"בשלוש השנים האחרונות היינו הסיפור הכי גדול בעולם"

די מהר אחרי שיצא ספר הביכורים שלי, "מסכת תהום", התחלתי לחפש אפיקים לתרגום. אני לא לבד, כמובן: עבור הרבה מאוד סופרים בישראל, זה החלום. אל מול שוק שבו 5,000 עותקים שנמכרו הופכים ספר לרב־מכר, השוק העולמי עם מאות מיליוני הקוראים הפוטנציאליים שלו מציע לפחות את האפשרות של פרנסה מכתיבה; שלא לדבר על book tours במדינות שונות בעולם, השתתפות בפסטיבלים ובירידים בינלאומיים, והסיכוי שהספר שלי ייקרא על ידי סופרים שהעניקו לי השראה לאורך הדרך.

אבל תרגום נושא איתו גם סיכונים לא מבוטלים: סופר מתחיל, שהוצאות בחו"ל לא ממהרות לפרוס בפניו שטיח אדום, יצטרך הרבה פעמים לממן מכיסו את התרגום והעריכה, ואז להתחיל במסע המפרך למציאת סוכן, שם הוא מתחרה לא רק מול השוק הישראלי אלא מול אלפי סופרים שאנגלית, צרפתית או ספרדית הן שפות אמם.
וכל זה במצב רגיל. מאז 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו, כך אני שומע מכל עבר, להיות סופר ישראלי בחו"ל זה עניין קשה מתמיד. מו"לים מתחמקים, סופרים ועורכים לא רוצים לשתף פעולה, מגזינים מושכים כתבות ואירועים מבוטלים. עולה השאלה האם, כשהסיכויים כל כך נמוכים, זה שווה בכלל את המאמץ.

ובכל זאת, גם זו לא כל התמונה. העובדה היא שגם אחרי 7 באוקטובר והחרם התרבותי שהגיע בעקבותיו, ישנם סופרות וסופרים ישראלים שהצליחו בתרגום, דווקא עכשיו.

מדובר בנס

"כל סופר ישראלי שמתורגם כרגע לשפה אחרת, מדובר בנס", מודה הסופר והמחזאי רועי חן, שספרו "נשמות" תורגם לאיטלקית, לרוסית ולאוקראינית, ונמצא כיום בתהליכי תרגום באנגלית, בספרדית ובגרמנית. ספרו החדש, "רעש גדול", תורגם לאיטלקית ב־2025, עמוק לתוך המלחמה, והתקבל שם בעניין גדול, כולל סיור ב־18 ערים באיטליה ואפילו מפגש עם האפיפיור. הוא מוסיף ואומר ש"הקוראים לא עושים עלינו חרם תרבותי, אלה ההוצאות שמפחדות. אם יוצר כבר מתורגם, הקוראים יבואו". ספריו של חן יצאו באיטליה דרך Giunita, הוצאה ותיקה בבעלות יהודית, מה שבוודאי מקטין את הסיכון לחרמות מצד המו"ל.

עידו גפן, שספרו "חוף הים של ירושלים" לא רק תורגם לאנגלית, לקוריאנית ולסינית אלא גם זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית ומיועד בימים אלה לעיבוד לסרט הוליוודי, מסביר שהרבה פעמים הרתיעה מהצגה של סופרים ישראלים לא קשורה לאנטי־ישראליות אלא פשוט לחשש מפני אירועים שנויים במחלוקת. "יש סיטואציה קשה שהרבה מוסדות פשוט לא רוצים להיות מקושרים עם אירועים כי הם מתוחים", הוא מסביר. "גם סופרים וסופרות פלסטינים נמצאים במקום מורכב. בצד האופטימי, יש גם הרבה יוזמות בשנה-שנתיים האחרונות, בעיקר מקהילות יהודיות, שיוזמים ומזמינים יותר. זה לא רק ברמת הארגונים אלא גם ברמת הקוראים. קיבלתי מיילים מקוראים יהודים אמריקנים שאמרו לי שבפעם ראשונה אי פעם הם קוראים ספר ישראלי ומתעניינים במה שקורה בארץ".

תהילה חכימי, שספרה "יריתי באמריקה" יצא באנגליה ובצרפת ומתוכנן לראות אור בשפות נוספות, מתארת חוויה מאוד חיובית של התקבלות. "הספר יצא ב־Penguin Books, אחת מחמש ההוצאות הגדולות בארה"ב, וזכה לביקורות מאוד חיוביות ב־'Time Literary Supplement', ב־'Lithub' ובעיתונים נוספים. כמובן, יכול להיות שהיו כאלה שהחליטו לא לפרסם ואני לא יודעת על זה". אבל גם אם היו ביטולים מצד גורמים מסוימים, בסך הכל מדובר בהצלחה ביקורתית משמעותית לספר שפורסם אחרי 7 באוקטובר, ליוצרת שלא היו לה פרסומים קודמים בחו"ל. "זה הרבה יותר ממה שקיוויתי שיקרה", היא מסכמת.

ובכל זאת, מה לגבי התגובה הציבורית? כאן, הסופרים ששוחחתי איתם מתארים מציאות שונה מאוד מזו שמצטיירת לפעמים בכלי התקשורת.

"כשהייתי בסיבוב באיטליה", מספר חן, "בכל פעם הייתי מבועת מה יהיה, שיפוצצו לי את המפגש, שיהיו התקוממויות. אבל במאה אחוז מהפעמים שבהן פגשתי קוראים, אנשים באו כדי לשמוע. חלק באו עם ביקורת איומה וקשה על ישראל, אבל באמת הקשיבו, שאלו שאלות, לא זרקו עלי עגבניות. ממש חיכיתי לזה, חשבתי לעצמי שאולי אני לא מספיק חשוב או מעניין כדי שיפגינו נגדי. איטליה ביחסים מאוד מורכבים איתנו, יש הפגנות, ומצד שני פגשתי אינסוף איטלקים, לא יהודים, שמקשיבים בהמון חמלה ומסתכלים על הסיפור הזה בצורה מאוד לא חד־משמעית, לא מונעים על ידי פוליטיקה פשטנית ושטחית. יש להם המון כבוד ועניין בתרבות ישראלית ויהודית".

רועי חן: "'רעש גדול' הוא ספר מאוד תל־אביבי, ולהפתעתי אנשים התחברו. מתרגמת יפנית אמרה לי 'זה כל כך ספר יפני, אני יכולה לדמיין את זה בטוקיו'. הם לא צריכים שאני אכתוב על אירופאים או אמריקנים, על זה הם כותבים בעצמם"

חן, שתורגם גם במזרח אירופה, מוסיף שיש הבדל ביחס שזוכים לו סופרים במדינות שונות. "ברוסיה הספרות היא ממלכה נפרדת מהפוליטיקה. הן מתקשרות, והרבה פעמים דרך הספרות אמרו דברים מאוד פוליטיים, אבל ברוסיה יודעים שאמנות היא ההפך מפוליטיקה, ולכן יודעים לבודד סופרים מהממשלות שלהם, מה שלא בהכרח מתקיים במערב אירופה או בארה"ב".

לא הרואי

ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר, הסופר והחוקר דרור משעני קיבל פנייה ממגזין שוויצרי לכתוב על המלחמה ועל החוויה שלו כסופר עברי בתוכה. לאחר שפרסם את הרשימה במגזין בדצמבר 2023, הגיעה הצעה מהמו"ל הגרמני שלו להרחיב אותה לספר. הספר יצא בגרמניה בקיץ 2024, ובהמשך תורגם גם לצרפתית ולספרדית. בעברית הוא ראה אור כמעט שנה לאחר מכן, בקיץ 2025, בשם "התמונה הקטנה: יומן לא הרואי".

משעני, שספריו תורגמו לשפות רבות ואף זכו בפרסים בגרמניה ובמדינות נוספות, מתאר גם הוא חוויה מאוד מכילה. 7 באוקטובר, הוא מספר, תפס אותו בפסטיבל ספרותי בעיר טולוז שבצרפת. "קיבלתי שם המון תמיכה מחברים, מאנשים שהפכו לחברים בתוך הפסטיבל ובתוך הימים הקשים האלה. באוקטובר 2025 חזרתי לאותו פסטיבל עם היומן, וההתקבלות היתה כל כך מרגשת. גם לגבי היומן עצמו, בגדול אני חושב שהיתה הרבה מאוד אמפתיה, לא רק כלפי מה שעובר עלי ועל בני משפחתי וחבריי, אלא על מה שעבר על החברה הישראלית בשבועות ובחודשים שאחרי 7 באוקטובר. הספר הוא לא רק תיעוד של תחושות וחוויות אלא מכיל גם מחשבה פוליטית ומתאר את ההתפתחות שלה, אז גם תגובות כאלה היו - מתגובות של הזדהות עד לתגובות של זעם, התנגדות".

משעני מוסיף: "אני חושב שבאזורים החושבים של החברות האירופיות שיוצא לי להיות בהן, גם במקומות שבהם יש ביקורת על ישראל, יש גם הבנה מאוד עמוקה של החברה הישראלית, הטראומות והפחדים שלה. זה מאוד לא חד־צדדי, ונדמה לי שהספרות מציעה את התמונה המורכבת הזו אז קל להם לקבל אותה ולהקשיב לה". גם החשש מצד מו"לים רחוק מלהיות מוחלט - ספרו החדש של משעני צפוי לצאת בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית, חלקן עוד לפני המהדורה העברית.

אתגר קרת, סופר מבוסס מאוד בשוק הבינלאומי שספריו תורגמו לכ־50 שפות, מציע פרספקטיבה רחבה יותר. "אנחנו רוצים שזה יהיה נורא פשוט", הוא אומר, "אוהבים אותנו או שונאים אותנו. בסוף זה לא כל כך פשוט. אנשים רואים אחרת את המצב בישראל, יש דברים שמסוקרים שם יותר ודברים אחרים שמסוקרים פחות. ממו"לים ומחברים שאני פוגש, מה שאני מרגיש הוא בעיקר תחושה של מצוקה".

קרת, שנוהג לקיים הרצאות אורח באוניברסיטאות בארה"ב, מספר שבשנה האחרונה האירועים מתקיימים בצורה מוצנעת: "לא מפרסמים את ההרצאה, מי שצריך לדעת יודע, שולחים את המיקום במייל. זה כשלפני חמש שנים היו שולחים אותי להתראיין ברדיו כדי לקדם את האירוע". עם זאת, קרת גם תלוי פחות במו"לים ובמוסדות כדי להגיע לקהל שלו: "יש לי ניוזלטר עם 50 אלף קוראים מ־160 מדינות בעולם. זו קהילה של אנשים, ובה אומרים כל מיני דברים, לטוב ולרע".

אז כן, הוא חש צמצום מסוים בהיענות ממו"לים. ספרו האחרון, "אוטוקורקט", למשל, תורגם רק לכ־20 שפות, פחות ממה שהוא רגיל לו. ועדיין, סופרים רבים בישראל ובעולם היו מייחלים לצרות מהסוג הזה.

ספרות מינורית

אין ספק שהספר הישראלי שהצליח בצורה המרשימה ביותר בשוק העולמי מאז 7 באוקטובר הוא לא פרוזה אלא דווקא ספר עיון, "חטוף" של אלי שרעבי, שהגיע למקום הרביעי ברשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס" ופורסם כבר ביותר מעשר שפות. על פי הערכות, הספר נמכר ביותר מ־100 אלף עותקים בארה"ב לבדה, ומאות אלפי עותקים שלו נמכרו ברחבי העולם.

"הספר הזה תוכנן מהרגע הראשון כאירוע בינלאומי", מספר המו"ל רותם סלע, מהוצאת "סלע מאיר" שפרסמה את ספרו של שרעבי בעברית. "הוא התחיל להיכתב עוד כשהחטופים היו בעזה, ולאלי היה חשוב מאוד שהספר ייצא מהר ושיתגלגל גם בעולם. אנחנו כהוצאה יצרנו קשר עם סוכן ספרותי בכיר בבריטניה, וכשהספר הושק בישראל, כבר היה תרגום עומד שהעברנו דרכו להוצאות בחו"ל. משם היה אקוסיסטם שלם, כי היה לו מאוד חשוב שהסיפור הזה יגיע לכמה שיותר אנשים. העבודה של הרבה מאוד אנשים, יחד עם האיכות של מה שאלי יצר, גרמו לכך שהספר הזה התפוצץ מהרגע הראשון".

רותם סלע: "יש מיעוט מאוד רועש שלא אוהב אותנו. יש ציבור הרבה יותר גדול שלא רוצה שיהיו לו בעיות, שלא רוצה להסתבך, אבל מעל כל הדברים האלה יש את הרצון להצליח. וכמו שיש לנו שונאים, יש לנו גם אוהבים שיכולים לעזור לנו"

כמובן, המקרה של אלי שרעבי הוא יוצא דופן, ועדיין הוא משקף גם מגמה רחבה יותר. "העניין בישראל דווקא גדל באופן משמעותי", אומר סלע, "בשלוש השנים האחרונות היינו הסיפור הכי גדול בעולם. יש הרבה מאוד דברים שישראל היא מקרה מבחן עבורם, ויש עניין מאוד גדול במה שקרה לנו, במה שאנחנו עושים ובמה שזה אומר על העולם. בהתאם, היכולת שלנו לתווך סיפורים שתהיה להם רלוונטיות מחוץ לישראל גם היא גדלה בצורה משמעותית".

ואכן, בין אם נרצה ובין אם לא, נראה שסופרים ישראלים נקראים בראש ובראשונה כנציגי המדינה שממנה באו. "זו חוויה שחוויתי מאוד 'לפנים' מאז שאני בארה"ב", מספר עידו גפן, שכותב בימים אלה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת קולומביה. "כשאני בארץ, אני מרגיש שאני פשוט סופר והדרך שבה אנשים קוראים אותי היא דרך מה הם חשבו על הסיפור, ופה אני נחווה כסופר ישראלי. אלה דברים מאוד שונים. יש משהו ברגע הזה שבו אנשים קוראים דרך זהויות, וזה מאוד נוכח בשאלות ששואלים אותי ועלי, לטוב וגם לרע. אני אוהב שקוראים אותי לא דרך הפריזמה הישראלית, אבל לרוב זו הקריאה".

עידו גפן: "יש הרבה יוזמות בשנה-שנתיים האחרונות, בעיקר מקהילות יהודיות. זה לא רק ברמת הארגונים אלא גם ברמת הקוראים. קיבלתי מיילים מקוראים יהודים אמריקנים שאמרו לי שבפעם ראשונה אי פעם הם קוראים ספר ישראלי"עידו גפן: "יש הרבה יוזמות בשנה-שנתיים האחרונות, בעיקר מקהילות יהודיות. זה לא רק ברמת הארגונים אלא גם ברמת הקוראים. קיבלתי מיילים מקוראים יהודים אמריקנים שאמרו לי שבפעם ראשונה אי פעם הם קוראים ספר ישראלי"

"זה כמעט מובן מאליו", מסכים משעני. "אנחנו שייכים לספרות מינורית, מאוד פריפריאלית מבחינה תרבותית וגיאוגרפית. אין ספק שכשאני נקרא באירופה, למשל, אני נקרא איזו קריאה כפולה - גם כסופר בלשי, ומשווים את הספרים שלי לסופרי בלש ממקומות אחרים, אבל גם כסופר ישראלי, שהספרות שלו אמורה להיות סוג של חלון שדרכו מתבוננים בחברה הישראלית, בהיסטוריה הישראלית. זה הגורל של מי שכותב בלשון מינורית, תמיד יש את הציפייה הזאת ממנו, הוא תמיד ייקרא גם כמי שהספרות שלו מבטאת את הכלל".

עם זאת, לא תמיד מדובר דווקא בשיקוף של ישראל - לפעמים ספרים מצליחים כי הם משקפים חוויה יהודית, או אפילו את החוויה של עיר מסוימת.

"'רעש גדול' הוא ספר מאוד תל־אביבי", מספר חן, "ולהפתעתי אנשים כל כך התחברו. מתרגמת יפנית אמרה לי 'זה כל כך ספר יפני, אני יכולה לדמיין את זה בטוקיו'. אתה תמיד מופתע מהקהל שלך. מצד שני, אנחנו קוראים כל הזמן ספרות שהיא לא שלנו - דרום־אמריקנית, רוסית, סינית, ואנחנו מאושרים כשלוקחים אותנו למסע. הם לא צריכים שאני אכתוב על אירופאים או אמריקנים, על זה הם כותבים בעצמם".

דריה שועלי, שספר הבלש־נואר שלה "כליא ברק" תורגם לגרמנית, לאיטלקית ולפולנית, מספרת שהזווית הישראלית פחות עלתה בתגובות שקיבלה, אבל הזווית התל־אביבית בהחלט כן. "כתבו לי אנשים פרטיים, בעיקר איטלקים, שהיו פעם אחת בתל אביב ונורא אהבו את איך שהעיר מתוארת, הרגישו שזה לוכד אותה מאוד ומזכיר להם כמה הם אהבו אותה".

"אני סופרת מאוד יהודייה", אומרת שהרה בלאו, שספרה "יצר לב האדמה" תורגם לאיטלקית וספרה "האחרות" ראה אור בשמונה מדינות, שניהם זכו לתשומת לב ולשבחי הביקורת. "הרגשתי שיש התעניינות מאוד גדולה במה שאני כותבת על החיים הדתיים בישראל, התייחסות לזהות שלי כאישה דתייה. הרגשתי שיש עניין גדול בפמיניזם דתי, כולל ירידה לרזולוציות שהנחתי שלא יעניינו אותם. בארץ הוצאתי ספר על נשים שלא רוצות ילדים, והעניין האל־הורי היה לב הספר. בחו"ל, מה שעניין מבקרים וקוראים הוא שכל דמות בספר קשורה לדמות תנ"כית. בארץ זה היה משהו שולי, ובחו"ל זה עורר עניין עצום".

בלאו מוסיפה שקיבלה תגובות ופניות רבות מקוראות, "יותר לא־יהודיות מאשר יהודיות, ובכל זאת הן הצליחו להזדהות עם הדמויות שאני מתארת: הרווקה הדתייה שנחנקת על ידי הממסד הדתי, נשים שלא רוצות ילדים. הרבה סופרים שואלים את עצמם 'מה מעניין את העולם'", היא מוסיפה. "בסוף, תכתבו את מה שמעניין אתכם, ואנשים יתעניינו בזה".

לא אגדה

אז מה הלקח מכל זה עבור עתיד הספרות העברית בחו"ל בכלל, ועבור סופרים שמחפשים את דרכם בתרגום בפרט? קודם כל, לצד האתגרים, ישנו עניין משמעותי בישראל, שיכול לשמש הזדמנות משמעותית. נראה שחלק גדול מהקושי הוא לעבור את "שומרי הסף", מוציאים לאור ומוסדות תרבות - אבל גם כאן ייתכן שיוזמות פרו־ישראליות, בעיקר כאלה שצומחות מתוך קהילות יהודיות, יכולות לעזור. בשלב השני, במבחן הקוראים, הפוליטיקה חשובה פחות מהעניין שספרים ישראליים יכולים לייצר.
"אני חושבת שבאופן כללי צריך לבוא לזה בגישה מאוד יזמית, מאוד פרואקטיבית", אומרת שועלי, "אבל כן יש בזה אלמנט מאוד גדול של מזל. יש הרבה חשש, ולפרוץ עכשיו נראה לי חסר סיכוי, אבל לנסות אני מנסה".

שהרה בלאו: "יש התעניינות גדולה במה שאני כותבת על החיים הדתיים בישראל. בארץ הוצאתי ספר על נשים שלא רוצות ילדים, והעניין האל־הורי היה לב הספר. בחו"ל, מה שעניין קוראים הוא שכל דמות בספר קשורה לדמות תנ"כית"

סלע אופטימי יותר. "יש מיעוט מאוד־מאוד רועש שלא אוהב אותנו", הוא אומר. "יש ציבור הרבה יותר גדול שלא רוצה שיהיו לו בעיות, שלא רוצה להסתבך, אבל מעל כל הדברים האלה יש את הרצון להצליח. זה בסופו של דבר העניין, אם אתה מצליח מספיק פעמים להביא את הפרויקטים שלך למבחן השוק. וכמו שיש לנו שונאים, יש לנו גם אוהבים שיכולים לעזור לנו במבחן הזה - אם אתה מנצח במבחן השוק, אתה יכול לעקוף את שומרי הסף האלה. ואני מקווה שהסופרים והמו"לים הישראלים ינסו לעשות את זה יותר, כיוון שיש חשיבות גדולה לכך שיבואו ויספרו את הסיפור שלנו מעבר לים".

והמסקנה שלי באופן אישי? הקשיים בהחלט קיימים ומשמעותיים, אבל כאמור זו ממש לא כל התמונה. ההישגים שנתקלתי בהם לאורך העבודה על הכתבה הזו, גם של סופרים ותיקים אבל גם של חדשים יותר - מעוררי השראה, והחלום להביא את הסיפור שלי לקהל רחב יותר הוא חשוב מספיק כדי שאקח את הסיכון. אם נרצה, כמו שאומרים, אין זו אגדה.