קורמאק מקארתי נפרד מקוראיו ברומן רדוף ומורכב

קורמאק מקארתי, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים בגיל 89, היה סופר אמריקני מובהק ונדיר באיכותו; מהגדולים ביותר שפעלו בחצי השני של המאה ה־20, בעל עולם פואטי מוברר ומתפתח. כדי לצלול לפרוזה שלו, כדאי לאמץ כמה כללי אצבע. ראשית, להבדיל מספרות מודרניסטית המטשטשת את ההבדל בין טוב לרע, הפוסטמודרניזם של מקארתי חוזר להבחנה הדיכוטומית הקלאסית שבין פרוטגוניסט לאנטגוניסט. יש אצלו גיבור טוב וגיבור רע, ממש כמו במערבונים הקלאסיים, אלא שהטוב אצלו מורכב ביותר והרע אינו פחות ממנו. ברגע שמבחינים בקטבים הללו, היצירה מתבהרת.

נגזרת של הכלל הזה אומרת שאם יש טוב ורע אבסולוטיים, עלינו לשאוף תמיד לטוב בתוך עולם אלים, קר ומנוכר. כזה הוא אד טום בל, השריף ב"לא ארץ לזקנים", שנמנע מהדו־קרב הגורלי עם הרוצח הסדרתי כדי לשמור על חייו; וכאלה הם גם האב ובנו ברומן האפוקליפטי "הדרך", המנסים לנוע על פני הארץ החרבה תוך התחמקות מאוכלי אדם. כל הדמויות הגבריות של מקארתי (והוא סופר של "הגבר הרגיש") מנסות בעצם לשמור על אש האנושיות. למעשה, הוא ממש מכנה אותן "שומרי האש".

גם בובי וסטרן, גיבור הרומן "הנוסע" שראה אור עתה בעברית, הוא איש המערב והמוסר המערבי, מין צליין חילוני נושא אש. המונח "הצליין החילוני", שטבע יצחק אוורבוך־אורפז, הולם אותו להפליא: גיבור ספרותי שנע כל הזמן על פני הדרך בתוך זירת התרחשות שהיא מסע החיים. הוא מבין שהעולם אלים ומפתיע לרעה, ובכל זאת, אף שאין מטרה סופית - הוא תמיד ינוע אל עבר ה"אינמקדש" הזה, מה שיקדש את הדרך עצמה ויהפוך אותה למטרה.

כצוללן חילוץ הנע במרחבי מפרץ מקסיקו, וסטרן הוא צליין רדוף. הוא נושא עימו את אשמת אביו, שהיה שותף לפיתוח הפצצה האטומית, ומיוסר בשל חוסר יכולתו להציל את אחותו, אליסיה. שמה של האחות, שמשמעותו אצילות וטוהר, מרפרר גם ל"אליס בארץ הפלאות" וללואיס קרול, שהיה מתמטיקאי, בדיוק כמו אליסיה. היא הגיבורה ברומן השני, "סטלה מאריס", שראה אור שבועות ספורים אחרי "הנוסע" וטרם תורגם. אליסיה, גאונה מתמטית צעירה, מתאבדת בשלג לאחר התמוטטות נפשית, ודמותה מרחפת מעל "הנוסע" כולו.

מקארתי עצמו התרחק עם השנים מחברת סופרים והעדיף חברת מדענים. אולי חש, כאדם מאמין, שהם אלו שתרים ביתר שאת אחר האמת החמקמקה ולא מפטפטים עצמם לדעת באמצעות השפה. כך גם גיבוריו, בובי וסטרן ואחותו טרופת הדעת.

האחים וסטרן גדלו בצל פרויקט מנהטן; את האשמה המוסרית הזו נושא עימו בובי לכל אשר ילך, בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". למרות גאונותו במדעים, בובי נושר מהלימודים והופך לנהג מרוצים בפורמולה 2, קריירה שנקטעת בתאונה קשה. האהבה הגברית שלו למכוניות (הוא נוהג במזראטי בורה 1973) מאפיינת אותו כגבר־גבר, אבל מעודן ורגיש

הנרטיב ב"הנוסע" הוא סוג של פסבדו־מתח. לאחר צלילת חילוץ שנועדה לאתר נוסעים ממטוס שוקע, וסטרן מגלה שתיק הטיסה והקופסה השחורה חסרים. עד מהרה מופיעים סוכנים קפקאיים השואלים שאלות על נוסע עשירי שנעלם בלא הסבר. הנוסע הזה מקביל כמובן למצבו של וסטרן כנוסע נצחי בהוויה. וסטרן מתחיל לחוש רדוף; הוא נודד בין ברים בניו אורלינס לבית סבתו בטנסי שנבזז, עד שהוא נאלץ לרדת מהמסלול המרכזי של החיים. המזראטי מוחרמת, חשבון הבנק מוקפא, ווסטרן הופך לנווד חסר כל. בסיום הרומן הוא שוכב במיטתו בתוך טחנת רוח וכותב מכתב לאחותו, אהבת חייו, "הוא ידע שביום מותו הוא יראה את פניה והוא קיווה שיישא עימו את היופי ההוא אל תוך החשיכה".

רצף האירועים הזה נקטע בפרקים קצרים העוסקים בטיפול של אליסיה בסכיזופרניה שלה. במרכז הזיותיה עומדת דמות מעוותת המכונה "ילד התלידומיד", מעין אלטר־אגו המייצג את הרוע וחוסר הפשר. הדמות לועגת לה ומזמנת לה מופעי קרקס פרובוקטיביים וצעקניים. הכינוי "ילד תלידומיד" מרמז לאסון הרפואי של שנות ה־50, כינוי לאלפי תינוקות שנולדו עם מומים קשים, ומשמש כאן סמל לכך שאסור לסמוך על הקדמה ועל המדע בעיניים עצומות. הידע, גאוני ככל שיהיה, אינו יכול לפתור לנו הכל.

מקארתי ידוע בסגנון הייחודי לו, המשלב דיאלוגים קצרים ויומיומיים עם קטעים תיאוריים פיוטיים ורב־רובדיים, הגובלים לעיתים בלשון תנ"כית. הוא יודע לרקוח את הנמוך והגבוה לכדי שלמות אחת ולתאר פעולות לפרטי פרטיהן בדיוק כירורגי. עם זאת, מן הראוי להשמיע גם נימת ביקורת: נראה כי מקארתי, בדומה לג'יימס ג'ויס, נטה בסוף ימיו "להשתבלל" בתוך עצמו ולהפוך למורכב יותר ויותר. הדבר הופך את "הנוסע", ובעיקר את "סטלה מאריס", לספרים המיועדים למיטיבי קרוא. מי שרוצה ליהנות משיאו של מקארתי ואינו מכיר את עבודתו, מוטב שיתחיל ב"לא ארץ לזקנים" או ב"הדרך", ורק אחר כך יפנה לדו־רומן המורכב הזה שחתם את חייו של הכישרון הגדול הזה.