המירוץ לחלל של עודד כרמלי

"קידוש הלבנה" הוא טקס מרתק המתקיים בתחילת החודש העברי, כשהירח ש"נעלם" מופיע מחדש בשמי הלילה. במסגרת הטקס, רוקדים מול הלבנה ואומרים: "כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד כְּנֶגְדֵּךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִנְגוֹעַ בָּךְ, כָּךְ לֹא יוּכְלוּ כָּל אוֹיְבַי לִנְגוֹעַ בִּי לְרָעָה". אמנם הלבנה מסמלת את האור השמימי ואת מחזוריות הטבע, אך יותר מזה - היא מייצגת דבר בלתי מושג שאי אפשר לגעת בו. היום הטכנולוגיה כבר מביאה אותנו לחלל, אז איך אפשר להמשיך לשיר "ואיני יכול לנגוע בך"? ואכן, יש שמשנים את הברכה ואומרים "ואיני נוגע בך" (אבל אני יכול).

גם בשירה, כמו בתפילה, הירח והכוכבים מככבים. הם מייצגים באופן סמלי את מחזוריות הטבע והאור, אך עלולים להיות רחוקים ומתעתעים. טשרניחובסקי כתב על "כּוֹכְבֵי־שָׁמַיִם רְחוֹקִים", ביאליק האשים "הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי" ואלתרמן התבונן וכתב את "הַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ".

כיצד השתנתה השירה העברית בעקבות ההגעה לחלל והנחיתה על הירח? לשאלה הזו מוקדש ספר העיון החדש של עודד כרמלי "משוררים בחלל". התשובה הקצרה היא שלא השתנה הרבה, והירח ממשיך להיות סמל מופשט ומרוחק בשירה. הסיבה לכך פשוטה והגיונית: ה"מדעיזציה" של החלל מבאסת ומחלנת את הקודש הנשגב שבו. יותר רומנטי לדמיין את הירח ככוכב מואר שמתחסר ומתמלא בכל חודש, מאשר לדבר על השתקפות של השמש ולחשב היקפים, היטלים וזוויות.

הספר מתמקד בארבעה משוררים עבריים שהמרוץ לחלל השפיע עליהם. זהו ספר עיון מעניין, מחדש ואפילו כיף, עד כדי כך שגמעתי אותו כמעט בנשימה אחת. הטענה הבסיסית של הספר משכנעת: רוב המשוררים "המשיכו להתייחס לכוכבים כלסמלים רומנטיים מימים ימימה", אך עבור ארבעה משוררים מרכזיים - דוד אבידן, זלדה, דן פגיס ואבות ישורון - ההגעה לחלל היתה דרמטית.

"אף שצפו באותה הרפתקה", כרמלי מסכם בספר, "הארבעה לא ראו עין בעין. אבידן ראה ביציאת האדם לחלל את יציאתו שלו לנצח, את שחרור האדם מכבליו האנושיים מדי; זלדה ראתה במרוץ פשע נגד האנושות, הכוכבים והמזלות, המשך שמימי לגאוותנות ולרהבתנות שחוללו את המלחמה על הארץ (ואחר כך נמלכה בדעתה, ואחר כך סלחה); פגיס ראה בחלל בית דין של מעלה, ריק ניטרלי ומוחלט שרק בו יישפטו הפושעים ויינצלו הניצולים; ואילו ישורון ראה בחלל את החללים, את אלה שאבדו ואינם, שהחלו מציצים עליו, מצלמים אותו במערומיו".

הירח והכוכבים המשיכו לשקף את נטיית הנפש ואת הביוגרפיה של כל משורר, ובכל זאת, עבור הארבעה, הכוכבים הפכו מסמל מופשט למרחב ממשי ואקטואלי שהאדם נמצא בו. כרמלי מנתח שירים שלטענתו יש לקרוא על רקע התרחשויות בחלל בשנות ה־50 וה־60, אז התחילו הנסיעות המתוקשרות לחלל.

לכאורה, ניתוח של שירה על פי האירועים האקטואליים שלאורם היא נכתבה עלול להיות מעשה משמים - אבל לא במקרה הזה. בראש ובראשונה, כי הטיעונים שלו משכנעים וכי קריאת השירים על רקע המרוץ לחלל חושף בהם צד מעניין. למשל, כרמלי מציע לקרוא את השיר הנודע של דוד אבידן "נחיתת לא־אונס" על רקע הגשושית הרוסית לונה 1 שהחטיאה את הירח, ולא כשיר אירוטי כפי שהציעו מבקרים קודמים.

יתרון נוסף של הספר הוא שבניגוד להיסטוריונים של הספרות, שלעיתים ההיסטוריה מעניינת אותם יותר מהספרות, אצל כרמלי ברור לחלוטין שהספר מונע מתשוקה אמיתית לשירה ולחלל כולו. התשוקה הזו מידבקת, ומתגלמת בכתיבה קולחת ובשלל אנקדוטות שמשמחות את הלב (איך נולדה המילה "לוויין" בעברית, טכנאי הרדיו שהאזין לחלל ביום כיפור, ההרוג הראשון בחלל ועוד).

בשורת הביוגרפיה שבגב הספר נכתב: "עודד כרמלי הוא משורר, עורך כתב העת 'הבה להבא' ועיתונאי חלל". השורה הפרועה הזו לבדה מסבירה מיהו כרמלי ומדוע הספר נכתב. במבוא לספר הוא מרחיב על הקשר בין משוררים ואוהבי חלל:
"חלום חיי היה (ועודו!) להיות אסטרונאוט, אבל מה לעשות שדווקא יש דברים העומדים בפני הרצון - כמו תואר בהנדסה או הכשרה של טייס קרב. אז חשבתי להיות משורר... כמובן, אין מקום להשוות בין כושר ההשׂתכרות (יחי הניקוד בש'!) של אסטרונאוט לזה של משורר... נאלצתי אחר כבוד למצוא עבודה... בחרתי בעיתונות ומצאתי לי נישה: כתב חלל - זה שכותב על החלליות שהיה רוצה לטוס בהן".

כלומר, הספר בעצם נובע מהקביעה היהודית העתיקה על הלבנה: "אני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך". עבור מי שהנגיעה בחלל היא משאת נפשו הבלתי מושגת, השירה והדמיון הם תחליף.