נל זינק ואני נפגשות לשיחה ראשונה ב"ברלינישה גלרי", מוזיאון לאמנות מודרנית השוכן ממש מאחורי המוזיאון היהודי של ברלין. המיקום מרכזי מאוד, אבל המבנה מוקף עצים ומרחבי ירק, והקפטריה שלו גדולה ושקטה במיוחד ומגישה עוגת תפוחים מצוינת. בגלריה בדיוק מוצגת תערוכת צילומים של מרתה אסטפלק־ויץ, צלמת שפעלה בעיקר בשנות ה־30 המוקדמות, ושברבות מיצירותיה היא עצמה מופיעה בשלל תלבושות ומצבים מבוימים. קשה לא לחשוב שזינק (62), מן הסופרות האמריקניות המוערכות והמעניינות של השנים האחרונות, היתה יכולה בקלות לשלב אותה באחד מספריה.
החודש זינק עתידה להגיע לביקור בישראל, לטובת פסטיבל הסופרים והסופרות הבינלאומי של משכנות שאננים, בתמיכת קרן ירושלים. אבל אחרי שנים של ביקורים חוזרים בארץ, פתאום עולה בה גם חשש: "אחרי תקופה של שקט את יכולה להניח שתכף יהיה עוד משהו, איזו התפרצות, מתקפה, טילים, משהו לא נעים שבגללו עדיף לחכות קצת. הבעיה היא שעכשיו ארה"ב נכנסה לתמונה, וכבר אין טעם לנסות לנחש מה יקרה".
יש בך חשש לקראת הביקור?
"אני לא פוחדת, אבל אני עוקבת אחרי מה שקורה ומניחה שכולנו רוצים שקט ושלום ופתרונות דיפלומטיים במקום אלימות. את חושבת שזה אופטימי מדי לקוות שכל זה יתרחש עד סוף מאי?".
יש להניח.
"אז אין לי ברירה אלא לדמיין כמה מצחיק יהיה לרוץ למקלט עם ברנאר־אנרי לוי ומישל וולבק. בתנאי, כמובן, שלא אמצא את עצמי כאורחת היחידה שהגיעה מחוץ לישראל".
קבלת פנים צוננת
היא מתגוררת בגרמניה כבר יותר מרבע מאה, והיא סוג של כוכבת שם, עוד יותר מכפי שהיא במולדתה, ארה"ב, אף שהאמריקנים, ובעיקר האליטה הספרותית הניו־יורקית, אוהבים אותה מאוד. בגרמניה היא מהסופרות שספריהן מתורגמים מייד לגרמנית וזוכים לתשומת לב רבה, לרוב חיובית מאוד, מצד הביקורת. היא, כמובן, מסתייגת מההגדרה.
"לא האמנתי שאנשים שמתפעלים מכל רומן מתח שיש בו מקרי רצח נוראים אומרים על הספר שלי שהוא נגוע בשחיתות מוסרית. לשמחתי, הביקורת על הספר עוררה המון סקרנות, וכל העיתונים הגדולים הקדישו לו ביקורות מתפעלות"
"יש כיום המון סקרנות בנוגע למה שקורה באמריקה", היא אומרת, "והעובדה שאני אמריקנית ומדברת גרמנית כל כך טובה מאפשרת לכל העיתונים לראיין אותי, הקוראים יכולים לפגוש אותי בפאנלים ספרותיים ולדבר איתי על כל נושא. אני מעניינת אותם כי הם יכולים לנהל איתי שיחות עומק על ארה"ב".
גם בישראל יש לזינק קהילה תומכת. ספרה הקודם, "הכותלי", קנה לה בקרב קוראי העברית קהל אוהד, שקידם בהתפעלות גם את הרומן האחרון שלה, "אחותי אירופה". בספר הראשון עקבה זינק אחרי זוג אקטיביסטים אקולוגיים הנודדים־נסחפים במסע רב־תהפוכות ומפתיע ברחבי ארה"ב, ובשני, המתרחש בברלין, היא שלחה קבוצה צבעונית ומגוונת של דמויות, שכולן נמלטות מאירוע ספרותי משמים שמתארך עד מעבר לגבולן יכולתן למסע לילי רב־הרפתקאות והרהורים.
הגיבורים שלה כוללים את ראדי, נסיך מן האמירויות המתגורר בשווייץ; ניקול, נערה טרנסית בת 15; טוטו הטקסני וחברתו אוויאנקה הצעירה ממנו ב־30 שנה; וליוויה, בת למשפחת אצולה החיה מכספי ירושה שירשה מאבותיה הנאצים. כולם נעים ממקום למקום בין סבך העצים המרהיב של הטירגארטן לבין מסיבת האוס סודית, בין המקום שבו הושלכה גופתה של רוזה לוקסמבורג לסניף של בורגר קינג, ואגב כך תוהים על זהותם, על תשוקותיהם הלגיטימיות והאסורות, על דת ורציונליות, על עוולות היסטוריות, וכמובן - על כסף ועל מה שהוא עושה לאנשים ולעולם.
זינק עצמה נדדה בחייה לא מעט. היא נולדה בקליפורניה, גדלה בווירג'יניה, התגוררה בניו יורק וזמן־מה גם בתל אביב (כשהיתה נשואה למשורר והמוזיקולוג זוהר איתן), וכעת היא חיה בעיירה באד בלציג, לא הרחק מברלין. היא אומרת שבמהלך הכתיבה היא לא שמה לב שכל הדמויות שלה תלושות, חסרות שורשים. רק אחרי שמבקרי ספרות בגרמניה ציינו זאת, היא הבינה שיש משהו בברלין שעשה לה את זה. "זו עיר שבנויה על חול, עיר חדשה למדי, שהיתה מחנה צבאי פרוסי מוקף כפרים ואדמה חקלאית, וכנראה העיר הכי קליפורנית בגרמניה - שכל האנשים בה חדשים באזור ואין להם שורשים עמוקים מאוד".
לדבריה, קבלת הפנים של הספר בגרמניה היתה צוננת מאוד. בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קוורטט ספרותי", שבו מתכנסים מדי שבוע ארבעה מבקרי ספרות לדון ביצירות חדשות ולנתח אותן, "ממש קרעו את הספר לגזרים", היא אומרת. "היה אפשר לראות כמה הספר עצבן אותם. הם טענו שהעלילה שלו דלה, והדגישו שהדמויות מושחתות וירודות מאוד מבחינה מוסרית".
לא נעים.
"אני צחקתי תוך כדי צפייה בתוכנית. לא האמנתי שאנשים שמתפעלים מכל רומן מתח שיש בו מקרי רצח נוראים אומרים על הספר שלי שהוא נגוע בשחיתות מוסרית. למרבה השמחה, הביקורת הזו עוררה המון סקרנות, וכל העיתונים הגדולים הקדישו לו ביקורות מתפעלות. היו אפילו מי שכתבו שאם הקוורטט לא אוהב את הספר - סימן שהוא ספר מצוין".
בשלבי למידה
הביקורת האמריקנית, לעומת זאת, היללה את כתיבתה של זינק מתחילת דרכה יוצאת הדופן. יוצאת דופן, כי עד גיל 50 היא אפילו לא חשבה לנסות להוציא את כתביה לאור. היא למדה פילוסופיה, עבדה כמזכירה, כפועלת בניין וככתבת טכנית, הקימה כתב עת שבו מוזיקאים התפייטו על חיות המחמד שלהם, השלימה דוקטורט בתקשורת ועסקה בתרגומים מסחריים. בראיונות שהעניקה למיטב כתבי העת בארה"ב, שחיזרו אחריה בהתלהבות כמעט מרגע שהרומן הראשון שלה ראה אור, היא סיפרה שדווקא אמא שלה, שהיתה ספרנית בעבר, מתחה ביקורת חריפה על כל טקסט שהראתה לה, ואולי משום כך היא העדיפה לשמור את הכתיבה לעצמה.
אז איך בכל זאת קרה שזינק שלחה כתב יד להוצאת ספרים מכובדת, קיבלה תשובה חיובית והפכה לסוג של כוכבת ספרותית? ובכן, הכל בגלל ג'ונתן פרנזן.
פרנזן כתב מאמר שעסק בצפרות. זינק, שמאז שהשתקעה בגרמניה הפכה לצפרית חובבת, כתבה לו מכתב תגובה ארוך ומפותל. הוא ענה, ואחרי תקופה מסוימת של פינג־פונג התכתבותי, הסופר האמריקני הנודע העלה את האפשרות שהיא בעצם סופרת וחזה שהיא תוכל להתפרנס מכתיבה. את זינק זה הפתיע. בשנים שבהן התגוררה בישראל עם בעלה לשעבר, היא הכירה את הסופר אבנר שץ ופצחה איתו בהתכתבות אינטנסיבית, שבמסגרתה הם שלחו זה לזה פרקים שלמים מספרים שאיש מהם לא התכוון להוציא לאור.
"הדברים היחידים שמוכרים הם פורנו במסווה של רומנטיקה לנערות בנות 13, ומדי פעם, אם יש משפיענית טיקטוק שנזכרת לבכות כמה קפקא היה חמוד וכמה עצוב זה שהוא מת כל כך צעיר - אז פתאום יש מכירות גדולות של כתבי קפקא"
במסגרת ההתכתבות הזו, זינק כתבה את "לשוט אל השקיעה מאת אבנר שץ", ספר שגיבורו הוא סוכן מוסד ישראלי שנשלח לחסל את אחרון הצאצאים של משיח בן דוד, אבל מסתבך ברומן עם אישה שהיא חצי ציפור. הספר הזה לא ראה אור בעברית, "אבל הוא תורגם לעברית על ידי אבנר", צוחקת זינק, "כך שאם מישהו מעוניין - התרגום כבר מוכן".
שיתוף פעולה נוסף שלה עם שץ, שטרם ראה אור, נכתב בפעם הקודמת שבה הגיעה זינק למשכנות שאננים. "עבדנו יחד על תסריט שעוסק בחוויות של עיתונאית מלחמות שמסקרת את הנעשה בסוריה. הוא היה מבוסס על עדויות של כתבי מלחמות שאני מכירה מגרמניה שבאמת היו שם בזמן האביב הערבי".
ולמה הוא לא הפך לסרט?
"כי אני עדיין לא יודעת לכתוב תסריטים. אני בשלבי למידה, וזה בטח יקרה בעתיד".
קטן ודחוס
מבין שבעת הרומנים של זינק, כאמור, עד כה ראו אור בעברית רק שניים: "הכותלי" ו"אחותי אירופה" (בתרגום דפנה רוזנבליט, הוצאת לוקוס). "תוך כדי כתיבה", היא מספרת, "חשבתי על שירה (חפר, המו"לית של הוצאת לוקוס), ועל כך שאם אצליח לכתוב ספר קצר ודחוס מאוד, אולי זה יתאים לה והיא תרצה להוציא לאור גם אותו".
הספרים שלך מצליחים מאוד באמריקה. למה מעניין אותך השוק הישראלי הקטנטן?
"זה לא בדיוק השוק הישראלי שמעניין אותי, אלא ישראל כמרחב תרבותי. תראי, האמריקנים משלמים את שכר הדירה שלי, הגרמנים נותנים לי מענקים - אבל בישראל יש אנשים שאני מכירה ואוהבת, ואני שמחה מאוד שמדברים שם על הספרים שלי".
גם העובדה ששץ היה הסופר היחיד שזינק הכירה באופן אישי כנראה השפיעה על חוסר השאיפה שלה להיות סופרת - עד ההתכתבות ההיא עם פרנזן בגיל 50. "תמיד כתבתי כתיבה חופשית מאוד, לא כבולה במסגרות או בתבניות. אפשר אפילו לומר כתיבה ניסיונית", היא מסבירה. "ראיתי את אבנר, שהוא סופר טוב, והוא לא ממש הצליח להתעשר מזה, אז חשבתי שאיש לא ישלם לי תמורת סוג הכתיבה שלי. פרנזן שכנע אותי לנסות, ולמזלי זה הצליח".
ההצלחה של זינק עשויה להפתיע את מי שמתקשים לעכל את החופש המוחלט שהיא נוטלת במהלך הכתיבה - לכתוב מנקודות מבט מפתיעות על מיניות וגזע ומעמד חברתי, להכריח את קוראיה להביט במראה ולראות את הדעות הקדומות שלהם. מבני העלילות הם לא תמיד ליניאריים, ולעיתים היא מוותרת על העלילה כליל ומשלבת הרבה הומור, גם כשהיא כותבת על גזענות או נאציזם.
את מרגישה שמשהו מהחופש המוחלט הזה התמתן מרגע שנהיית סופרת מוכרת?
"לא ממש. אני עדיין כותבת על כל מה שמטריד אותי, אבל כיום אני כותבת תוך כדי מחשבה על כך שאני צריכה לבנות את הספר כך שהמו"ל שלי יבלע את הפיתיון וירצה להוציא אותו לאור. בספרים האחרונים שלי שמתי לב לשינוי אחר, דווקא לטובה מבחינתי: אם בתחילת הכתיבה שלי חשבתי איך להבהיר את עצמי כך שלא יהיה קורא אחד שלא יבין בדיוק למה אני מתכוונת, שחלילה לא יפספסו שום משפט אירוני שהתכוונתי לומר - עכשיו זה כבר לא קיים. אני יודעת שיהיו מי שיבינו אותי לגמרי וייתנו לספרים חמישה כוכבים, ואחרים שלא יבינו וייתנו לי כוכב אחד בלבד. וייתכן שזה קרה בהשפעת הקהל הגרמני, שלא אוהב שמסבירים לו יותר מדי".
אין מה למהר
זינק, כאמור, דוברת גרמנית שוטפת וטובה מאוד, שאותה היא למדה, כך היא מספרת, "מתוך השתקעות במקום ובשפה", ולא בכיתה באקדמיה. היא כבר לא מתרגמת. "שנאתי את זה", היא אומרת, "שנאתי לקרוא טקסט ואז להתיישב ולהקליד אותו שוב רק בשפה אחרת", אבל הידע העמוק שלה בשפה ובתרבות הגרמניות בהחלט משמש לה השראה. "סוג האנשים שאני פוגשת פה מעניין אותי מאוד", היא אומרת. "בברלין יש אינטראקציות אינטנסיביות מאוד בין מבוגרים לצעירים, בין עניים לעשירים, והרבה נושאים שמעניינים אותי, כמו מיזוגיניה ומגדר ומיניות ואינפנטיליות, וכל מיני שאלות ביחסים בין מדינות ועמים, שמונחים בגלוי ולא מוסתרים.
"מעצם החיים פה, בגרמניה, עולות שאלות כמו איך אנשים מתמודדים עם העובדה שהם צאצאים של נאצים מפורסמים, שהם ירשו מהם כסף ושהם בעצם נהנים כעת מכל מיני פריבילגיות שנובעות מהעבר הנורא של המשפחה שלהם. כך נולדה הדמות של ליוויה ב'אחותי אירופה' - אחרי שנתקלתי פה בשושלת של סופרים מצליחים, כולם נכדיו של באלדור פון שיראך, שהיה מראשי המשטר הנאצי. הם כותבים תחת אותו שם משפחה, פון שיראך, ואין קורא אחד שלא יודע מה מקור השם הזה ומי הוא היה. אחד הצעירים בשושלת שינה את שמו לבנדיקט וולס, אבל זה כל כך ברור שזה שם מומצא, שאנשים מייד הולכים לחפש איך באמת קראו לו ומבינים את ההקשר".
את הדמות של ליוויה, היורשת של משפחת האצולה הנאצית, כתבת בהמון חמלה.
"אני מניחה שהיה קל מאוד לכתוב על איזו סופרת שהיא נכדה של גבלס, והיא מקשקשת קלישאות שכולם קונים בגלל הייחוס שלה. אבל אני לא כותבת סאטירה. אני מנסה לפתור בכתיבה שאלות שמטרידות אותי, ואני גם לא רוצה ללעוג לדמויות שלי. במסגרת המוסכמות של הרומן בימינו צריך להיזהר, כי ברגע שאת אומרת משהו רע הכי קטן על איזו דמות - היא עלולה לקבל חותמת של 'האיש הרע' בסיפור, ואני מאוד רוצה לשמור על הממד הריאלי, גם כשאני מספרת סיפורים מצחיקים, גם כשאני כותבת על אנשים משעממים. האמת היא שכמעט תמיד אני רואה שאנשים לרוב לא מתכוונים לעשות את הדברים הנוראים שהם עושים".
את מרגישה שמתרחשים שינויים גדולים בתחום הספרות בימים אלה?
"ברור, ועוד איך מרגישים. מי שקודם קראו פרוזה החלו לקרוא רק חדשות. השוק לא הספיק להשתקם מזה, וכבר הגיע הפילוג הגדול של עולם התרבות בעקבות 7 באוקטובר. המון סופרים ויוצרים פרסמו מכתבים פרו־פלסטיניים ותמיכה בקווים של ה־BDS, ומי שמממנים את הגלריות, המלגות ותוכניות השהות של האמנים לא הסכימו לתת יותר כספים. כתוצאה מזה, כל מיני תוכניות תמיכה באמנים נסגרו. אחד המקרים הכי בולטים היה במוזיאון ויטני בניו יורק, שם היה אמן פרו־פלסטיני שלפני תחילת המופע שלו אמר כי אם יש בקהל מי שמאמין בישראל - הוא מבקש שייצא החוצה. הקהל החל לצחוק, והוא נאלץ לצעוק שהוא מתכוון ברצינות. התורמים של המוזיאון סירבו לממן אותו והתוכנית פשוט נסגרה".
זה מורגש גם בתחום הספרות?
"בוודאי. סופרים כותבים תוכן שהוא במידה רבה אסקפיסטי, ממקמים את הרומנים שלהם ב־1957 או 1984 - רק לא בהווה, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם המצב הפוליטי. הדברים היחידים שמוכרים הם פורנו במסווה של רומנטיקה לנערות בנות 13, ומדי פעם, אם יש משפיענית טיקטוק שנזכרת לבכות כמה קפקא היה חמוד וכמה זה עצוב שהוא מת כל כך צעיר - אז יש פתאום מכירות גדולות של כתבי קפקא. אבל גם אז - רק מהדורה גדולה עם אותיות אדומות או זהובות על הכריכה, כי בטיקטוק צריך לראות ספר מכובד, ולא משהו קטן בכריכה רכה".
זינק עובדת על פרויקט נוסף השלוב עמוקות בתרבות הגרמנית: תסריט או מחזה, ואולי בכלל רומן, שיעסוק - בדרכה הבדיונית כמובן - במפגש בין הסופר השוויצרי רוברט ואלזר לבין ולטר רתנאו, שר החוץ היהודי של גרמניה שנרצח ב־1922, חודשים ספורים אחרי שמונה לתפקיד.
גם הספר המתוכנן שלך לא יהיה נטוע בהווה.
"אבל כל מה שאני כותבת הוא פוליטי בעצם, בלי שאצטרך להגיד את זה במפורש. כמו שכל דבר שאכתוב יהיה פמיניסטי, כי אני פמיניסטית. בינתיים אני שקועה בתחקיר, קוראת הרבה יותר ממה שאני צריכה כדי לכתוב. חוץ מזה, הסוכן שלי כל הזמן אומר שממילא אף אחד לא קונה רומנים היום, אז אין לי מה למהר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו