז, שפרה קופרמן, מירי שחם או ג'ייסון דנינו הולט. "חשוב למתג כל ספר בתוך סדרה", היא אומרת, "כדי לתת לו כוח". האם זה עובד? "סדרה היא תו תקן לאיכות, והלוואי שכל מה שאיכותי היה מוכר יותר".

המיתוג של ספרי שירה בסדרות הביא ליותר מכירה של ספרי שירה?

"חוץ מהצלחות נקודתיות, שירה תמיד קנו מעט וגם עכשיו קונים מעט. מהבחינה הזו, התמיכה של משרד התרבות ומפעל הפיס בשירה היא קריטית, והלוואי שהיו תמיכות כאלה גם בפרוזה. פרוזה נתמכת כרגע רק בספרי ביכורים מתוך תפיסה היסטורית שלסופרי ביכורים יותר קשה למכור, אבל היום זה נכון לכולם, גם לסופרים מוערכים".

הוצאה לא חייבת להוציא גם ספרים פחות טובים, שיימכרו בכמויות ויממנו את הספרות המשובחת?

"השאלה הכלכלית היא שאלה נפרדת. בשנתיים האחרונות גם אנחנו התחלנו לבקש השתתפות כלשהי בתשלום מסופרים. לא מדובר במימון מלא, אלא בהשתתפות חלקית, וכמו כל הוצאה אנחנו עובדים מאוד קשה בגיוס תמיכות כדי לעמוד על הרגליים. אין להוצאה 'אבא עשיר', אין לה גב כלכלי. אנחנו מקבלים כספים ממפעל הפיס, ממשרד התרבות, תמיכות מחו"ל בתרגומים, ממכונים אוניברסיטאיים. זה נתח משמעותי מיום העבודה של מנכ"לית".

לא יותר פשוט להתפשר על איכות הספרים?

"זה לא שהגיעו אלינו ספרים בינוניים עם פוטנציאל מסחרי ענק וויתרנו עליהם. אם יגיע אלינו ספר שנחשוב שיש לו פוטנציאל ענק, נוציא אותו לאור כמובן, זה יהיה שיקול, אבל אנחנו לגמרי לא במרדף אחרי רבי־מכר ויש לנו גם סוג של אחריות, בכל זאת, לתת לקהל דברים שמזינים את המוח".

שוק מוצף

שנת 2019, שבה אלבלך נכנסה לתפקיד, היתה, לדבריה, שנה מצוינת. "גרוסמן הוציא ספר חדש, שבוע הספר היה עדיין בכיכר רבין, עם המון דוכנים, זה היה כאילו עידן אחר. אנחנו כבר לא שם".
שנה טובה, שמייד אחריה הגיעה מגפת הקורונה. "הקורונה נחתה עלינו, ועוד לפני שנדבר על מה שזה עשה לקריאת ספרים, אני חייבת לציין את האקט הקשה הזה של להוציא 30 עובדים לחל"ת. לא פיטרנו עובדים, אבל להגיד לאנשים אל תעבדו כרגע, קבלו שכר מופחת מביטוח לאומי, וכל זאת בלי לתת להם שום אופק מתי הכל ייגמר, זה מאוד קשה כמנהלת. כלכלית לא היתה ברירה, נשארנו רק גרעין קטן מאוד שתפעל את האתר".

והמכירות נפגעו?

"המכירות באתר עלו, אבל זה לא שאנשים קראו יותר. כבר שנים יש מגמה ברורה של ירידה בקריאה. בקורונה, סטימצקי וצומת ספרים, שהן חלק הארי במכירות, היו סגורות. מאחר שבשונה מהוצאות אחרות אנחנו לא שותפים ברשתות, גם היום קשה לנו לקבל מקום על שולחנות התצוגה ולקדם את הספרים שלנו. גם מדיניות החנויות, שבה אנחנו מעבירים ספרים ללא תמורה מראש, ההנחות הלא שפויות שהן מקבלות מהמו"לים, והעובדה שכל הסיכון נופל עלינו כמו"לים - מביאות לכך שאנחנו מנסים להגיע ישירות לקהל באתר, בהשקות, בכנסים. אף פעם לא תגמלנו מוכרים בחנויות כדי שידחפו את הספרים שלנו, ואנחנו זהירים מאוד בגודל המהדורות שאנחנו מדפיסים, שוקלים פעמיים אם להדפיס מהדורות חוזרות כדי לא להדפיס סתם ספרים למלאי".

ראית ירידה בקריאה בכל הז'אנרים?

"יש ז׳אנרים כמו ספרות רומנטית שדווקא יש בהם עלייה".

שקלתם לפתוח סדרה רומנטית או סדרה ארוטית? להרבה הוצאות ותיקות יש היום הוצאות־בת המוקדשות לכך.

"שקלנו את זה, כי באמת עברו עלינו שנים קשות, אבל הבנו שאנחנו לא יודעים לעשות את זה ולכן עדיף שנתרכז בספרות שאנחנו יודעים לעשות".

תיאורטית אפשר לגייס אנשים שכן יודעים.

"נכון, ומי יודע, אולי ההנהלה החדשה תקבל החלטות אחרות".

להוצאות הקטנות, הבוטיקיות יותר, יש השפעה על הוצאה גדולה וותיקה כמוכם?

"בעצם, אנחנו והן פונים לאותו קהל מצומצם, אבל אני לא מרגישה שיש בינינו תחרות גדולה. אני לא רוצה להתייחס למו"לים שלא עושים סלקציה ומוציאים בתשלום כל כתב יד שמגיע אליהם. בהם אני לא רואה קולגות. אבל עם מו"לים קטנים כמו לוקוס, ספריית רות, אפרסמון - אנחנו בקשר טוב ובשיתוף פעולה בירידים שונים. אני מאוד מעריכה את בבל, את טל־מאי, את ההוצאה של מכון ון ליר".

לא יותר קשה לכם כשהשוק מוצף?

"יש תחושה שכולנו ממלאים שליחות כדי שהספרות האיכותית תמשיך לחיות. אין בינינו יריבות מרה".

רק שהן מעיזות יותר, הולכות על חומרים יותר אוונגרדיים.

"אני חייבת להגיד שזו הילה שההוצאות הקטנות יצרו לעצמן. תסתכלי בקטלוג שלנו ותגלי שיש לנו ספרות אוונגרדית, תרגומים מכל מיני שפות ובהחלט לא רק משפות אירופיות, וגם בהוצאות גדולות אחרות רואים אור ספרים מיפן, מאמריקה הלטינית, מאפריקה".

אחרי 19 שנים בהוצאה, את יכולה להצביע על טרנדים בספרות המקור בארץ?

"במרבית השנים האלה עסקתי כעורכת בתרגומים, כך שפגשתי פחות כתבי יד מקוריים, אבל אני יכולה להצביע על מגמה בולטת מאוד, והיא האוטו־פיקשן והממוארים, שקיבלו הרבה יותר נוכחות בשנים האחרונות. וזה טרנד שאני רואה כחלק ממהלך כללי יותר של ריאליטי. כמו שאנחנו רואים פחות דרמות עלילתיות בטלוויזיה ויש יותר תוכניות ריאליטי שמתמקדות באותנטיות, באדם עצמו, גם בספרות 'אותנטיות' היא מילת מפתח. כותבים וקוראים מחפשים אותנטיות, וזה מרתק. יש בתחום הזה דברים מעולים והרבה מהספרים האלה נכתבים על ידי נשים, שיש להן פתאום מקום להשמיע את קולן, לספר על חייהן, על פגיעות מיניות, על קשיים נפשיים".

נכתבים היום דברים שלא היו יכולים להיכתב בעברית בעבר?

"ספרו של צבי בן מאיר 'מי שסוכתו נופלת' הוא דוגמה מצוינת. הוא לא יכול היה לכתוב אותו לפני 20 שנה, כי איש לא היה מעז לדבר בגלוי על התחבטויות של הומו בחברה הדתית. יש היום יותר חשיפה בכתיבה, אנשים לא מתביישים, רוצים להיחשף אפילו".

עד כמה אתם, שיושבים בהוצאת ספרים, רואים בעצמכם את מי שמעצבים את התרבות?

"אנחנו עם הרגליים על הקרקע ומבינים את מקומנו. הספרות כבר לא מעצבת את התרבות, והמקום שלה הולך ומצטמצם, אז אין לנו יומרות גדולות כל כך. אבל בכל זאת, כשהבאתי לתרגום את הספרים של דיוויד פוסטר וואלאס, למשל, עוד לפני שהייתי מנכ"לית, עוזי שביט לא רצה לתת לי להוציא את זה עד שקיבלנו תמיכה, וההד של הספרות הזו היה גדול".

ובכל זאת, אתם קבוצה ותיקה של עורכים שדי מכתיבה את טעם השוק.

"ברור שיש לטעם האישי שלנו השפעה, אבל מקצוע המו"לות מחייב אותך לצאת מהטעם האישי שלך ולחשוב על הקהל. לפני כמה שנים היינו בפרנקפורט וחזרנו עם הספר 'ביישנות וכבוד' מאת הסופר הנורבגי דאג סולסטד. קראתי אותו באנגלית ועפתי על זה, אמרתי ׳זה בול הטעם שלי, ספר מצחיק עם המון דיבור פנימי חופר, די נודניק אבל אבסורדי ומרתק, אבל מי יקרא אותו חוץ ממני?׳. הייתי באובר־מודעות לטעם שלי אז אמרתי שאין לו מקום. ואז דיברתי עם ארז שוייצר ואמרנו ׳גם לנו מגיע׳. בסופו של דבר הספר הצליח, כך שהסיכון השתלם".

כמנכ"לית וכעורכת ראשית התחבטת אם להוציא לאור את ספרייך בהוצאה שלך? יש שיראו בזה תחרות עם הסופרים שלך.

"המילה תחרות לא רלוונטית כאן. כל ספר טוב מתחרה לכאורה בספר טוב אחר. ריבוי ספרי איכות יוצר שם טוב ומוניטין ועוזר לקדם את הסופרים שמוצאים אצלנו בית. אני מודה שהתלבטתי בשאלה הזו, אבל גם ספריי הקודמים ראו אור בהוצאה, וככלת פרס ברנר כבר קיבלתי הכרה באיכות הספרותית, כך שברור שאין לי פרוטקציה ולא מורידים בשבילי את הרף. היה כתב יד שהגשתי ולא התקבל, לא עשו לי שום הקלות".

אילו אתגרים את צופה בשנים הקרובות?

"ישנה כמובן התחרות עם הטלוויזיה והרשתות. לאנשים יש פחות יכולת ריכוז, והם יושבים עם הנייד ולא עם ספר. וגם, אחד הנושאים הכאובים להוצאות בכל העולם הוא שימוש ללא רשות בטקסטים שמהם ההוצאה אמורה להתפרנס. עוד לפני הבינה המלאכותית, מוסדות אקדמיים בארץ מכניסים חומרים שלנו לקורסים בלי לקבל רשות ובלי לשלם לנו".

יש לכם בכלל אפשרות לעקוב אחרי הפרות זכויות היוצרים האלה?

"באמצעים דלים מאוד ובמשורה. תחפשי ברשת את 'מעשה בחמישה בלונים', 'דירה להשכיר' או 'האריה שאהב תות', ותראי פה סבתא מקריאה ופה מישהו עשה מזה הצגה. וכך כמובן כולם מצטטים שירה, כאילו החומרים שייכים לכולם. אנחנו מנסים לשאת ולתת עם מוסדות אקדמיים, אבל בינתיים ללא הצלחה, ואנחנו מנסים להסביר לאנשים שאנחנו לא גוזלים מהם אוצרות אלא שזאת פרנסתנו".

בשנותייך כעורכת וכמנכ"לית הספקת גם לכתוב לא מעט, אז למה בעצם את עוזבת?

"אלה היו שבע שנים לא פשוטות, היתה קורונה, היה 7 באוקטובר. ישנה, כאמור, ירידה מתמדת בקריאה. עשינו בהוצאה תהליכי התייעלות והתמקדות גדולים מאוד, צמצמנו כוח אדם, צמצמנו שטחי מחסנים, הטמענו מערכות מחשב חדשות. זו עבודה שבה מדי יום ביומו חושבים על כל שקל. זה מאוד קשה ומאוד מעייף. אפשר לומר שאני מותשת ורוצה לחזור לספרות ממש, בלי לנהל שום דבר".